משנת ארץ ישראל על משנה יומא ד:ה

1בכל יום – שתי מילים אלו מהוות מעין בריח המשרשר את שלוש המשניות האחרונות בפרק.

2כהנים עולים במזרחו שלכבש – המזבח הגדול ניצב לפני ההיכל במרכז עזרת ישראל. גובהו היה 10 אמה (6-5 מ') ואליו הוביל כבש מכיוון דרום 433 ראו פירושנו לסוכה פ"ד מ"ה. . הכוהנים היו עולים בכבש בצדו המזרחי, הווה אומר, מי שניצב לפני המזבח עלה בצד ימין של הכבש 434 הימין מודגש במשנה, זבחים פ"ו מ"ג ובבבלי, מה ע"א. לפי משנת תמיד היו חריגים גם לכלל זה, שם נאמר שהכוהנים נהגו לרדת מהמזבח בהליכה לאחור. ברם, משתמע כי כך נהגו רק באותם שלושה מקרים מיוחדים הנזכרים באותה משנה. סתם כוהן שירד מהכבש ירד כשגבו אל המזבח. לפיכך, מי שתרם את הדשן ירד בכבש ואחר כך "הפך פניו לצפון" (משנה, תמיד פ"א מ"ד), כלומר הסתובב אל המזבח. . כפי שראינו במשנה הראשונה שבפרק היה חשוב לקדמונינו שנוהלי המקדש יתנהלו מימין לשמאל, אם כי חז"ל סירבו להעניק לכך חשיבות מיסטית עקרונית, ויורדים במערבו – בצדו השמאלי של מי שניצב מול המזבח, והיום עולים באמצעו – של הכבש מפני כבוד היום. מבחינה עקרונית רק הכוהן הגדול עלה למזבח, שכן רק הוא ביצע את עבודות היום, ברם בפועל עלו כוהנים נוספים שניקו את המזבח, העלו עצים ועשו עבודות שירות נוספות. לא ברור האם ההלכה במשנה מתייחסת רק לכוהן הגדול או לכל הכוהנים. כשם שעולים באמצע – כך גם ויורדים באמצע – של הכבש, רבי יהודה אומר לעולם 435 חסר ב- ש. ב- תא המימרה מיוחסת לרבי יוסי ובהמשך לרבי יהודה, כמו ביתר עדי הנוסח, ונראה שזה שיבוש. – בכל השנה, כהן גדול עולה באמצע ויורד באמצע – כדי להבליט את כבודו של הכוהן הגדול. כלומר, לדעתו המהלך אינו לכבוד היום אלא לכבודו של כוהן גדול.

3בכל יום כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הכיור – בכל יום כל הכוהנים רחצו את ידיהם ורגליהם מהמים שבכיור 436 לעיל, פ"ג מ"י. , והיום מן הקיתון של זהב – וביום הכיפורים מזגו מימי הכיור לקיתון של זהב וממנו רחץ הכוהן את ידיו ורגליו, רבי יהודה אומר לעולם 437 גם כאן חסרה המילה ב- ש. – בכל ימות השנה, כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הקיתון שלזהב – רבי יהודה נאמן לשיטתו וסבור שתמיד נהגו לכבד את הכוהן הגדול ולאפשר לו לרחוץ את ידיו ורגליו מכלי מכובד יותר. כפי שכבר נאמר 438 לעיל, פ"א מ"ב. היה הכוהן הגדול רשאי לעבוד בכל עת שלבו חפץ, ברם בפועל הוא עבד רק בשלושת הרגלים וביום הכיפורים, ואולי גם בהזדמנויות חגיגיות מיוחדות. מכל מקום, הופעתו במקדש הייתה בבחינת אירוע יוצא דופן שזכה גם למחוות מיוחדות בנהלים.

4הקיתון הוא כלי חרס או מתכת המופיע רבות במשק הבית 439 ברנד, כלי חרס, עמ' תקיח-תקכה. . הקיתון, או קתון, במקדש היה מזהב, אך היה דומה לכלי בשם זה העשוי חרס. במקדש שימש הקיתון למטרות שונות. בבוקר אספו לתוכו גחלים מהמזבח ומי שתרם את המזבח השתמש בכוז, ו"הכוז דומה לקתון גדול של זהב" (משנה, תמיד פ"ג מ"ו). הכוז מתואר ככלי שתחתיתו חדה (תוס', כלים בבא קמא פ"ג הי"א, עמ' 572) ואינו יכול לעמוד ללא תמיכה, ברם הקיתון מתואר ככלי שיש לו שוליים, ולהם כושר קיבול 440 ברנד, עמ' תקכא, ראו להלן. . השוליים הם החלק התחתון של כלי החרס, ובדרך כלל הכוונה למעין דיסקוס תחתון שהודבק מתחת לכד כדי לאפשר לו יציבה עצמאית על הקרקע 441 ברנד, שם, עמ' תקל-תקלב. , ברם שוליים הם כנראה גם כינוי לכל החלק התחתון של הכלי, אותו חלק המקבל את הנוזלים שבכלי (תוס', כלים בבא מציעא פ"א ה"ד, עמ' 578). מכל מקום, "קיתון של זכוכית שניטלו שוליו אם יכול לישב כדרכו..." (תוס', כלים בבא בתרא פ"ז ה"ט, עמ' 597), משמע שקיתון רגיל עומד על שוליו, ונראה שתחתיתו הייתה שטוחה במקצת. לקיתון פה צר וארוך, ונראה שדפנותיו ישרות במקצת כמו מימייה מודרנית, והיו לו אוזניים שאפשרו את נשיאתו בקלות 442 ברנד, שם, עמ' תקכא. . בדרך כלל הקיתון מופיע ככלי שמעבירים בו מים ומוזגים אותם, וגם ככלי ששואבים בו מים מבור (תוס', מכשירין פ"ב הט"ו, עמ' 675). גודלו בלתי ידוע, ונזכר קיתון קטן וגדול (איור 31). יש להניח שהקיתון של המקדש היה כלי בגודל בינוני והכיל ליטרים אחדים של מים. היה לו צוואר ארוך שאִפשר את מזיגת המים, ופה בקוטר בינוני שאִפשר מזיגת מים מחד גיסא, אך גם הכנסת גחלים כך שחומם יישמר מאידך גיסא (משנה, תמיד פ"ג מ"ו).