משנת ארץ ישראל על משנה יומא ח:ג
משנת ארץ ישראל על משנה יומא · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Yoma 8:3
Open in the reader →1אכל ושתה בעלם 821 בדפוס ובמרבית כתבי היד: בהעלם, וראו כ"י קופמן לשבת פי"ד מ"ב: בהעלם אחד. אחד – הביטוי המקראי לחטא בשגגה הוא "נעלם" (ויקרא, ד יג; ה ב-ד), ובעקבות זאת נוצר הביטוי התנאי "נעלם": "נעלם ממנו הקדש וזכור את הטומאה" (משנה, שבועות פ"ב מ"א). הווה אומר, האיש שכח שפרי הוא הקדש, אך זכר שהוא טמא; אם אכלוֹ – אכילת ההקדש היא בבחינת שגגה, ואכילת הטומאה היא במזיד. מכאן נוצר הביטוי התנאִי "בהעלם אחד" שמשמעו באותו רצף של שכחה 822 כגון משנה, שבת פי"ב מ"ד; כריתות פ"ג מ"ב-מ"ז ואחרים. . כלומר, אדם שכח שהיום הוא יום הכיפורים ואכל ושתה. מובן שמדובר בשוגג.
2אינו חייב אלא חטאת אחת – אמנם אלו שני חטאים, וכאמור לעיל אין הם "מצטרפים", אך שניהם חטא אחד. כל זאת בניגוד למקרה הבא. כאמור מדובר באכילה בשגגה, ובכמה עדי נוסח נאמר הדבר במפורש: "שגג ואכל" 823 מרב, מרג, מרא, מרת4, מתת. .
3אכל ועשה מלאכה – אם אדם חטא שני חטאים שונים בהעלם אחד, כגון שאכל יותר מכשיעור, ועשה מלאכה, אמנם שני החטאים נעשו באותו רצף של שִכחה, אבל אלו שני מעשים שונים ולכן חייב שתי חטאות – ההלכה היא בהתאם לשיטתם המקובלת של חז"ל. אותו מעשה עשוי לחייב אדם בסדרת חטאות אם עבר בכך עבֵרות שונות, ומאידך גיסא, שני מעשים שונים שנעשו ברצף אחד מאותה עבֵרה הם רק עבֵרה אחת 824 ראו באריכות משנה, כריתות פ"ג מ"ב-מ"ז. . לפי המשנה התחדדו הלכות אלו בראשית דור יבנה (משנה, כריתות פ"ב מ"ז). איננו יודעים מתי הן עוצבו וגובשו, ואיננו יודעים אם היו מקובלות על הכתות האחרות בימי בית שני, אך ברוחן הן מתאימות למחשבת חז"ל שדנה בנושאים של כפרה וחובת הקרבנות מתוך תפיסה משפטית מסודרת ומובנית 825 ראו על כך בפירושנו לשבת פ"ז מ"א. .
4אכל אכלים שאינן ראוים לאכילה – הציווי הוא להתענות, והעבֵרה היא הפסקת העינוי. לפיכך, אם אכל אוכל שאינו ראוי אין הדבר נחשב לאכילה. בכך חז"ל מבליטים את הפן הרֵאלי של הלכותיהם. האכילה אינה מעשה מיסטי אלא פעולה שיש לה מטרה; אכילה שאינה משרתת את המטרה אינה בבחינת אכילה, וכן אם שתה משקים שאינן ראויין לשתיה – כגון שתה ציר – הציר היה מוצר לוואי של כבישה במלח של דגים או של בעלי חיים אחרים, והיה מוצר מסחרי שנמכר בשווקים ובחנויות. בדרך כלל נוצר הציר מדגים, אך נזכר גם ציר של חגבים (משנה, תרומות פ"י מ"ט; עדיות פ"ז מ"ב). את הדגים כבשו במי מלח, והציר הוא שאריות מי המלח שבתוכם התערבבו לעתים ונמעכו חלקי דגים 826 קרויס, קדמוניות התלמוד, ב א, עמ' 221-220; תוס', עבודה זרה פ"ד (ה) הי"א, עמ' 467, ומקורות רבים נוספים. .
5או מורייס – המורייס הוא אחד מסוגי הציר, והוא נעשה רק מדגים. כך גם נזכר ציר של מורייס (ירו', תרומות פ"ח ה"א, מה ע"ב). שני המאכלים נזכרים לעתים קרובות יחדיו 827 כגון משנה, מקואות פ"ז מ"ב; נדרים פ"ו מ"ד; ירו', שביעית פ"ז ה"ד, לז ע"ג; עבודה זרה פ"ב ה"ג, מא ע"ב ועוד. . אלבק טוען שציר עשוי מדגים מלוחים ומורייס מדגים כבושים, ברם אין לכך ראיה. המורייס הוא מאכל רומי (muries). המורייס נעשה ממי הכבש של הדג ולתוכו בללו מרכיבים נוספים כמו שמן, יין או פֵרות (משנה, תרומות פי"א מ"א). בדרך כלל לציר ולמורייס אותו דין, ברם ההלכה גם יודעת להבדיל בין השניים. סתם ציר אסור בקנייה מגוי, משום שמעורבים בו דגים טמאים, אך מורייס מותר לקנות מאומן גוי (תוס', עבודה זרה פ"ד [ה] הי"א, עמ' 467), כנראה משום שניתן להבחין מאיזה דגים נעשה, וניתן להבטיח שלא עירבו בו חומרים אסורים.
6פטור [פטור] – המילה שבסוגריים נמחקה בקו בידי המעתיק, והיא מיותרת. שני מאכלים אלו אינם נאכלים בפני עצמם אלא מטבילים בהם את הלחם (תוס', בבא מציעא פ"ח ה"ג; בבלי, שם פט ע"ב ועוד), או מוסיפים אותם לדייסה. על כן האוכל אותם אינו חייב כרת אף אם אכל כשיעור, כלומר יותר מככותבת.