נשמת אדם, שבת ומועדים עג

1כן נ"ל לדקדק מלשון רמב"ם בפ"ד מהלכות עירובין הלכה ט'. שכתב י' בתים זה לפנים מזה דעשירי והתשיעי נותנין עירוב אבל החיצונים כו' הואיל ורבים דורסין בהם ה"ה כבית שער אבל התשיעי אין דורסין בו ברבים אלא יחיד כו'. וכן כתב רשב"א בעה"ק דף כ"ד ע"א בדין הנזכר וז"ל לפי שהחיצון של פנימי אינו בית שער לרבים אלא ליחיד. ומדלא כתב אלא לבית א' משמע דקאי על הבעה"ב הדר בתוכו וכ"כ רש"י דף פ"ה ע"ב ד"ה חוץ מבית שער דיחיד פירש"י דחצר של יחיד כו' וסתם חצר יש בו דירות הרבה. אע"כ דהא דאמרינן בית שער דיחיד. ר"ל אם הוא בעה"ב יחיד. וכן משמע מלשון ש"ע סעיף ג' ע"ש.

2באמת בטור וש"ע לא נזכר מזה שישייר לעצמו זכות להניח שם חפציו. אלא כתב סתם אם יש לו שם כלים שאינן ניטלין בשבת. דמשמע אע"פ שאינו אלא ע"י מקרה. וגם הרמב"ם לא הזכירו ומל' רש"י בדף פ"ו שכתב דאי בעי שקיל ושדי ליה אבראי ומשמע שהניח שם שלא ברשות. עיין בתיו"ט פ"ח מ"ד. אבל במרדכי פרק כיצד משתתפין כתב בהדיא דדוקא כשמעכב לעצמו זכות להניח בביתם והניח דאז לא סילק עצמו מהם וכ"כ מהרי"ק בהדיא הביאו תוי"ט. וכ"כ ריטב"א וז"ל כגון חצרו של בונייס שהיה משאיל או משכיר בתים והיה מניח שם כליו בדרך קבע כל השנה וכאילו לא נתרוקנה רשותו משם דמי וכ"כ התוי"ט דבעינן דוקא שיהיה לו רשות. ויש לדחוק גם פירש"י מה שכ' דאי בעי שקיל ושדי ליה אבראי ר"ל המשכיר וכיון שאין לנו בהדיא בפוסקים מי שיחלוק על המרדכי ומהרי"ק והתי"ט יותר מסתב' לומר שגם לשונם הכי משמע והלח"מ הניח בצ"ע. דמאי איכפת לן במה שינטלם בשבת נימא שבת כיון שהותרה הותרה. נ"ל דכל כלים שמותר לטלטל בשבת אין אדם מסיח דעתו מהם מלהשתמש. ודומה לגוסס בס"ס שע"א עי' שם במ"א ולמבוי שנפלו קורותיו בשבת ס"ס שס"ה. דכל שאינו עשוי לעמוד כל השבת ל"א הואיל והותרה. וס"ל דדוקא במניח ביתו בסי' שע"א שהסיע מלבו אמרינן אפילו חזר מותר ע"ש מה שכתבתי. אפי' לא שייר אלא פינה אחד. (כ"כ ב"י בשם מהרי"ק) וכן משמע מב"ח שהקשה על לשון רמב"ם שכתב דאם הוא דבר הניטל בשבת כיון שיכול להוציאם משם. ותימה דאע"פ דבעה"ב יכול להוציאן כיון דאין השוכרים רשאין להוציאן משם הוי ליה תפיסת היד. ולכן כתב דיותר נראה כפירש"י דאי בעי שדי לאבראי ר"ל השוכר ע"ש עכ"פ מוכח דס"ל כרמב"ם שיהיה לו רשות להניח ש. ולפי מה שכתבתי לתרץ קושית הלח"מ נ"ל דגם תמיהת הב"ח לק"מ. כיון דהצריכו חכמים דלא סגי במה שיש לו רשות להניח שם. דכ"ז שלא הניח שם כליו כבר הסיח דעתו מדירה של זה ונסתלק. וכמו שכתב המרדכי בהדיא שהבאתי. וא" כ כשיחזור ושוכר בשבת ויוציאם הרי עקר דירתו משם. ול"א בזה כיון שהותרה דכל דבר הניטל בשבת עומד להנטל. וא"כ אדרבה יש לדחוק כפירש"י שכוונתו ג"כ כרמב"ם:

3הנה לענין כשמתארחים בחצר וישראל דר באותה חצר הדבר מבואר בש"ע סוף סי' ש"ע דבטלים לגבי בעל הבית ואפילו אם מתאכסנים בשאר חצרות בעיר. והעיר מוקף חומה וישראל א' דר בעיר נמי מבואר בשה"ד סי' ע"ט ובתשובת רמ"א סי' ת"ה וסי' ק"ך בלובלין שהיה דר שם רק יהודי א'. והרבה יהודים באים על היריד וכתב שם שהוא עיר מוקפת חומה: ואמנם אם אין העיר מוקף חומה צ"ע די"ל דדוקא במוקף במוקף חומה דדינו כחצר. וא"כ שייך לומר שאלו האורוחים כלם בטלים. משא"כ בערי הפריזי ואינו מתאכסן בחצרו במה יתבטל זה לבעה"ב. ואין זה דומה למה שכתב המ"א בסי' שס"ג ס"ק כ"ז. ונ"ל דיש להקל כמו שכתבו תוס' בעירובין נ"ז. דעיר שאין להם חומה במה יתחבר דאין סברא להצריך שיגעו זה בזה אלא דמעשה דמ"א היה כך. וגם התה"ד כתב לענין לטלטל בכל העיר ע"ש וצ"ע:

4דין זה מבואר סוף סי' ש"ע ובתשובת רמ"א סימן ק"כ להדיא. שאם שכרו בתים במקום שאין ישראל דר בקביעות אוסרים זה על זה. ומ"ש שם בתשובה דמשמע מרש"י דף פ"ה שפירש דאיקלעו לפונדק וב' ישראל היו דרים שם. ואח"כ כתב עוד פונדק יש בו חדרים שאכסנאים נכנסין בו. ונוכל לומר דהאיסור היה משום ב' הדרים שם בקביעות ואח"כ כתכ דנוכל לומר שהם ב' לשונות ברש"י מדבריו משמע שנעלם ממנו דברי תוס' בדף ס"ו ד"ה איקלעו שכתבו תוספות להדיא דגם זה אמת דאכסנאים אוסרים. וכתב להדיא שהם ב' פירושים. ולפי מ"ש הרמ"א בתשובה זו נסתר מ"ש בתשובה סי' פ"ה ע"ש (ובא"ר סי" ש"ע ס"ק י' משמע שלא ראה תשובה שבסי' ק"כ וכן מוכח מדתמה וכי לא עשו בקהלה קדישא כמו לובלין ע"ש. ובסי' ק"ך כ' רמ"א להדיא שלא היה דר בלובלין רק ישראל אחד): ואמנם כ"ז הוא כששוכרים הבתים מן הנכרים. דאז הנכרי מסולק מבית ישראל ואע"פ שהישראל אופה ומבשל בבית נכרי מ"מ אוסר. דא"ל דאין הנכרים משכירים לישראל לאסור על חבירו כמ"ש תוס' ורא"ש דף ע"ב לענין סופר ומלמד שכתב הש"ע בסי' ש"ע והביא רמ"א שם ס"ק ח' דבריהם כבר כתב הרמ"א בתשובה שם דזה אין שייך בנכרי דלא איכפת ליה אם יאסרו זה על זה. ולכן לא מהני מה שאופין ומבשלין בביתו דטעם זה לחוד לא מהני. כמו שכתב הב"י שם והביאו הט"ז שם ס"ק ו' ע"ש בתשובת רמ"א סי' ק"כ. ומזה אני תמה על המ"א בסי' שפ"ב ס"ק י"ב שכתב הטעם דביש לנכרי ה' שכירו ולקיטו דרים בביתו אין דירתם חשובה דירה שיאסרו זה על זה משום שלא השאיל להם רשותו שיאסרו ומצי לסלקינהו ע"ש. והביא ראיה מתוס' ורא"ש גבי סופר ומלמד. ול"ד כלל. התוס' לא כתבו טעם זה על שכירו ולקיטו של נכרי אלא התם הטעם כמש"כ הב"י ובד"מ שם כיון שיוכל להחליף חדריהם או לתת להם מקום בביתו הו"ל כאילו יש להם רשות בכל בית הנכרי ע"ש. וכוונת הש"ע כמש"כ רש"י שם דף ס"ד. שאם עירבו בני המבוי ושכרו מן הנכרי אלא שאחד מן השכירים לא נתן חלקו אינו אוסר. והיינו משום שיכול לסלקם לא חשיבא דירה דידהו לאסור. וצ"ל דהא דכתבו רש"י ותוס' שהבאתי לעיל באיקלעו לפונדק דאכסנאי אוסר ול"א דהוי כשכירו ולקיטו וצ"ל דבפונדק שוכרים כ"א דירתו אבל במשאיל להם ובאופן כדלקמן כלל ע"ה סי' י' י"א באמת אינו אוסר. והנה מה שפירש"י לענין לאסור על המבוי ולא פירש דבעיא דאביי הוא ביש לו ה' שכירים אם אוסרין זה על זה בחצר לענין שיהיו צריכין לערב. וצ"ל דמסתמא כל או"א אופה ומבשל בביתו. ובזה לא מהני אפי' במשאיל רשותו וצריכין לערב רק לענין זה לא חשיב דירתם דירה לאסור על המבוי דדי כשנתן אחד מהם כמו שכתבתי בסי' ח'. ודע דשם בש"ע בהגהת רמ"א שכתב דשכירות של נכרי אינו אוסר. נ"ל שהוא ט"ס וצ"ל דשכיר של נכרי ע"ש בד"מ. ולפ"ז כשישראלים מתאכסנים בבית נכרי ומשאיל לכל אחד חדר מיוחד ואופין ומבשלין בבית נכרי. נ"ל דלא גרע משכירו ולקיטו של נכרי כיון שיש לנכרי רשות להוציאם מהחדרים בכל עת ולא גרע מסי' שפ"ב סעיף י"ב. ולא דמי ליחד לו בית שם בסעיף י"ג דהתם דוקא כשאין לנכרי רשות להשתמש במקום שיחד כמש"כ המ"א שם. אבל בנידון דידן אפילו אם אין אופין בבית הנכרי אפשר דא"צ לערב וכ"ש היכא שמשתמשין כל תשמישיהם בבית הנכרי. ולכן נ"ל אם שכרו צריכין לערב מדינא כיון שהנכרי מסולק מבתיהם. ואם השאיל להם רשות בענין שנוכל לומר שהם כשכירו ולקיטו כדלקמן סי' ע"ה בח"א סימן י"א וגם אופין ומבשלין בבית הנכרי לכתחלה יערבו בלא ברכה. ואם שכחו נ"ל דמותרין לטלטל. אבל אם אינן מבשלין יחד בבית אחד אפ"ה יערבו בלא ברכה ואם לא עירבו נ"ל דאסורין לטלטל: ודע מה שכתבתי בח"א דבעינן תרתי שיהיה מושאל וגם אופין ומבשלין אצל בעל הבית וכן כתבתי בסי' ז' ובסי' א'. ובאמת מדברי הב"י סימן ש"ע והביא הט"ז דבריו ס"ק ז' משמע דדוקא טעם דאופין אצל בעה"ב לחוד לא מהני. אבל הטעם דלא השאיל רשותו ע"ד לאסור לחוד מהני: ואמנם כתב א"ר ראיה דג"ז לחוד לא מהני מסימן שע"ב סעיף ב'. דאפילו בהשאיל רשותו דוקא כשיש לו שם תפיסת היד. ומצאתי בריטב"א דף ס"ד שהביא דברי תוספות בסופר ומלמד. וכ' הטעם רק משום דלא משאיל רשות לאסור ועל זה הקשה מתפיסת היד ולכן פסק דלא כתוס' ולפ"ז לק"מ דשאני במלמד שעושה כל צרכיו בבית בעה"ב. וכן מפרש להדיא במהרי"ק שורש מ"ו סי' ג' דבעינן תרתי:

5כן כתב המרדכי ריש פדק הדר והתה"ד כתב דיש לחוש לדבריו. וכ"כ המ"א סוף סי' שצ"א והב"י סוף סי' שפ"ב תמה על התה"ד למה רפוי ידיו לסתור דברי המרדכי דכל זה לר"מ ואנן קיי"ל כראב"י ע"ש. ולא זכיתי להבין דבריו דהא י"ל בראב"י כמו שפירש"י לר' מאיר ואם יש שם ישראל אוסר עליו פי' רש"י שהישראל אוסר על בית הנכרי אם יש שם אורח אבל אין האורח בבית הנכרי אוסר על הישראל וה"נ י"ל בדברי ראב"י דאמר עד שיהיו שם ב' ישראלים ואז אוסרים על ביתו של נכרי דאפילו אם ערבו שני הישראלים אם יש אורח בביתו של נכרי אע"ג דליתא לנכרי אעפ"כ אוסר האורח דכמו דס"ל לר"מ בישראל א'. הכי ס"ל לראב"י בב' ישראלים וצ"ע ועכ"פ במה שהשיב הב"י עליו כפי השאלה שכתב התה"ד שישראל אחד היה דר בעיר. שפיר השיג הב"י דישראל אחד קיי"ל דאינו אוסר:

6בש"ע סי' ש"ע משמע דאין חילוק בין מחיצות ממש וקבועות למחיצות של קנים או סדינים שהן מחיצות גרועות. דאם אין דיורין בחצר אפילו במחיצות קבועות א"צ עירוב. וכן משמע בטור וכן משמע ברש"י שכתב חדרים ממש שלא היו מחוברים מעולם עכ"ל. משמע אבל טרקלין שחלקוהו אפי' במחיצות גמורות א"צ לעירוב. ומ"ש הב"י שכ"כ הרא"ש המעיין ברא"ש לא מוכח מידי אבל דעת התוס' דדוקא בחלקוהו במחיצות גרועות על זה אמרו בגמ' בד"א שמוליכין עירובן למקום אחר אבל במחיצות קבועות היינו חדרים ממש ואפילו עירוב בא אצלן צריכין לערב. שהתוס' כתבו ד"ה במחיצות וז"ל והא דקתני במתני' ומודים בשרוים בחדרים ובעליות לא דמי למחיצות המגיעות לתקרה דהכא איירי במחיצות עראי כגון יריעות שמפסיקין עד התקרה עכ"ל. וכ"כ שם ע"ב ד"ה אבל שהם מפרשים ברייתא דקתני בד"א בזמן שמוליכין עירובן למקום אחר. דנ"מ לב"ה כעין חדרים ועליות כו' ומיהו בחדרים ועליות ממש אין נראה לחלק אם עירוב בא אצלן כו' והתוס' ע"כ מפרשים חדרים ועליות היינו מחיצות גמורות דאם לא כן למה מחלקין בין מחיצות עראי וכ"כ הריטב"א בהדיא וכ"כ המרדכי בהדיא וכ"כ הג"מ בפ"ד. ולכך צ"ע על הב"י שכתב דמה שכ' הטור אפי' הן של יריעות שכך כתבו התוס' והרא"ש והמרדכי ולא כמו שכתב המרדכי דלב"ה מחיצות דיריעות גריעי ודבריו צ"ע דלא כתב המרדכי רק דלענין זה גרעי דבמחיצות קבועות אפי' עירוב בא אצלן צריכין לערב משא"כ בגרועות אבל דבר אחר לא מצינו במרדכי וכן כתבו התוס' וא"כ איך משוה דעת הטור לדעת התוס'. ואדרבה התוס' ס"ל כמרדכי ועיקר הפסק נ"ל דצ"ע דאף דמרש"י וטור משמע הכי. אבל כיון שהרמב"ם ורשב"א וסמ"ג וסמ"ק כתבו להדיא ולא חלקו כלל. וס"ל דלעולם במחיצות המגיעות לתקרה צריכין לערב לעולם ומשמע לדידהו דאין חילוק בין גרועות לקבועות וצ"ל שהן ס"ל דברייתא זו דמחלק בין עירוב בא אצלן או לא אתיא כבית שמאי. וכמ"ש הריטב"א דכדאי הם ב"ש לפרש דבריהם. ועכ"פ לתוס' ומרדכי וכ"כ הראב"ן דף ע"א ובאגודה בהדיא דדוקא במחיצות גרועות יש חילוק אבל כעין חדרים ועליות דהיינו מחיצות גמורות לעולם צריכין לערב ומדברי הרא"ש ג"כ אין הכרע. וא"כ אף שבעירובין הולכין להקל ואף אי נימא אפילו יחיד נגד רבים דכ"ז צ"ע מ"מ הו"ל לב"י לברר דבריו ודבריו צ"ע ולכן נ"ל דעכ"פ יערבו בלא ברכה. ומעתה מה שכתב א"ר בשם ע"ש שמסופק במחיצות שאין מגיעות לתקרה אם הוא דוקא במחיצות גרועות אין ספק כלל דבודאי אפי' קבועות א"צ עירוב:

7ברדב"ז מסופק אם רוח ד' כולה פרוץ ולכאורה יש להביא ראיה דג' מחיצות לא סגי דלא כמ"ש הרדב"ז בתשובת ר"ג סי' תכ"ז. מהא דאיתא בש"ע סימן נ"ה סעיף ט"ז. חצר קטנה שנפרצה לגדולה כמלואה נחשבת הקטנה כאילו היא מן הגדולה ובסעיף י"ט שם כ' בשם הסמ"ק בתיבה ומחיצות מגיעות לתקרה אין מצטרף ולמד כן מעירובין. וא"כ קשה למה הקטנה בטלה לגדולה הרי יש לקטנה ג' מחיצות מגיעות לתקרה. אע"כ כיון דרוח ד' פרוץ לגמרי. וכ"מ ממש"כ רי"ו בענין דירת מצרים בסי' זה וצ"ע:

8כ"כ הרשב"א וריטב"א להדיא דדוקא בן אצל אביו כו' אבל בלא"ה לא מהני מה שמקבל פרס (ודע דבמ"א סי' ש"ע ס"ק י' שכתב בשם הב"י פרס אפילו לחם עכ"ל. הוא ט"ס דבהדיא כ' הב"י דבין לחם ובין מעות וכ"כ בתו"ש) וכן מוכח מגמרא שהרי מחולקים באשה ועבד אם מהני מה שמקבל פרס. וא"כ כ"ש אחר וזה פשוט:

9כן הוא להדיא בברייתא סוכה ג' ע"א בית שאין בו ד' אמות על ד"א אין מערבין בו פירש"י א"צ ליתן פת והביא הרי"ף ורא"ש בפ' חלין. וכן הסמ"ג הביא ברייתא זו והרמב"ם והטור והש"ע לא כתבו רק דאין מניחין בו עירוב. וצ"ע למה השמיטו דאינו אוסר וצ"ל דממילא משתמע וצ"ע:

10אע"ג דבסי' שס"ו כתב המ"א ס"ק ו' דאם יש בו לרבע סגי היינו לענין להניח בו עירוב כיון דפלוגתא היא בהל' מזוזה אזלי' לקולא במילי דרבנן משא"כ לענין ברכה אדרבה קיי"ל ספק ברכות להקל:

11אע"ג דעירובי חצרות הוא דוקא בפת. מ"מ הא קיי"ל בסי' שפ"ז דסומכין אשיתוף במקום עירוב אפי' רק נשתתפו ביין. ואפי' לדעת רמב"ם שם. מ"מ מודה דאם נשתתפו אפי' ביין סומכין עליו בשבת ראשונה מדוחק הביאו המ"א שם ס"ק א'. ונ"ל שזהו ג"כ כונת הרוקח בסימן קמ"ג שכתב גבי ע"ח אם מבשלים יחד בקדרה אין צריכין לערב. כדאיתא בתוספתא (דשבת) צ"ל עירובין. וז"ל התוספתא פ"ו שתוף מבוי כו' אבל אם היתה לו תבשיל או עיסה אצל חבירו זכה לו תבשילו עכ"ל. ואף דמתוספתא אין הכרע די"ל דמיירי משיתוף מבוי. ס"ל לרוקח דה"ה לענין ע"ח. וכן מוכח להדיא מירושלמי שהביא גבי טרקלין היו שותפים בעיסה ותבשיל עירוב א' לכולן. ואיתא שם בירושלמי להדיא אפילו שרוים בחדרים ועליות ממש. ובזה י"ל שזהו ג"כ דעת הטור בסי' שס"ו שכתב דין זה דבע"ה שהיה שותף לשכניו לזה ביין. ותמה עליו הב"י דהרי אין ע"ח אלא בפת. וי"ל דהטור אזיל לשיטתו שפסק דסומכין על שיתוף במקום עירוב. או י"ל דס"ל לרוקח וטור דדוקא כשגובין העירוב לכתחלה צריכין לערב בפת. אבל כשהם כבר שותפים הרי זה כאילו דרים בבית א' וא"צ עירוב. ואף שבש"ע בסי' שס"ו סעיף י"א כתב דדוקא הפת שעל השולחן והגיה רמ"א וכן אם היו שותפין בפת. וכ"כ ב"י שם בשם הרשב"א מ"מ בדיעבד אם שכחו ולא ערבו שפיר יש לסמוך על רוקח. וכדמוכח בירושלמי שהביא. והרשב"א אזיל לשיטתו דפסק דאין סומכין על שתוף במקום עירוב כדאיתא בעה"ק דף כ"ח ע"א. וגם הש"ע אזיל לשיטתו. דפסק בסי' שפ"ז דדוקא אם שתפו במבוי בפת אז סומכין גם במקום עירוב. והמ"א דכתב שם דאפי' שיתוף ביין סומכין. צ"ל מה שכ' בסי' שס"ו דאם היו שותפין בפת היינו לדעת הש"ע ואה"נ לי"א שם בסי' שפ"ו אפי' לא נשתתפו אלא ביין סומכין עליו. ואמנם זה שייך אם החצר במבוי שצריך שיתוף דאמרי' מגו דמהני לשיתוף מהני נמי לעירוב. אבל מרוקח משמע אפילו בחצר לבד סומכין אם היו משותפין בתבשיל. וכדאיתא בירושלמי וצ"ע: