נשמת אדם, שבת ומועדים צה
נשמת אדם · Nishmat Adam, Shabbat and Festivals 95
Open in the reader →1באמת בעה"ק לרשב"א איתא להדיא וז"ל. לרבות פתילות אם לרבות אורה מותר ואם לגרום כיבוי אסור שזה גורם לכיבוי שלא לצורך או"נ. וא"כ י"ל דגם כוונת הר"ן הכי עי' בא"ר. אך י"ל דמהרשב"א משמע דס"ל דגרם כיבוי אסור. ולפ"ז רמ"א לשיטתו שכ' בסימן ג' כדעת תוס' והגמ"יי. דמותר לחתוך נר של שעוה באור ואפי' כוונתו כדי שיכבה מהרה כמ"ש המ"א שם. ואם כן ס"ל דגרם כבוי מותר אפילו בלא הפסד. ולכן כתב ג"כ דלהרבות פתילות לכבות מותר. אך צ"ע שהרי מדברי הגמ' הביאו המג"א בסי' תק"ב ס"ק י' משמע דאינו מתיר אלא באינו מכוין וצ"ע:
2כתב הרמב"ם בפ"ד מה' י"ט אין מעשנין בקטורת מפני שהוא מכבה וכ' הלח"מ דבגמ' א"ר הונא דאסור מפני שמכבה א"ל ר"נ ולימא מר מפני שמבעיר א"ל תחלתו מכבה וסופו מבעיר ע"כ. ורבינו לא כתב משום מבעיר דס"ל מתוך שהותרה הבערה כו' (ור"ל אבל בכיבוי נ"ל מתוך כמש"כ הפוסקים) וקשה דאיך הקשה ונימא משום מבעיר דא"כ יהיה מותר. וי"ל דאנו אמוראים ס"ל כר"ע בפסחים דל"א מתוך וס"ל דאף ב"ה ל"ל מתוך. ורבינו פוסק כר"י דאית ליה מתוך עכ"ל הלח"מ ולפ"ז משמע לדידן דקיי"ל דאמרי' מתוך בסי' תצ"ו ובסי' תקי"א וגם קיי"ל דכבוי הוי משאצ"ל. וא"כ עכ"פ במוגמר אינו אלא איסור דרבנן ואמנם מאד נפלא בעיני דברי הלח"מ דאיך יתרץ הסוגית דכתובות ד' ז' דאיתא שם. ר' פפא משמיה דרבא אמר בי"ט שרי (ר"ל לבעול בתולה) בשבת אסור. א"ל ר"פ לר"פ מאי דעתך מתוך שהותרה חבורה לצורך כו', אלא מעתה מותר לעשות מוגמר בי"ט דמתוך שהותרה הבערה לצורך כו'. א"ל עליך אמר קרא אך אשר יאכל לכל נפש דבר השוה לכ"נ ע"כ. הרי להדיא דאף דר"פ אליבא דרבא ס"ל מתוך דמטעם זה התיר לבעול בי"ט ואפ"ה ס"ל דמוגמר אסור דאין שוה לכ"נ. משא"כ בעילה דשוה לכ"נ ש"מ דאפי' אם אמרי' מתוך היינו דוקא בדבר השוה לכ"נ וכ"כ הכ"מ בהדיא הביאו המ"א בסי' תמ"ו ס"ק ג' ואפילו לשיטת רש"י והביאו הב"י בסימן תקי"ח דכן דעת רוב הפוסקים דאפי' בהוצאת אבנים שלא לצורך כלל אפ"ה מן התורה מותר מטעם מתוך היינו דוקא בדבר השוה לכ"נ אילו היה לצורך. אבל אם אינו שוה לכ"נ אסור מה"ת. ואיך כתב הלח"מ דבמוגמר אין לאסור מטעם הבערה דאמרינן מתוך ודוחק לומר הא דקאמר עליך אמר קרא לאו מטעם הבערה דבאמת בהבערה אמרינן מתוך אע"פ שאינו שוה לכ"נ אלא דר"ל עליך אמר קרא וא"כ כיון שאינו שוה לכ"נ אסור מטעם כבוי דזה דוחק גדול דל' הגמרא משמע דאסור מטעם הבערה ועוד דהא רבא ס"ל בהדיא בשבת קמ"א ע"ב. כר"ש דמלאכה שאצ"ל פטור. ועי' בשבת ג' תוספות ד"ה הצד ועי' בכ"מ פ"א מהלכות שבת. וא"כ לרבא בכבוי ליכא איסורא דאוריי' אפי' בשבת. ואיך משני עליך אמר קרא דמשמע דאסור מדאורייתא. והיינו דבדבר שאינו שוה לכ"נ ל"א מתוך. וגרע מהוצאת אבנים שלא לצורך כלל. וכ"כ רש"י בהדיא בביצה דף כ"ב דהוי דאורייתא. וכ"כ הבית יוסף סי' תקי"ח בסופן בשם המ"מ דמוגמר ומרחץ אסור מדאורייתא וכן כתבו תוספות בשבת ל"ט ע"ב ד"ה וב"ה דהמרחץ אסור מדאורייתא כ"כ המרדכי בביצה פרק י"ט. וכן כתב הר"ן שם אמתני' דלא יחם בשם התוס' דלהבעיר לרחיצת כל גופו אסור מדאורייתא ומוגמר ומרחץ שוה בזה ומה שכתב הרמב"ם משום מכבה. וכן רב הונא דמפרש טעמא דרב משום מכבה. היינו דרב ס"ל כר"י דמלאכה שאצ"ל חייב. עי' בלח"מ פ"א מהלכות שבת. וכ"פ הרמב"ם בפ"א מהל' שבת. והיינו דפריך ר"נ ולימא מר משום מבעיר כונתו דלא לומר משום מכבה דאינו אלא למאן דס"ל משאצ"ל חייב. ולימא משום שמבעיר דבזה לכ"ע חייב. וכיון שאינו שוה לכ"נ אפילו בהבערה אסור מדאורייתא ומשני באמת תרתי אית ביה דתחלתו מעביר. ומצאתי בשיטה מקובצת על ביצה שמפרש הכי קושית הש"ס וא"כ מכל הני פוסקים מוכח להדיא דבמוגמר הוי מלאכה דאורייתא ול"א בה מתוך ועי' בביצה דף כ"ג בתוס' ד"ה על גבי חרס דמשמע נמי הכי אלא דהתוס' אזלי לשיטתם בדף י"ב דלא מתוך אלא בצורך קצת. ולכן מפרשים טעם דירושלמי בנר של בטלה משום דללאו יצאת. אך ממה שכתבו ואפילו למאן דשרי הבערה שלא לצורך כלל בירושלמי היינו לפי שישנו פעמים לצורך א"נ לא משמע הכי דלפי מה שכתבתי הוי ליה לכתוב דזה גרע משלא לצורך כלל. ואמנם כיון דתוס' בשבת ומרדכי ור"ן וב"י בשם המ"מ ותשובת מהרי"ל כתבו להדיא דמרחץ אסור מדאורייתא. וא"כ ה"ה מוגמר וכ"כ הב"י להדיא דמוגמר אסור דאורייתא. וא"כ גם דברי תוס' בביצה אינו מוכרח שיחלקו. ועמיתי המופלג מוה' עקיבא הראה לי דבריש פ"ט די"ט סי' י"ח איתא דאם מוגמר אסור פשיטא דשלא לצורך כלל אסור. ואם כן לפי מה שכתב הב"י דשלא לצורך כלל מותר מה"ת. א"כ פשיטא במוגמר ונ"ל דבזה מחולקים הפוסקים דלשיטת תוס' ורא"ש דס"ל דל"א מתוך אלא בצורך קצת יותר מסתבר לאסור שלא לצורך כלל מאינו שוה לכ"נ. דלדידהו ע"כ צ"ל הא דאמרינן מתוך וכי ס"ד לומר מתוך שהותר לצורך או"נ הותר נמי שלא לצורך ומ"ש יום טוב משבת אע"כ כמ"ש הפוסקים דר"ל כמו שהתירה התורה לצורך או"נ שהוא צורך היום ה"נ כל שהוא צורך היום קצת. אבל לשיטת רש"י דאפילו שלא לצורך כלל אמרינן מתוך צ"ל דה"פ דקרא אך אשר יאכל ר"ל המלאכות השייכים באו"נ. וכמו שכתב המ"מ בפ"א מהלכות י"ט הם מותרים לגמרי אפילו שלא לצורך כלל (ועיין מה שכתבתי ריש הלכות י"ט ס"ק א') ומ"מ לכ"ע לא אמרינן מתוך אלא. בדבר השוה לכ"נ. אבל מוגמר אסור מדאורייתא ולא מיבעיא לשיטת רש"י כמו שכתבתי אפילו לשיטות תוס' ורא"ש שהרי כתבו התוס' והרא"ש בפ' כירה בהדיא דמרחץ אסור מדאורייתא וא"ש מ"ש מוגמר ממרחץ. וכ"מ מרא"ש סי' י"ח שהקשה ממוגמר דאסור מדאורייתא לשיטת רש"י דמתיר שלא לצורך כלל. אלא דמחולקים בסברא אם שלא לצורך כלל קיל מדבר שאינו שוה כמו שכתבתי. וכן כתב בהדיא הרא"ש בפ' כירה בשם ריב"א דמוגמר אסור מדאורייתא והביא ראיה דמוגמר אסור מדאורייתא מסוגיא דכתובות ומזה הוכיח דגם מרחץ אסור מדאורייתא. הרי להדיא דלכולי עלמא מוגמר אסור מדאורייתא כפשטא דלישנא דסוגיא דכתובות וכמו שכתב הרא"ש בשם הריב"א. ואף שעמיתי הנזכר כתב לי די"ל דה"פ על על פי שכתב הרמב"ם בפ"א רחיצה וסיכה ה"ה בכלל אכילה. וכ"כ הרשב"א בעה"ק. וכ"כ רשב"א בחי' בפ' כירה וכ"כ ר"ן הביאו המ"א בסי' תק"א ג'. ומה שצריך לגוף שרי אף בלא מתוך ועיין בפ"ח סי' תק"א. וא"כ י"ל דה"פ עליך תמר קרא אך אשר כו' ור"ל דבעילה שוה לכ"נ. ומשא"כ מוגמר שאינו צורך לכל נפש ומתוך לית ליה. הנה כל מעיין יראה שזה אינו משמעות לשון הגמרא ועוד כיון דרבה ור"ח דפליגי בהואיל ל"ל מתוך. וגם התם בכתובות מרא דשמעתא הוא רבא. וא"כ היה לנו לפסוק כרבא ור"פ דל"א מתוך ואנו רואים דאדרבה כל הפוסקים ס"ל דאמרינן מתוך. וכמו שהארכתי לעיל ריש הלכות י"ט. אע"כ דפירוש הסוגיא דכתובות אתיא כפשטא דבמוגמר ל"א מתוך. כיון דאינו שוה לכל נפש (ולפי זה אסור לעשן ביו"ט טובאק) ואף לפי מה שכתב חכם אחד דאין בזה כבוי אלא הבערה. ובהבערה אמרי' מתוך כבר הוכחתי בראיות ברורות דאפילו בהבערה לא אמרינן מתוך במה שאינו שוה לכל נפש: מדי דברי בו אזכיר מה דקשה לי כיון דהרשב"א כ' דמרחץ הוי כאוכל נפש ואם כן שרי אף בלא מתוך. ובמתני' דהעושה מדורה כתב השיטה מקובצת בשם הרשב"א דהיינו מטעם מתוך. ואפשר י"ל דדוקא רחיצה ס"ל לרשב"א דהוי כא"נ. מה שאין כן בשאר הנאת הגוף דלא שרי אלא מטעם מתוך ובב"ח ראיתי שכתב להיפך. ואף דבעל איבעיא במדורה מאן קתני לה ס"ל דאפילו לב"ש דל"ל מתוך שרי י"ל דלמסקנא דוקא משום מתוך שרי. או יש לומר הסוגיא דכתובות תפסו לעיקר דמשמע דאף הנאת הגוף לא שרי רק מטעם מתוך: וצריך עיון אם מותר לעשן ביו"ט לחולי שאין בו סכנה דיש לומר דדוקא מרחץ ומוגמר שאינו עושה רק לתענוג מקרי שפיר אינו שוה לכ"נ דאינו אלא למפונקים. מה שאין כן צרכי חולה שאינו לתענוג. י"ל דמקרי שוה לכל נפש כדאיתא בש"ס גבי צידת צבי ואם כן יש לומר דשפיר אמרינן בו מתוך ועל ידי נכרי נ"ל להתיר. ומצאתי במרדכי פ"ב דביצה דדוקא להתם לצורך רחיצה אסור דאינו שוה לכל נפש אבל להזיע כיון שהוא לצורך בריאות הוי שפיר שוה לכל נפש ע"ש ובב"ק דף ק"ב אמרינן מוציא אני את המלוגמא שאינו שוה לכל אדם. משמע דגם ברפואה אינו שוה לכ"א: