נשמת אדם יב
נשמת אדם · Nishmat Adam 12
Open in the reader →1דין זה צ"ע וצריך אני להאריך בו קצת ודברי המ"א בס"ק י"ז צ"ע וצריכין ביאור והנה בש"ע סי' ח' סעיף י"ג כתב דהליכה מביתו לבהכ"נ הוי הפסק משמע ודאי דאפי' דעתו לא מהני כדמוכח שם בש"ע להדיא וע"ז כתב המ"א דמחדר לחדר לא הוי הפסק כדאיתא בסי' קע"ח ר"ל בדעתו עליו ותו כתב דאם יצא מביתו דהיינו לחוץ וחזר מיד צריך לברך דמבית לחוץ לא מהני דעתו וצ"ל דל"ד למש"כ ס"ק י"ח בפשט טליתו וחזר ולבשו דא"צ לברך שהרי ג"כ נשאר עליו ט"ק והיינו כמש"כ המ"א בס"ק י"ח דדוקא בחוזר ולובש אותו טלית עצמו משא"כ בסעיף י"ג ואזיל לשיטתו שכתב בסי' ר"ז בחנות של בשם שנכנס ויוצא ודעתו לחזור דאין צריך לברך. כיון שמניח אותן בשמים עצמן. ובביאורי הגר"א השיג על המ"א שכ' דטעם הש"ע דהליכה מביתו לבהכ"נ הוי הפסק. ר"ל מטעם שינוי מקום. וכתב הגר"א דליתא מהא דחנות של בשמים בסי' רי"ז. ואזיל לשיטתו שכתב שם והשיג שם על המ"א שמחלק בין מריח אותן בשמים או בשמים אחרים דליתא. וראיה מברקים דאע"ג דאינו רואה אותן ברקים עצמן א"צ לברך. ונ"ל דלא קשה כ"כ למ"א די"ל דשאני ברקים דכ' שלא נתפזרו העננים עבידי דאתו. וכדאית' בסי' ר"ו באמת המים והוא מירוש' הואיל ועבידי דאתו. ועוד השיג על המ"א מדבדי ראב"ן שהביא המ"א בסי' רי"ח ס"ק ה' שכתב דלכך מברך אבשמים בכל פעם ואין צריך להמתין שלשים יום משום דתמיד נתוסף ריח ומברך על ריח חדש גם זה נ"ל דאינו ראיה דעל כל פנים הן אותן בשמים אלא שנתוסף בהם ריח תמיד. וכדאיתא בביצה כ"ג ע"א ריחא הוא דאיכא ואוסופי הוא דקא מוסיף ריחא. וא"כ החילוק של מ"א שריר וקיים. וה"ט דהגמ"י בפ"ו מהלכות סוכה דכיון דנכנס לאותה סוכה אינו מזיק שינוי עקום עוד כתב המ"א ודעת מהר"ם צ"ל כו'. נ"ל דהכי פירושו דלפ"ז קשה למה לא הלך מהר"ם בט"ק לבה"כ וכתב התה"ד משום דהיה מסופק אם יברך על ט"ג לבהכ"נ. ולפ"ז אין כאן ספק כלל בודאי צריך לברך על ט"ג דאפי' דעתו לא מהני. ע"ז כ' המ"א דס"ל דשאני ציצית דאע"פ שלובש טלית אחר כיון שעדיין עליו הט"ק לא הוי שינוי מקום הפסק דל"ד לאכילה. אך ע"ז קשה דא"כ כיון שפשט הט"ג בבהכ"נ והלך לביתו למה היה ממתין עד שצריך להסיח כדי לברך על ט"ק. הא כיון שפשט הט"ג בבהכ"נ היה יכול לברך תיכף ע"ז כתב המ"א דמש"כ התה"ד שמסתמא פשט טליתו כוונתו לאחר שבא לביתו וא"כ לא שינה מקומו אחר שפשט ע"ש. ובודאי א"ל דכוונת המ"א דכך פשיטא ליה למהר"ם דא"כ קשה היה לו לברך בביתו על ט"ק ולפטור גם הט"ג שילבוש בבהכ"נ. אלא ע"כ דכוונתו דמהר"ם מספקא ליה אם הליכה לבהכ"נ לא הוי הפסק כיון שעדיין ט"ק עליו. או דלא מהני הט"ק וכדעת הרא"ש והש"ע. אך מ"ש המ"א בכוונת התה"ד שפשט אחר ביאתו לביתו. המעיין בתה"ד וכן העתיק הב"י דבריו שכתב דמסתמא כבר פשט הט"ג ביציאתו מבהכ"נ עכ"ל. משמע ודאי שהיה פושט הט"ג בבה"כ. וגם ממילא מוכח דאם היה הולך מבהכ"נ בט"ג לביתו כ"ש דהי' לו לברך בביתו על ט"ק ולפטור הט"ג או איפכא ולילך כך מעוטף בטלית לבהכנ"ס שהוא מצוה מן המובחר אע"כ שהיה ברחוב ולא יכול לכנוס בטלית לבהכנ"ס וא"כ פשיטא שלא הלך בחזירתו בטלית גדול אלא שפשט בבית הכנסת. ולכן נ"ל דדעת מהר"ם דדוקא באכילה אמרינן דשינוי מקום הוי כהיסח הדעת דזימנין דמימלך ולא אכל ואפי' כשאינו מסיח דעתו לא פלוג רבנן. וכן לענין קידוש משא"כ במצוה המוטלת על האדם כגון סוכה וציצית שדעתו לקיים המצוה אף שהם ב' מצות מ"מ ליכא היסח הדעת. ולכן כ' הגמ"יי הביאו המ"א בסי' תרל"ט. דאפי' לרמב"ם דפסק לברך בכל פעם שיכנס דוק' כשיצא יציא' גמור' שלא לחזור לאלתר ואף דבש"ע פסק דפשט טליתו חוזר ומברך כבר תמה עליו הט"ז והמ"א בסי' ח' ס"ק י"ח ויותר תמוה שהרי בסי' תרל"ט כ' בסתם כדעת ר"ת שלא לברך רק בשעת אכילה וכן בסי' מ"ז כתב דנוהגין שלא לברך אפי' בישן ביום. וא"כ מ"ש ציצית ואף שכתבתי בכלל ט' דבישן ביום מברך בה"ת. דוקא בישן שינת קבע ע"ש. אבל בפושט טליתו כבר הכריע הט"ז והמ"א שלא לברך. ולכן לא היה מהר"ם לובש ט"ק בביתו דאז היה מסתפק אם יברך על ט"ג בבהכ"נ דכיון דדעתו ללובשו שינוי מקום אינו גורם ברכה וה"ה כשפשט ט"ג בב"ה היה מסתפק אם יברך בביתו על ט"ק דהליכה לא הוה הפסק ולכן לא היה צריך להמתין עד שיסיח: ולפ"ז לפמ"ש בסי' תרל"ט דנהגו שלא לברך עד אכילה ע"כ ס"ל דשינוי מקום אינו גורם ברכה במצוה המוטלת עליו כסוכה וציצית ותורה וכ"מ בסי' תל"ב שבעה"ב מברך ובודקים בתים הרבה ול"א דהוי שינוי מקום ואף שהפ"ח כתב גם שם דאם הבתים רחוקים צריך לברך כמו בסי' ח' סעיף י"ב וכעין זה כתב המ"א בסי' כ"ה ס"ק כ"ב לחלק בין מקום קרוב או רחוק דבר זה צ"ע דא"כ נתת דבריך לשיעורין ומי יודע מה הוא רחוק או קרוב אך עיקר כוונתם דאם הוא מקום רחוק דהוי הפסק גדול והוו היסח הדעת כמש"כ בסי' ח' ובאמת לא מצינו שיזיק הפסק אלא בין ברכה למעשה או מטעם שינוי מקום וכמש"כ הגר"א בסי' ח' ס"ק כ"ה אף שהולך לשיטתו בסי' רי"ז מ"מ דבריו אמת דטעמא דהרא"ש משום שהיה מפסיק אבל לא מטעם שינוי מקום. ולפ"ז ה"ה המניח תפילין קטנים בביתו ובבהכ"נ חולצן ולובש גדולים א"צ לברך כיון שהיה דעתו ע"ז ואם מניח הגדולים בביתו ומברך עליהן וחולצן ומניח הקטנים ואח"כ בבהכ"נ חוזר ולובש הגדולים פשיטא דא"צ לברך כמ"ש המ"א כיון דהן עצמן שבירך עליהן רק ע"כ מידי ס' לא נפיק דאל"כ היה למהר"ם לעשות כן ודעת הגר"א בסי' ח' ובסי' תרל"ט דצריך לברך וס"ל כתירוץ השני שכתב המ"א בסי' רי"ד כיון דאינו מחוסר מעשה אך עדיין צ"ע מסוכה דגם כן אינו מחוסר מעשה וכמ"ש הגמ"יי אפי' לדעת הרמב"ם שהבאתי: ודע דבמ"א ס"ק ט"ו לעלנ"ד ברור כשמש שיש שם ט"ס בדבריו וכצ"ל דאפי' בירך על הטלית ר"ל ט"ג והלך לביתו כצ"ל ובזה יובנו דבריו ותיבת והלך לבית הכנסת הוא ט"ס: ומצאתי בר' מנוח בהלכות סוכה פ"ב שכתב וז"ל ואפילו יכנס בסוכה מאה פעמים ביום מברך דגמרינן מתפילין כו' וכן נמי בציצית ודוקא היכא דיצא מן הסוכה מפני דברים אחרים שאינן צורך הסוכה או שקראו חבירו לדבר עמו אבל אם יצא להביא כל מידי דצורך סעודה או להביא ספרים אין צריך לברך כו' וא"ת והרי תפילין אם חלצן ליכנס לבית הכסא ודעתו להניח מיד חוזר ומברך ל"ד דהתם ההפסק שעשה לא היה צורך תפילין כלל מיהו גבי סוכה נמי אם יצא שלא לצורך הסוכ' מברך פעם אחרת בחזירתו אע"פ שהוא חוזר לאלתר עכ"ל: