נשמת אדם נד

1הב"י העתיק לשון האגור וי"ל דכוונתו שיאכל סעודה קבועה דוקא כמו הסעודה שאוכלין ערב וצהרים לאפוקי ג' ביצים אע"ג שהוא שיעור סעודה לעירוב ודעת קצת האחרוני' שזה נקרא סעודה קבוע ע"ז כ' האגור לאפוקי סעודת עראי וא"כ אין מקום להשגת ב"י אבל עיינתי בש"ל שכ' דדוקא בערב ובוקר מהני קביעות ושפיר השיג הב"י ומ"מ נראה דאינו משיג אלא דס"ל דאפילו בסעודת עראי מהני אם אוכל שיעור שאחרים קובעין אבל מ"מ מודה דשיעור הקביעות הוא כדרך שאחרים אוכלין סעודת ערב וצהרים וכן אמר לי הגר"א שאינו ישר בעיניו מה שכתבו האחרונים שהוא שיעור ג' ביצים:

2דעת המ"א בס"ק ל"ו דבבישול לכ"ע מברך במ"מ דבודאי אין בו תואר לחם אבל השל"ה מגיה ברמ"א וצ"ל לאחר שטיגנה ובשלה וס"ל דאפילו בבישול ס"ל לר"ח דמברך המוציא אלא דוקא בפרימזל שקורין לאקשן שחתכן לחפיכות קטנות כחוטין דבזה לכ"ע לא הוי תואר לחם וכ"כ הגר"א שכן מוכח ברא"ש וכן משמע דעת הש"ע שכ' סתם בישלה דמשמע אפילו בקדרה ואפי' שהוא ספק אם יש בו תואר לחם כ' המרדכי דיש להחמיר וכ"ז ביש בכל חתיכה כזית דאל"כ לא עדיף מפת גמור פחות מכזית דאמרינן דבישול מבטל התואר לחם:

3ז"ל לבוש בסימן קס"ח פרורי לחם כו' אם נתבשלו והיה בהן קודם שנתבשל בכל פירור כזית כו' ואם לא היה בכל פירור כזית קודם שנתבשל אלא שנתחבר על ידי בישול כו' מברך בורא מיני מזונות ואין ספק שכוונתו דאפילו נתחבר ע"י הבישול ויש בכ"א יותר מכזית אעפ"כ מברך במ"מ וכמו שכתב בא"ז ודלא כתוי"ט שהביא בא"ר וזה נ"ל ג"כ כוונת המ"א בסי' קס"ח סעיף קטן כ"ד וכונתו דהוי אמינא מדכתב בשולחן ערוך שנדבקים יחד וה"א דדוקא כשנתבשל כ"כ עד שנדבקו יחד כמו שיש חילוק במבשל חטים ושעורין בסי' ר"ח סעיף ב' ע"ז כתב דליתא שהרי בשרוים נמי דינא הכי אלא לרבותא נקט דאע"פ שנדבקו עכשיו ויש עכשיו לאחר הבישול יותר מכזית כיון שעכ"פ קודם הבישול היה פחות מכזית מברך במ"מ וזה ברור וה"ה אם על ידי בישול נתפח ונעשה יותר מכזית אעפ"כ מברך במ"מ ובא"ר הניח דין זה בצ"ע ממה שכתב המ"א בס"ק כ"ח מענין קניידליך בחזר וערסן שמסופק המ"א וא"כ ה"ה הכא ונ"ל דאין ספק כלל דבשלמא התם חזר וגבלן קודם שבשלן וא"כ קודם הבישול כבר יש בהם כזית מה שאין כן כאן שנתחברו או נתפח על ידי הבישול אין סברא כלל שעל ידי בישול ישתנה דינו לברך המוציא דהא לדעת קצת פוסקים קיי"ל כר"י דבישול מבטל מתורת לחם ואף דלא קיי"ל הכי מ"מ כיון שקודם שנתחבר או שנתפח היה ראוי לברך במ"מ ואיך יהיה הסברא דע"י שבישל יותר יתחייב עי"ז לברך המוציא ומכ"ש לפי מה שנכתוב בסמוך דאפי' בשערסן מברך במ"מ פשיטא דאין ס' כלל:

4במ"א הניח בצ"ע דהא הש"ס משני בשערסן מברך המוציא. והא"ר כתב די"ל דשאני התם דמיירי שחזר ורפאן בתנור וכמש"כ רש"י בהדיא שם בברכות. אבל על ידי בישול י"ל דלא מהני שערסן ע"ש. ובאמת בגמרא לא נזכר שאפאן רק רש"י כתב כן. וי"ל דס"ל לרש"י דאין סברא לומר דעל ידי מה שחבר על ידי משקין יחזור להיות לחם. שהרי אדרבה על ידי משקין נמי בטל מתורת לחם. כדאיתא סי' קס"ח סעיף י"ב. וכמו שכתב המ"א הנ"ל. ולכן כתכ רש"י שאפאן ועל ידי האפיה נעשה לחם כדמצינו בקנובקאות והוא עיסה שנילושה מקמח קליות וחייבת בחלה דעל ידי האפיה נעשית לחם. ואמנם הראוי לי שהרב המ"ץ דק"ק שקלאוו השיג על זה דבמנחות כתב רש"י בשערסן כיון שגבלן ביד הוי חבור ולא כתב בשאפאן. וא"כ ספיקא של מ"א במ"ע. ואחר העיון נ"ל דהאי דינא דקניידליך אינו דומה להא דערסן. דיל"ד בסוגיא דאמר ר"י מנא אמינא כו' הרי שמביא ראיה דעל פרורין כזית מברכין המוציא דה"א דאפילו על פרורין כזית מברכין במ"מ. והנה בין לשיטת רש"י דמפרש דמיירי על ידי בישול. וא"כ י"ל דס"ד דבישול מבטל וכס"ד דגמרא בשמעתין דשלקות. ואם כן עדיין קשה דמאי מייתי ראיה ממנחות דשמא התם כר' מאיר אתיא. אבל לר"י בישול מבטל ופשיטא דקשה לשיטת תוספת דמפרשי שדיבק על ידי מרק. וכי ס"ד שבשביל שערב עם דבש יתבטל מתורת לתם ופשיטא דקשה לשיטת ר"ש במסכת חלה והביאו הרא"ש בפ' כ"ש דכתב דלכן במנחות מברך המוציא משום שהיה שמנה מועט. אם כן פשיטא קשה מאי ראיה מייתי ר"י המנחות. וגם קושית אביי שהקשה מליקט מכולן לשיטת תוס' דר"ל מה' מינים. וא"כ הוי לחם גמור ולמה לא יברך המוציא. ומאי ענין זה לחביצא. ועוד דהא כיון דמר"י משמע שהספק שלי היה אם על פירורין כזית מברכין המוציא. שהרי על זה הוצרך להביא ראיה א"כ משמע אבל בודאי על פחות מכזית פשיטא דמברך במ"מ ואביי דס"ל דאפילו על פחות מכזית מברך המוציא קשה במאי פליגי. ולכן נ"ל דטעמא דרב יוסף דס"ל דדוקא על פרוסה גדולה מברכין המוציא אבל פירורין מחמת קטנן לא חשיבי לברך המוציא וכדעת הראב"ד הביאו הב"י בסי' קס"ח דעל פחות מכזית פת מברך במ"מ וכן דעת ר"ח בתוס' גבי פת צנומה ע"ש ואתא ר"י לאשמועינן דעכ"פ על פרורין כזית מברך המוציא ולאפוקי מדעת ר' חייא דף ל"ט דאמר צריך שתכלה ברכה עם הפת דמשמע דדוקא על פת שלה מברך המוציא וע"ש בתוספת ואגב אתא לאשמעינן דאפי' אם עירב הכזית במרק ודבש או שבישל לדעת רש"י אעפ"כ מברך המוציא אבל פחות מכזית פשיטא ליה דלכ"ע ל"צ לברך המוציא אפי' היא בעין וכדעת הראב"ד באמת ולכן מייתי ראיה ממנחות דעכ"פ על פירורין כזית מברך המוציא וזה סברא פשוטה לר"י דאין חילוק בין עירב בדבש או לחם גמיר וכ"כ בתר"י רק שעיקר ראייתו שלא נתבטל מחמת קטנו ולכן פריך אביי להברתו לתנא דבי ר"י וכי פליג ג"כ בברכת המוציא ואת"ל דפליג מ"מ קשה מברייתא דליקט מכולן דבהדיא איתא דמברכין המוציא אף על פירורין קטנים פחות מכזית וזה אין סברא לר"י לחלק בין לתוריתא דנהמא או לא אלא שמחלק בין פרורים גדולים לקטנים לאביי ס"ל דאפילו פחות מכזית מברכין המוציא דמשום קטנן לא נתבטל מתור' פת וע"ז משני ר"י דלעולם מחמת קטנן לא חשיבי וברייתא מיירי בשערסן או בבא מלחם גדול דחוזר לחשיבותו וכן כ' רש"י ד"ה הכא במ"ע כו' והא דקתני כו' דחשוב למהוי לחם בבא כון אבל אם אין נפרס כולו לא חשיבי פתיתין כו' הוי להדיא דטעמא דר"י משום שהוא קטן לא חשיב לברך המוציא ואביי ס"ל דמשום קטנן לא נתבטל וע"ז קאמר הש"ס מאי הוי עלה וקאמר ר"ש דמברכין המוציא ואפי' אם מעורב בדבש כחביצא ומפרש רבא דדוקא בתוריתא דנהמא דאז לא נתבטל מתורת לחם וא"כ בשלמא לר"י דלא אזיל בתר תוריתא דנהמא רק מחמת קטנן לא חשיב וא"כ כשחזר וערסן חוזר לחשיבותו שהרי מעולם לא נתבטל מתורת לחם רק מחמת קטנן שהרי אפילו היו הפרורין בעין בלא שום תערובת משקין ס"ל לר"י דמברכין במ"מ. אבל לדידן דאזלינן בתר תואר לחם. וא"כ תיכף כשנתבטל מתורת לחם ע"י שערבן בדבש ונתבטל תואר לחם. וא"כ בודאי ע"י מה שערסן לא יחזור לתורת לחם. שהרי עדיין אין בו תואר לחם וכמו שכתבתי לעיל סי' הסמוך בשם הלבוש בנדבקו ע"י בישול אעפ"כ מברך במ"מ וא"כ מ"ש בנתדבק ע"י בישול או שדיבקו ביד כן נ"ל שהיא פירוש מדויק בסוגיא: ועוד נ"ל דראוי לברך במ"מ כדאיתא בש"ע סי' קס"ח סעיף ז' וסעיף י"ג. בכל דבר ס' אם לא שיאכל כדי שביעה. ועוד שהרי להרמב"ם לכל הפירושים שכ' הב"י ס"ל דהא דאמרי' דביש בו כזית אפי' ע"י בישול מברך המוציא מיירי דוקא שיש בו עכ"פ קצת תואר לחם. וא"כ באלו (קניידליך) אין ס' לברך במ"מ ולפ"ז אפי' חזר ואפה בתנור כמו (לעקיך) ג"כ כיון שכבר נתבטל מתואר לחם ע"י הדבש לא מהני מה שחזר וערסן. אך בסי' תע"א כתב רמ"א דנתפררה ונילושה ביין ושמן וחזר ואפה אינה נקרא מצה עשירה. וכתכ מהרי"ל שכן משמע בירושלמי וא"כ יש להחמיר בלעקיך. אבל בחרמזיל נ"ל דאין ספק כלל דטיגון הוי כבישול כדאיתא סס"י קס"ח. ומה שפירשתי בסוגיא מוכח נמי לפי מש"כ הרמב"ם בפ' י"ג ממע"ק וז"ל. מתבת ומרחשת כיצד נותן שמן בכלי ונותן עליה הסולת ונותן על הסולת שמן אחר ובולל ולש בפושרין ואופה במחבת ופותת ונותנה בכ"ש ויוצק עליה שאר שמן עכ"ל. הרי דס"ל שלא טיגן כלל המנחות ונ"ל דזה תליא בגרסתו שגרס במנחות (ס"ב) המרחשת עמוקה ומעשיה רכין. וע"ש בפי' המשנה אבל גרסת רש"י שם וכ"כ הסמ"ג ומעשיה רוחשין. וע"ש ברש"י. ואמנם כ"ז שגבלן במי ביצים ודבש ושומן. אבל אם גבלן במים אף שנתן לתוכו מעט דבש או שומן לא עדיף מעיסה שבלילתו רכה בסי' קס"ח. וכתבתי דינו בסימן ו' דלר"ת מברך המוציא. ואמנם דוקא כשיש בכל (קניידל) כזית אבל אם הוא פחות מכזית לא עדיף מלחם גמור דאם אין בו כזית ובשלה דמברך במ"מ:

5בסי' ר"ה כתב המ"א דעל מי לביבו' לדעת הרמב"ם שכתבתי כלל נ"ב ע"ש בשלקות דדוקא אם דרך לשתות המים מברך שהכל ולדעת הרא"ש שם מברך במ"מ וכ"כ התני' ועיינתי בתני' וי"ל דהוא אזיל לשיטתו שכ' בשתיתא דאם עשה לרפואה מברך שהכל משמע אבל אם לא מחמת רפואה מברך במ"מ ע"ש היטב בלשונו שכן משמע וא"כ י"ל שפיר דלדידן דקי"ל דאפילו שלא לרפואה כיון שהיא רכה מברך שהכל אך באמת הדין דין אמת כמש"כ המ"א דבטל לגבי הלביבות ומש"כ המ"א שם עוד מידי דהוי אמי קטניות שמברך בפה"א ואלו בשלן עד שנתמעכו מברך שהכל כו' נ"ל כונתו דהא בקטניות שנתמעכו ר"ל דרך כלי מנוקב וידוע דהיינו ששופכין עליו מים הרבה ואז יצא דרך כלי מנוקב ואז מברכין עליו שהכל ואלו בישל הקטניות ונשארו שלמים מברך אפילו על המים בפה"א וא"כ מוכח דהרוטב דינו כמאכל עצמו וא"כ ה"נ אע"ג דבשתיתא רכה מברך רק שהכל מ"מ אם בישל הלביבות וישנן בעין דין הרוטב ג"כ כמו הלביבות וא"כ אם אוכל הלביבות א"צ לברך על הרוטב דנעשה טפל ואם שותה רק הרוטב משמע מדברי המ"א דמברך ג"כ במ"מ לדעת הרא"ש ולפי מה שכתבתי לעיל כלל נ"ב נ"ל דאין כאן מחלוקת כלל דגם הש"ג מודה דאם אוכלן עם הלביבות דאינו מברך כלל על הרוטב במיני דגן שדרך לבשל לצורך מימיהן ודרך לשתותן לכ"ע מברך במ"מ זולת הרא"ש אבל הש"ג מיירי מרוטב של לביבות שאין דרך לשתו' כלל אלא או שאוכלן עם הלביבות או ששופכין וע"ז כ' כיון שאין דרך לשתותן ובזה כתבתי שם דכ"ע מודים בזה דבעינן שיהיה דרך לשתותן. עוד כ' שם המ"א דבזופא עם מעט קמח ולביבות א"כ עיקר כונתו על המים ואינו טפל ללביבות א"כ ראוי לברך על המים תחלה ואח"כ על הלביבות וכונתו על המים שהכל ועל הלביבות במ"מ וכ"כ בסימן ר"ח ס"ק ז' להדיא. צ"ע דזה דוקא לטעם הרא"ש דתלי אם מבשל לצורך הירקות אבל לדעת הרמב"ם הוי איפכא כיון דבישל לצורך המים היה ראוי לברך במ"מ על המים וצ"ל דכוונת המ"א דדומה לשתיתא הרכה וראוי לברך שהכל רק אם הלביבות עיקר נעשה המים טפל אבל במעט לביבות דלא נעשה טפל וא"כ דומה ממש לשתיתא ומברך על המים שהכל ומ"מ גם על הלביבות צריך לברך כיון שהם מה' מינים לא בטיל ויותר נראה דמחמת מיעוטן אין טעם כ"כ ברוטב והמשקה צלול ולכן לכ"ע מברך רק שהכל על המים ואמנם האבערנע גרויפין דידוע שכל דרך אכילתו רק לעשות עמנו זופא צ"ע ובסי' ר"ח סעי' ז' משמע דוק' אם ראוי לאכילה ואף למש"כ המ"א שם דא"צ ללועסו מ"מ בעי' שיהיה עבה וא"כ אפשר דאין מברכין רק שהכל אעפ"י שנתערב גם הגרויפין עם המים אבל מדברי הרא"ש ותר"י עיין בב"י שכ' דבשכר מברכין שהכל משו' שהמשקה צלול משמע דאם מעורב עם האוכל מברך במ"מ ואפשר דשאני שתיתא שנעשה מקמח ואין ניכר כלל במים מש"ה מברך שהכל אבל בגרויפין שיש ממשו קיים למה יגרע הברכה ואפילו כשמבשלין רק מעט גרויפין כדי לשתות המים כדרך שעושין לשלשל לא מיבעי לדעת הרמב"ם והרשב"א כיון שדרך לבשלן לשתות מימיהם דראוי לברך על המים במ"מ אלא אפילו לרא"ש שהרי כיון שתמיד מבשלין לאכול גם הגרויפין א"כ אף כשמבשל לשתות רק המים מ"מ ראוי לברך על המים במ"מ כמ"ש בהדיא דבטלה דעתו ואפשר כיון שהוא רק מעט גרויפין לא יהבי טעמא כ"כ במים גם ל"ש דבטלה דעתו דמחמת המיעוט כלם מבשלים לצורך מימיהם וכ"כ המ"א שם דאפשר דאין המים בטלים ולכן ראוי שלא לשתות מי גרויפין אלא שיברך תחלה עלדבר אחר שהכל וגם על דבר א' במ"מ ומ"ש המ"א דיברך על הגרויפין בפה"א מיירי בגריץ שלימים כמ"ש בהדיא וכ"כ הב"ח וז"ל שעורים שלימים וגריץ שלימים עכ"ל וז"ל של"ה גרויפין וגריץ אין נאכלם אלא בתוך הסעודה כשגרעינים הם שלימים עכ"ל אבל גריץ שלנו ידוע שהוא נחלק לחלקים ובהדיא איתא דף ל"ז אלו הן מעשה קדרה חילקא ופירש"י שלחלקה א' לשנים עכ"ל ובאמת כשהן שלימים אף שיש בהם איזה גרעינים שנחלקו אזלינן אחר הרוב כן נ"ל. וכן נ"ל עיקר דאם הגרויפין מעורבים עם המים דהיינו שיש הרבה גרויפין ראוי לברך במ"מ אבל אם בישל רק מעט גרויפין וכמעט המים היא צלול מברך על המים שהכל ועל הגרויפין שנחלקו במ"מ. ומ"ש המ"א בסי' ר"ה שמברך על המים תחלה צ"ע שהרי במ"מ ודאי קודמין לשהכל ואפילו אם ברכת שהכל חביב עליו כדאיתא לקמן כלל נ"ז ואפשר משום דמספקא ליה שמא כשיברך תחלה במ"מ יפטור גם המים ולכן מברך על המים תחלה וצ"ע: