נועם אלימלך, נספחים, ליקוטי שושנה יב

1שמעתי מקשים על המשנה ארבע מידות בהולכי לבית המדרש, וחושב התנא לאינו הולך ואינו עושה לאחד מד׳ מידות, ואיך שייך להיקרא מידה מד׳ מידות, בשלמא בהולך ואינו עושה או בעושה ואינו הולך הוא על כל פנים מד׳ על צד אחד, או בהליכה או בעשייה, מה שאין כן באינו הולך ואינו עושה. ונ"ל דאיתא במשנה "בעשרה מאמרות כו׳ והלא במאמר אחד כו׳ אלא להיפרע מן הרשעים כו׳ וליתן שכר טוב לצדיקים". ולכאורה הלא עיקר הבריאה היה להטיב לברואים ולא להיפך חס ושלום, אלא ההכרחי הוא לפרוע לרשעים כשחוטאין, והיה לו לתנא לומר בהיפך: "אלא ליתן שכר טוב לצדיקים כו׳ ולפרוע" כו׳. אך נראה דהנה פירשו על שאמר השם יתברך להושע שישראל חטאו, והשיב לו החליפם באומה אחרת, וחס ושלום לאותו צדיק שיקטרג על ישראל. ופירשו שכך היה כוונת הושע החליפם באומה אחרת ותראה בכל אומות אם יש כיוצא בהן, והשפל והגרוע בישראל הוא יותר טוב מטובים שבאומות. ונמצא בהסתכל בהאומות אין כח למקטרג על ישראל. וכמו כן "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" ויש כח חס ושלום לקטרג עליהן, אך בראות מעשה הרשעים יסתם פי המקטרג. נמצא עיקר שילום השכר להצדיקים בא על ידי ראיית ההפרש שבין הרשע לצדיק. ומובן ממילא כל הנ"ל להיפרע כו', כדי שעל ידם יותן שכר טוב לצדיקים. וזהו שחשב אינו הולך ואינו עושה גם כן למידה, כי גם על ידי זה בא טובה להצדיק, שאין כח ביד המקטרג לקטרג כלל, וצדיק באמונתו יחיה.