אור ישראל ז

1כל הדברים שבעולם מורכבים המה ביציאתם לאור מסיבה ומסובב, השגת התבואה מהשדה היא מסובבת, מסיבות רבות הקודמת לה זריעה חרישה כו' – קנין הכסף להאדם הוא מסובב מסיבות שונות, מסחר שכירות וכיוצא – כל סיבה היא מסובבת מסיבה הקודמת לה – הזריעה בשדה היא הסיבה הראשונה לצמיחת התבואה, והיא מסובבת מן האדם הזורע, וזריעת האדם מסובבת מסיבת חפצו, אם להשיג התבואה, או להשגת שבירות בעד זריעתו וכיוצא, סוף דבר אין מסובב בלי סיבה להולד המסובב, ואין סיבה אשר איננה נולדת מסיבה המסבבתה, עד הסיבה הראשונה סיבה עצמית היא האלקית:

2בעניני תהלוכות האדם. לצרכי גופו ונפשו הארצי, השגת ממון, השגת כבוד וכיוצא, סיבתם הראשונה (לעיני בשר לא בשכלי כי הכל הולך מסיבה הראשונה האמיתית) הוא חפץ רצונו אשר ילך ויוָלד מעצמו, ומזאת יתגלגלו אח"כ מסובבים אשר המה סיבות למסובבים, עד אשר יצא חפץ רצונו לאור, או ע"י אדם אחר המעוררו אם מכפיה או ע"י פיתוי. להעיר חפצו ורצונו, והיא הסיבה הראשונה לעיני בשר) להאדם. אשר תוָלד והסובב מאדם אחר, אשר לו יש סיבות אשר הביאו לזה, לעורר סיבה ראשונה לזולתו:

3עתה נשוב ונראה, מה תהיה סיבה הראשונה שיתעורר האדם לפקח על מעשיו, ולהתבונן במוסר בחדש אלול, (הענין הלזה שייך גם לכל השנה מה שנוגע לעבודתו ית"ש) הלא אין חפץ טבעי לזה כמו בעניני הארצי – רבותינו הקדמונים נ"ע חרדו על הדבר, סמכו על פדר"א והתקינו לתקוע שופר באלול, והיא היתה הסיבה הראשונה לעורר האדם משנתו ומחבלי טרדותיו לפקח על מעשיו, כמאמר הכתוב (עמוס ג') אם יתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו:

4אכן נודע כי מסובב לא יוָלד אם לא מסיבה הדומה לו, מסובב כבד לא יצא מסיבה קלה:

5ובזאת הדבר הזה תקיעת השופר היתה סיבה הראשונה להאדם השקוע מבית ומחוץ בעבודתו ית"ש, וסיבה קלה תעוררהו לפקח על עצמו בבחינה יותר נעלה – אבל מה נאמר ונדבר, ומה לעשות עתה אשר משוקעים אנחנו מבית וחוץ בהבלי טרדת התבל, והלב מטומטם וקשה כצור החלמיש, האם ההתעוררת הקלה לפנינו תעשה רושם באבן החזקה:

6אכן אם לא נמשוך חבלי היצר על עצמינו, בלי דעת להפוך אור לחשך, לאמר על הקל כי כבד הוא – הדבר נראה בעליל, כי לילך לפעמים בבית המוסר באלול, הוא דבר קל מאוד, ועם גודל הטרדה יש זמן לזה בלי עמל ביום או בלילה, אשר תספיק לפנינו סיבת תקיעת השופר, ובאשר ילך האדם אל בית המוסר היא סיבה גדולה ונוראה אשר בידה להוציא מסובבים קשים וכבדים:

7הוא מאמר חז"ל קידושין (דף ל') אם פגע בך מנוול זה משכהו לבהמ"ד, בהמ"ד שונות יש לפעמים, בהמ"ד זה עסקו בענינים השייכים למו"מ באמונה, בהמ"ד אחר עסקו בענינים הנוגעים באכילת בשירות וכיוצא – רפואת התורה להיצר היא כללי ופרטי, כללי תורה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא, פרטי והיא הראשונה וכמעט העקרית היא למו"מ באמונה התורה השייך לה, לעמל פינו תורה השייך לה, ובכל פרט אשר יפגע המנוול להאדם ילך לבהמ"ד השייך לפרט הלזה – ולזאת נצרך ללימוד המוסרי הנדרשת מאוד באלול. אשר פריו שתים הנה:

8האחת גופני אשר האדם הוא וב"ב התלוים עליו בסכנה גדולה. לעת דין הגדול, היא עת תקיעת שופר בר"ה, אשר האדם נזכר ונשפט על מעשיו. והוא בעת הלזה נדמה לכהן גדול בעת שנכנס לבית קה"ק, כמאמר חז"ל (ר"ה דף כ"ו) שופר בר"ה כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי ע"ש:

9ומה יחרד לב האדם האוהב את עצמו ואת ב"ב התלוים עליו (ואם כי עיני בשר רואות אשר בני אדם יצאו לצדק בלי הבנות והתעוררות היראה והמוסר) להטיב דרכו, ולכה"פ לשבור רוחו בשברון לבב, אשר הוא יסוד הראשי, להיות מגן על הסכנה הגדולה המרחפת, כמאמר חז"ל ר"ה (דף ט"ז) כל שנה שרשה בתחילתה כו', הוא שבחן הלבב וכמאמרם ז"ל שם (דף כ"ו) בר"ה כמה דכייף אינש דעתיה טפי מעלי ע"ש:

10הלא לכל עת (קהלת ג') והאדם לא ידע את עתו כו', לעת רעה כשפתאום תפול עליו (שם ט') בלי הכנה הדרושה להכין מגן וצינה, להשמר מהפח הוא יום הדין הנורא, באשר גם עיני בשר רואות כי כמעט בכל ר"ה נדונים ר"ל גם הבחורים למיתה ח"ו, אשר שאר אנשים כגילם נצולו, והוא הדבר כי הקב"ה מאריך אף עד עת הקצובה לפניו אשר לכל אדם עתו לבדו:

11וכאשר כח הציור מועיל למוסר, עייר האדם בעצמו אילו הי' כהן גדול והי' צריך לכנס ביוהכ"פ לבית קה"ק, הי' חרד מאוד לנפשו בל יפגעהו רעה חלילה, כן יחזק אמונתו אמונת חכמים רבותינו חכמי התלמוד ז"ל, אשר פסקו וחדלו שופר של פרה, משום אין קטיגור נעשה סניגור, הגם שבבהכ"נ המקודש בבגדי זהב נכנסים, אכן שופר כיון דלזכרון אתי, והאדם נזכר ונשפט על כל מעשיו, ככהן גדול הנכנס לקה"ק דמי, והדברים כהויתן, ומאד מאד יחרד לב האדם, המעמיק בדבר הנורא הלזה:

12השנית היא נפשי – ידע האדם כי הקב"ה מאריך אפו וגבי דיליה, והאדם בעצמו העושה דבר נגד דעת התורה, אשר זה נגד רצונו ית"ש ענש יענש, כי גוף האדם אינו רק הלבוש, וכח האדם המרגשת נועם וצער, היא החיה גם אחר פשיטת הלבוש, ומסוגלת להשגת נועם וצער, ומן קיום תורה ומצות יהיה להאדם בעצמו המקיים, עונג גדול למעלה למעלה להפליא, ומעשית עבירה או ביטול תורה ומצות, יהיה להאדם בעצמו העובר, צער גדול ונורא, אשר ינחם באחריתו באין מפלט, אם לא יכין מנוס לו, בעת נשאו הלבוש היא התקשרות הנפשי עם החומרי:

13יוהכ"פ דבר טוב למאוד, יום סליחה וכפרה, לא היו ימים טובים לישראל ביוהכ"פ (סוף תענית) אין לנו דבר טוב ממנו, אם היינו עושים ההכנה הראויה לתיקון דרכינו, כי יוהכ"פ מכפר עם התשובה היא עזיבת החטא – אכן גם המעט טוב מאוד, אין ערוך לה בעניני התבל, לראות לכה"פ שתהי' איזה קבלת על להבא ביוהכ"פ:

14ואין לנו מסחור הנושא פרי ריוח, כמו לעשות הכנה בלימוד המוסרי, ולהתכונן להטיב דרכיו, עד אשר יבא לאיזה קבלה להבא ביוהכ"פ, ובכל בחינה קטנה שבקטנות, אשר יכין האדם את עצמו, להגדיל בחינת יום הכפורים שלו, אין ערוך ואין די באר הצלחת נפשו להנצל מצרות רבות ונצורות ואין לנו ריוח גדול מזה:

15בזאת ישים האדם לבו ונפשו, להרכיב ב' הענינים, ולחברם בהתקשרות הגוף ונפש, בתחילה ישבור לבבו מאימת דין הגופני כי נורא הוא, וחייו וחיי ב"ב וצרכיו תלוי בזה, ומזה יבא לתקן דרכיו, ויהיה להועיל ליוהכ"פ, אכן המנוול הוא היצר השונא ואורב לאדם לטמטם לבבו, אם פגע בך משכהו לבהמ"ד השייך לזה הוא בית המוסר, אם אבן הוא ע"י לימוד המוסר (היא התורה לטמטום הלב) נמוח כנ"ל:

16בכל השנה סיבה הראשונה, היא היראה הנטוע בלב איש המאמין ויודע בכלל, כי רע ומר תהיה אחריתו, בעזבו תורת ומצות ד' ית"ש, אכן התאוה בעוכרתו, ירגיל האדם א"ע בלימוד פוסקים [לא לבטל שיעוריו הקבועים לו כי לא לסתור אינש בי כנישתא כו' ב"ב דף ג'] ובהגיעו לדין השייך לו ילמוד ממקורו, ויעמיק היטב לפי כוחות תכונתו, ודבר זה עושה קנין בנפשו לשמרה, כמעט יותר מהתבוננות היראה, אכן גם מהתבוננות היראה אל יחדל, ואם אין תורה אין יראה, ואם אין יראה אין תורה (אבות):

17ולחולי היאוש בראותו כי התאוה גדולה לפניו, ואין לך מחלה כמו היאוש – ידע האדם כי כל עבירה תתחלק לבחינות שונות, יש אשר כבד לפניו לשמור ממנה, ויש באותה עבירה עצמה, אשר יקל לפניו בעתים שונות, או במצבים שונים כמו בביטול תורה הבחינה שונה משבת לחול, מעת הטרדה לעת הפנויה, ממצב דעת הנטרדת, למצב דעת הצלולה וכיוצא – ובכל פרטי העבירות העבירה האחת, תתחלק לבחינות שונות לפי מצב האדם ותכונתו. לא כל העתים שוה, ולא כל התכונות שוות, וכל אשר יקל לפני האדם באיזה בחינה להשמר מהעבירה, תגדל ענשו למעלה למעלה, כמאמר חז"ל מנחות (דף מ"ג) גדול עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת כו' ע"ש:

18ולזאת ירגיל האדם א"ע לקיים מאמר הכתוב משלי אם תבקשנה ככסף וגו', להשקיף על תהלוכות צרכי הגוף וליקח ממנו משל ומליצה לנפשו, הלא בצרכי הגוף, איך יעמול האדם הקשה יום, להשיג מה לצרכי גופו אם כי מצער היא, ואיך לא יכבד לפני האדם להתעמל בעת דכאו ביסורים ר"ל, לחפש ולראות להקל מחלתו, ומדוע לא נעשה כה לנפשינו, לראות לכה"פ לקיים המצות הקלות לפנינו לקיימם, ולהשמר מהעבירה בבחינה הקלה, אשר תצילנו מיסורים קשים ומרים ר"ל, ובזה אין מקום ליאוש לפני האדם, אם ישים לבו ונפשו להשגיח בהנהגת צרכי הגוף, להשתמש בה בצרכי הנפש, אכן מהתשוקה והחיפוש לקיים המצות בשלימותם, הן לימוד התורה וכיוצא, ולהשמר מהעבירות לגמרי אל יניח ידו:

19כן גם באלול אם כי העת קצר, יראה ללמוד הספר הקצר כמו שערי תשובה לר"י וכיוצא, המדבר במעט מכל שרשי מצות ועבירות, ובהגיעו לדבר השייך יותר לו. יראה ללמוד בהעמקה. לפי כוחות תבונתו ולפי מצב עת הקצר. ויראה לחלק לבחינות שונות כנ"ל, ומזה התקוה לבא לאיזה בחינה בהעבירה הלזו ביום הכפורים לבעל תשובה גמור, לקבלת עזיבת החטא, בבחינה הקלה לפניו קבלה אמיתית אשר אין ערוך לגודל מעלתה לטוב לו בזה ובבא:

20כי אנחנו רואים בחוש, מה שהוא כמעט טבעי להאדם לשומרה, יקל לפניו לקיימה גם אם תכבד לפניו, ובזה המקומות שונות, במדינתינו יקל להאדם שמירת שבת, ויעמוד כמעט בנסיונות, ובאשכנז להפיס שמירת השבת יותר כבד לשמור כמעט מכל עבודת ד' ית"ש, ולזאת הלימוד בעידן ובהעמקה עושה רושם גדול כנפש האדם, עד אשר יהי' מוטבע בנפשו, וישמור במעט בלי שום מוסר, ויעמוד גם בנסיון, לימוד התורה בעיון ובהעמקה בדין הנצרך להאדם, הוא היסוד לשמירתה: