אור זרוע, חלק ג, פסקי בבא מציעא עד

1הא למדת דחצר שאינה משתמרת אף על פי שעומד בצדה לא קניא ליה עד שיאמר תיקני לי שדי:

2[שם] הלוקח פירות מחבירו או ששלח לו חבירו פירות ומצא בהן מעות הרי אלו שלו. אם היו צרורין נוטל ומכריז. ואוקימנא בגמרא דהא דקתני הרי אלו שלו בלוקח מן התגר שאף הוא לקח תבואה זו מאנשים הרבה ולא ידיע דמאן נינהו וכיון דלית בהו סימן נתיאשו הבעלים וה"ה בלוקח מבעל הבית שדשן על ידי שאר פועלים נמי הרי אלו שלו. אבל בלוקח מבעל הבית שדשן ע"י עבדו ושפחתו הכנענים חייב להחזיר לבעל הבית מפני שהן כידו. ואם היו צרורין בכל ענין שלקח חייב להכריז מפני שקשר הוי סימן. ותגר גופיה הואיל ודרכו ליקח מאנשים הרבה או שהה לאחר שלקח כדי לערבן עם פירותיו שיש לו מאחרים נתיאשו הבעלים והרי הן שלו. והא דלא אשמעינן רשב"ל בתגר גופיה שקנה היינו משום דלא פסיקא ליה דהיכא דלא שהה לא הוי שלו:

3[דף כ"ז ע"א] אמר רבא למה לי דכתב רחמנא שור וחמור שה ושמלה צריכי דאי כתב רחמנא שמלה הוי אמינא בעדים דגופה וסימנין דגופה אבל חמור בעדים דאוכף וסימנין דאוכף לא מהדרינן כתב רחמנא חמור דאפי' בסימני אוכף שאם אין לו סימן בחמור ויש לו סימן באוכף שעליו מהדרינן ליה חמור ע"י סימני אוכף. שור ושה דכתב רחמנא למה לי שור לגוזר זנבו ושה לגיזותיו. פירש"י זצ"ל שאפי' שיער שבסוף הזנב יחזיר. ולא נהירא דהיכי דמי אי דאית ביה שוה פרוטה קרא למה לי. ואי דלית ביה שוה פרוטה אמאי חייב להחזיר. ופי' רבינו שמשון זצ"ל דאתא קרא לאשמעינן דחייב להתעסק בשבח אבידה כשגדל בזנב כדי גיזה חייב לגזוז כדי שיגדל ויחזור ויגזוז: