אור החיים על דברים א:א

1אלה הדברים וגו' . אלה מיעט הקודם, פי' לפי שאמר אשר דבר משה שהם דברי עצמו, שכל הספר תוכחות הם מוסר ממשה לעובר פי ה', ואמרו ז"ל (מגילה ל"א:) קללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרן, ואפילו מה שחזר ופירש מאמרי ה' הקודמין לא נצטוה עשות כן אלא מעצמו חזר הדברים, וחש הכתוב לומר כי כדרך שאמר משה מפי עצמו דברים כאלה כמו כן במאמרים הקודמין אמר משה מפי עצמו איזה דבר, לזה אמר אלה הדברים פי' אלה לבד הם הדברים אשר דבר משה דברי עצמו אבל כל הקודם בד' חומשים לא אמר אפילו אות אחת מעצמו אלא הדברים שיצאו מפי המצוה כצורתן בלא שום שינוי אפילו אות אחת יתירה או חסרה.

2עוד ירצה להגיד הכתוב שכל מ' שנה שהיה משה רועה ישראל במדבר לא דבר להם קשות זולת אלה הדברים הוא שדבר קשות, והגם שמצינו שאמר להם (במדבר כ' י') שמעו נא המורים, לא אמר דבר זה לכללות ישראל אלא לחלק א' שהיו מורים הוראה, וכן אמרו בספר הזוהר, אבל לכל ישראל לא דיבר קשות זולת אלה, והוא מה שדקדק לומר אל כל ישראל פירוש אל כולם הוא שלא דבר קשות אלא אלה אבל לקצתן ימצא שדבר קשות חוץ מאלה:

3עוד ירצה לרמוז חשבון ימים אשר הוכיח לישראל שהם במספר אלה, וכן מוכיחים הכתובים כי בא' לחודש שבט התחיל לדבר אליהם דכתיב בעשתי עשר חודש בא' לחודש והוא נצפן בז' באדר (קידושין ל"ח.) הרי ל"ו כמספר אלה שבהם דבר הדברים של התוכחות האמורים בענין:

4עוד ירמוז על דרך מה שאמרו בגמ' (יומא י"ט:) אמר רבא ודברת בם ולא בדברים בטלים ע"כ, מכאן שאסור לדבר זולת בדברי תורה ויראה, והודיע הכתוב כי משה רבינו ע ה אלה הם הדברים אשר דבר כל ימיו מעצמו לבד הדברים אשר צוה מה' לדברם, הא למדת שקיים ודברת בם, ודבריו אלה כל רואה יעיד כי כולן דברי תורה וחכמה ומוסר:

5עוד ירמוז על זה הדרך אלה פסל כל הדברים חוץ מאלה שאין מדריגה שוה לדברים אלו, ונתן הכתוב טעם מעלתם, א' אשר דבר משה מצד מעלת המדבר שאין כמוהו עליון כמו שהעיד ה' לב' אחיו ככתוב בתורה (במדבר י"ב ח'), ב' אל כל ישראל מצד מעלת הנדבר אליו אומה שלמה. ורמז עוד באומרו אל כל ישראל פי' לא לישראל שהיו נמצאים נגלים שם בדור ההוא לבד היו הדברים אלא לכל ישראל אשר שם היו ואשר עתידין להיות, כי תורה שם משה בדבריו עליונים אלו ועל כל ישראל לקיים כל דבר הכתוב בדברים אלה, הרי שאין דברים בעולם במדרגה שוה לדברים אלו, והוא מאמר אלה הדברים פי' ואין דומה להם:

6אשר דבר משה . פי' לפי שמצינו שהוכיח ישראל על מה שהמרו על ים בים סוף ויאמר האומר והלא אותם שהמרו על ים סוף כבר מתו ונשלמו בט"ו באב של שנת המ' (פתיחתא איכה רבתי) קודם מאמר זה של משה ואם כן אלה הצאן מה עשו שמוכיחם, לזה אמר אשר דבר משה פי' אם היו הדברים מפי ה' אין מקום לדבר להם קשות, אבל משה הוא המדבר ויכול ליסר גם אותם שהיו אז פחות מבן עשרים שלא נגזרה גזירה כי בית דין של מטה מענישין מבן י"ג, וכנגד אותן שהיו בן י"ג בים סוף הוא שדבר משה קשות:

7אל כל ישראל . טעם אומרו אל כל ישראל , לפי שבדברי משה יש ב' ענינים, א' שהחזיר להם התורה, ב' שהוכיחם על מה שכבר עשו, ולכל א' צריכין הדברים להיות לכולן, לענין חזרת התורה כלומר טעם שהוצרך להחזיר להם הדברים משום שחש לאיזה אדם בישראל ששכח איזו מצוה ממצות ה' ואין מציאות להשיג דעת בעל השגיון מי הוא והשגיון מה הוא, לזה קבץ כולן והחזיר להם התורה שבאמצעות כן יהיה ביד כל א' מחסורו, גם לענין התוכחה אם יוכיח מקצתן יש להם להתרעם מה נשתנו אלו מאלו. עוד אפשר שכלל במאמר אל כל ישראל גם לאותן שכבר מתו שבתוכחותיו דבר על הראשונים ועל האחרונים על דרך אומרו (ישעי' מג) אביך הראשון חטא:

8בעבר הירדן . נתעכב מלהוכיחם עד שהיו בעבר הירדן, שראו שהגיעו למחוז חפצם שאז יקבלו מוסרו ולא מקודם שהיו מרוחקי התקוה ונפשם קצרה ולא יטו אזנם להשכיל בתוכחותיו.

9ואומרו במדבר בערבה וגו' רבותינו ז"ל דרשו (ספרי) שהוכיחם על מה שעשו במדבר וגו', ואפשר לפרש כל הכתוב דרך רמז באופן אחר, והוא כי במקרא מועט למד משה כללות יראת ה' ומדות ההגונות הצריכין להולכים בתורת ה' והם מדות תשעה:

10הא') שיהיה לוקח מדתו של אברהם דכתיב (בראשית י"ד י"ג) לאברם העברי, והוא מה שרמז באומרו בעבר :

11ב') שיהיה מרדות בלבו תמיד כאומרם ז"ל (ברכות ז') טובה מרדות אחת בלבו של אדם ממאה מלקיות, והוא מה שרמז באומרו הירדן :

12ג') מדת הענוה כאומרם ז"ל (עירובין נד) לעולם ישים אדם עצמו כמדבר, ועיין מה שפירשתי בפרשת יתרו בפסוק ויסעו מרפידים (שמות י"ט ב'), והוא מה שרמז באומרו במדבר :

13ד') שתהיה הענוה בדרך הנאות לא בדרך הפחיתות הנמאם, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ה), עוד תנאי הענוה שלא ישתמש בה להרחיק תוכחות על עון אם יראה איש עובר פי ה' ויאמר מי אני ומי ביתי להוכיח אנשים גדולים אלא צריך להוכיח לצד חיוב בערבות, והוא מה שרמז באומרו בערבה , כלל ב' דברים, א' שתהיה הענוה עריבה על דרך אומרו (משלי ג׳:ד׳) ומצא חן ושכל טוב וגו', ב' חיוב הערבות שיצטרך להוכיח על עון לקטון וגדול ולא ישתמש בענוה בענין זה:

14ה') מאמר התנא (אבות פ"ג) הסתכל בשלשה דברים וכו' ולאן אתה הולך וכו' ולפני מי אתה עתיד וכו' וכן אמר התנא (שם פ"ב) שוב יום אחד כו' ופי' שם שהכונה היא שיזכור תמיד יום מותו ושכל יום הוא זמן גבול המיתה, והוא מה שרמז באומרו מול סוף שיהיה למול עיניו סוף אדם ותכליתו:

15ו') מאמר החסידים (חובת הלבבות שער הפרישות שער ט') וז"ל הפרוש צהלתו בפניו ודאגתו בלבו, והוא מה שרמז באומרו בין פארן ובין תופל , כנגד צהלתו בפניו אמר בין פארן לשון פאר הפך עצבון שהוא פנים רעות, וכנגד עצבון הלב אמר ובין תופל שלא יהיה לבו ערב עליו ויתעצב אל לבו מפחד שמא עבר את פי ה' בלא ידיעה בגדולות או בקטנות, או שמא מיעט בעבודה ממה שצריך עשות:

16ז') שיהיה לו לב טהור ונקי כדרך שהתפלל דוד (תהלים נא) לב טהור ברא לי וגו', וירחיק ממנו שנאת הבריות והקנאה ותחרות והמשטמה, והוא מה שרמז באומרו ולבן שיהיה לו לב טהור שיתיחס לטהרה כינוי זה של לבן:

17ח') תלמוד תורה בקביעות כיעקב אבינו דכתיב (בראשית כ"ה כ"ז) יושב אהלים לא ללמוד עראי, והוא אומרו וחצרות הם חצרות ה' שהם בתי מדרשות:

18ט') שלא יהיה להוט אחר דברים הנדמים לאהוב הון עולם הזה, שכל ההולך אחר תאות לבו בטל הוא מעבודת ה', וצריך האדם להסתפק בהכרחי, והוא מה שרמז באומרו ודי זהב שיאמר לזהב די. או ירצה על זה הדרך שכל מה שיהיה לו יהיה בעיניו דבר מספיק כאילו יש לו כל זהב, והוא על דרך אומרו (אבות פ"ד) איזהו עשיר השמח בחלקו, ובזה יטה לבבו לעבודה העליונה היא עבודת ה' אלהים חיים: