אור החיים על דברים יג:ו

1והנביא ההוא או חולם וגו' . הוצרך הכתוב לומר נביא וחולם, שאם לא היה אומר אלא נביא הייתי אומר שלא חייב הכתוב מיתה אלא לזה שאמר שדבר ה' אליו בנבואה שמצווים ישראל לשמוע לנביא דכתיב (לקמן י"ח ט"ו) אליו תשמעון, מה שאין כן הבא בדברי חלומות שאין חיוב על ישראל לשמוע דברי חלומות ויש מקום לומר עליהם חלומות שוא ידברו אינו חייב תלמוד לומר או חולם. ואם היה אומר חולם וגו' ולא נביא הייתי אומר שאין חייב מיתה אלא החולם, אבל הנביא ומה גם נביא שהוא מוחזק לנביא אמת כמו שפירשתי בפסוק שלפני זה יאמנו דבריו כדרך שיאמנו דבריו כשיאמר לעבור על שאר מצות לפי שעה תלמוד לומר והנביא וגו':

2החלום ההוא יומת כי דבר וגו' . כוונת הכתוב היא לפי שיאמר האומר בשלמא הנביא בודאי שלא תבא הנבואה כדרך זה אלא אשר בדא מלבו מה שאין כן החולם להיות שבחלום יבואו להאדם דברים מופלאים וכוזבים יכול להיות שזה האיש חלום הזה חלם ולא שקר, והן אמת אם היה חיוב מיתה על אשר יאמר להם עבדו עבודה זרה זה יתחייב מדין מסית, אבל כיון שהוא מת על סיפור החלום לבד וכמו שפירשתי שאפילו החלט הדברים אינו אומר אלא שהמופת הוא האומר לעבוד א"כ למה ימות החולם על חלומו, לזה אמר כי דבר סרה פירוש הגם שנצדיק לומר כי בא החלום כדבריו והוא מה שהעיר בתיבת החלום פירוש לו יהיה שהאמת היותו חלום כדבריו אף על פי כן לא היה לו להחשיבו ולספרו לעם בני ישראל כיון שהוא דבר סרה על ה' ועל זה לבד יומת:

3וגמר אומר המוציא אתכם מארץ מצרים בא הכתוב לשפוט בצדק חיוב מיתת החולם במאמר זה, על זה הדרך כיון שה' אלהיכם הוציא אתכם מארץ מצרים הרי הראה ה' בעין פתוחה בהקיץ אמונת ה' והכחשת זולתו, וכמו שפירשתי בפרשת יתרו בפסוק אנכי ה' וגו' אשר הוצאתיך מארץ מצרים, וכיון שכן החולם הזה היה לו לבטל את אשר יגיד לו בעל החלומות בדמיונות הכוזבות מפני מה שראה בהקיץ ולא בחלום וכיון שלא עשה כן ובא לספרו זה יגיד שצדקו הדברים אצלו וחפץ שישמעו אליו בית ישראל לזה יומת על חלומותיו ועל דבריו:

4מן הדרך אשר צוך ה' . בא לומר כי טעם חיוב מיתה לנביא וחולם הוא לפי שבאו דבריהם על דבר שהוא עוקר כללות התורה שהוא עבודה זרה ששקולה כנגד כל התורה, הא למדת שאם בא על אחת מכל מצות ה' בין חולם בין נביא לא יומתו, ודין הקבלה מהם, בעל החלומות נאמר אליו שוא ידבר, והנביא אם הוא ידוע לנביא אמת נקבל ממנו כאליהו בהר הכרמל:

5ובערת הרע מקרבך . אולי שירמוז לאותו שקראו הקדוש ב"ה בשם זה דכתיב (בראשית ח' כ"א) יצר לב האדם רע, ולזה אמר הרע הידוע, והכוונה בזה כי כשיעשו משפט בכיוצא בזה מתבער הרע וניתש כחו ולא יתעצם בלבות בנ. אדם כאומרו מקרבך: