פת לחם, הקדמת המחבר

1ברוך כו' אשר לו יאות ענין האחד האמתי. לו ראוי כמו (ירמיהו י׳:ז׳) כי לך יאתה, כלומר רק הוא ית' ראוי לתאר אותו בתואר אחד אמתי ואין זולתו אחד אמתי ודבר זה יתבאר באורך לקמן בשער היחוד אי"ה. והנה פתח דבריו האיר בשבח כולל שהאחדות האמתי הוא כולל הקדמות ושלילות הגשמות וחידוש הבריאה וש"ד כמו שיבואר:

2הקדמון במציאותו המתמיד טובתו. דייק באמרו במציאותו לומר במציאות עצמו הוא ית' קדמון ולא בתאריו כמו בורא קונה רחום וחנון ודומיהן שהם נאמרים כולם ביחוס אל מציאות ברואים ומציאות הברואים הוא מחודש א"כ גם התארים הם מחודשים שזהו היסוד מעיקרי אמונתנו שקניניו הם מחודשים לשלול דעת מאמיני הקדמות ימ"ש כי כבר הוסכם שחידוש העולם הוא אבן פנה ויסוד מוסד בתורתנו ופרט שני דברים אלו קדמותו וטובתו לפי שאחר שפיו פתח בברכה כראוי לכל מתחיל לדבר ולחבר מיד יש לו להזכיר טובתו ית' כידוע ליודעים שהברכה הונחה עליו ית' על השפעת טובותיו רק הקדים תואר הקדמות להורות עילוי טובותיו כלומר שאף שהוא יתב' קדמון במציאותו וא"כ הדעת נותנת במושכל ראשון שכמו שהיה מסתפק במציאותו מעולם ולא היה חסר כלום כן גם מעתה ועד עולם אין לו צורך בהם כלל ואעפ"כ הוא מטיב להם בכל טובותיו רק בנדבה וחסד ממנו ית' ומוטל עליהם לברכו ולהודות שמו כי טוב. גם דייק בהזכירו לשון התמדה באמרו המתמיד טובתו להורות שהטובות באות ממנו ית' בכונה מכוונת ולא במקרה כי כבר הוסכם שהמקרה לא יתמיד:

3אשר ברא כל כו' ויצר יצירות כו' והחל חדשות כו'. להבין דברי המחבר ולהתבונן בכפילת מליצתו זאת הוכרחתי להציע קצת מיסודי הפילוסופיא. ואתה הקורא שים לבך לדברי הנה הנביא בדברו מענין הבריאה אמר בשמו ית' כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו ופירשוהו חוקרי בני עמנו הראשונים שהכונה על החומר הראשון וצורת היסודות וההרכבה מהם שעל החומר הראשון הנקרא אצלם היולי אמר בראתיו שהוא הראשון שיצא מאין ליש שזה מכונה בשם בריאה כמו שפי' הראב"ע ז"ל ועל הצורות שחלו בחומר ההוא ונתהוו ממנו הארבעה יסודות אמר יצרתיו לשון צורה ועל תיקון המורכבים מהם אמר אף עשיתיו והנה החומר הראשון הוא אחד משותף לכל הנמצאים והוא הראשון בבריאה ועליו אמר שהוא לאות על אחדותו כמאמר החוקים שמאחדות הפשוט יתהוה ג"כ אחדות פשוט ואף שכינה אותו בלשון רבים באמרו כל הנבראים זה אמר בבחינת חלוקתו הנמצאת כעת ועל חול הצורות בהם אמר ויצר יצירות ואמר בהם לעד על גבורתו שהוא ית' קשר הצורות בחומר ומחזיקים בכחו לבלתי יפרדו איש מאחיו ועל הרכבתם ותיקון עשיית המון הברואים מהם אמר והחל חדשות שאחר שהוכנו חומרי היסודות עם צורותיהן הרכיב ומזג מהם המון ברואים שונים ומשונים וע"י ההרכבה נתחדש מהותם בשינוי ממה שהיו בתחלה יסודות פשוטים ולזה אמר בהם לשון חידוש לפי שאין צודק בזה לשון בריאה לפי שהוא יש מיש. אמנם יתכן לומר בהם לשון חידוש כמו בתיקון איזה דבר שישתנה לעילוי אומרים פניה חדשות באו לכאן ואמר בהם לשון התחלה לפי שהמזג ההוא נשאר קיים במין ואמר בזה להעיד על חכמחו שהרי חכמה נפלאה נראית בהמון רבוי שינוי המזגים וערך הרכבתם וכל זה כפי הצורך לקיום כלל המציאות שתכליתם הוא האדם וזה שמסיים וגודל טובו והנה להמקובלים דרך אחרת בביאור פסוק הנ"ל בנידון ארבעה העולמות השגורות בפיהם ונקובות בשם אבי"ע. אמנם ידוע שהמחבר היה מכת החוקרים כמו הראב"ע והרמב"ם ז"ל אשר דבר אין להם עם חכמת הקבלה ולא עמדו בסודה:

4דור לדור כו'. ולפי שמהפסוק הזה לא נשמע רק שהיודע צריך להודיע להבלתי יודע ומנין שאפילו כלנו חכמים אנו צריכין להודות לו ית' לזה הביא פסוק יודוך ה' וגו' שמלת יודוך היא מורכבת משתי מלות יודו לך שענין ההודאה היא הגדת מקבל הטוב למטיב שהוא מכיר בטובתו כמ"ש הודו לה' כי טוב ואח"ז מפרש ענין ההודאה באמרו כבוד מלכותך יאמרו שפירשו בו הקדמונים שמלת יאמרו הוא לשון הפלגה כמו כעת במרום תמריא (איוב ל״ט:י״ח) וכן פירשו לשון הפייטן אמרו לאלהים והכונה שהם מפליגים שכבוד מלכותך היא מופלגת ממלכות ב"ו שמלך ב"ו יש לו הנאה ותועלת וצורך בעם משא"כ הוא יתברך שהוא מסתפק במציאותו כנ"ל ועדיין אין אנו יודעים אם הוא ית' חפץ בזה שנבחין טובותיו ונודה עליהם. לזה אמר להודיע לבני האדם שלשון לבני האדם מורה על כונתו יתב' כלומר שכונתו יתברך בבריאה היה להודיע לבני האדם וכו' וכמ"ש כל פעל ה' למענהו:

5אחרי המציאו אותם על תכונת הכרתם כו'. המציאו הה"א בפת"ח והא' בחול"ם אחרי שהמציא אותם והעמידם על תכונה זו שיגמר כח ההכרה שבהם ונשלמה הבנתם והקדים ההכרה שהוא כח משותף לכל בע"ח ואח"כ ההבנה שהוא מיוחד למדבר לבדו שהוא מפעולת השכל. ודע שמלת תכונה שזכר הונחה בלשון עברי על דבר שיש בו חלקים ידועים במספר המונח לחוק קצוב לפי ענין הדבר ההוא אם בההנחות שהונחו ממנו ית' כמו ששם חלקי הרכבת כל נמצא במספר הצריך לקיומו לפי מהותו או בדברים המונחים במספר מבני אדם כמו ותוכן לבנים תתנו ואם חלקי הרכבת הנמצא מועט בכמות בלתי שוה ונערכים זה לזה בערך ידוע אזי גם הערך נכלל במלת תכונה והבן זה וזכרהו כי המחבר משתמש הרבה במלה זו בס' זה:

6חיי רוחם. חיי הרוח החיוני שבהם שאם לא החכמה החיים שלהם למה ומה בכך ומשותפת עם שאר הבעלי חיים כמ"ש אדם ביקר וכו' וכמ"ש כי הוא חייך וכו':

7ונר שכלם. השכל הוא הכח ההיולי שבאדם המקבל כל הידיעות הפרטיות והידיעות בפועל נקראת חכמה והשכל בזולת החכמה הוא כעומד במקום אפל שיש בכח חוש ראותו להשיג מה שנמצא שם. אמנם בפועל אינו משיג כלום עד שיובא נר לכן קרא החכמה נר השכל:

8כי ה' יתן חכמת כו'. שקרא את החכמה בשם מתנה וזה מורה שהיא הגדולה שבטובות:

9אכן רוח כו' ונשמת שדי תבינם. כלומר הרוח חיים שבאדם איננה רק רוח לבד כלומר דבר של מה בכך וזה לשון אכן רק נשמת שדי תבינם נותנת להם בינה ומשלמת רוחם הרי מה שאמר שהיא חיי רוחם ועל מה שאמר שהוא נר שכלם הביא פסוק יהב חכמתא לחכימין שהכונה שהוא נותן חכמה בפועל לאותן שהם חכמים בכח שהוא נקרא שכל היולי כנ"ל:

10אני ה' אלהיך מלמדך להועיל הרי מה שאמר המביאה אל רצון האלהים שזהו תכלית התועליות. ועל הצילם מקצפו אמר מדריכך בדרך תלך כלומר מדריכו שלא יתעה מן הדרך ויאבד כמ"ש תעיתי כשה אובד וכו' והכונה באמרו המביאה אל רצון האלהים בעשה טוב והמצלת מקצפו בסור מרע:

11טבעי הגופות ומקריהן המקרים הם הדברים שהם בלתי עצמיות להם כמו התארים עגול משולש ומרובע והגוונים שזה לבן וזה ירוק:

12מכמות השמש וכו' והיא חכמת המנין והשעורים כו' חכמה זו נקראת חכמת השמוש שבני אדם משתמשים בהם לצרכיהם כמו החשבונות למו"מ והשעורים הכונה לכל מיני מדות לח ויבש ואמות למדידת הבנין והכלים ומיני בגדים ולמדידת קרקעות ע"פ חכמת בהנדסה וחכמת הכוכבים משמשת ליורדי הים גם לפי שידיעת חכמת הכוכבים תלויה בחכמת השיעור והמדידה דהיינו ידיעת שיעור כמות גודל ושיעור מרחקם מכדור הארץ ושיעור סבוב כ"א מהם בזמן לכן כללוה גם כן בשם חכמת השמוש. והמוזיקא משתמשים בה ג"כ לשמח לב בני אדם משא"כ חכמת הטבע הנ"ל וחכמות האלהית שאין בהם שום שמוש לצורכי בני אדם הגשמים וכל תכליתן הוא רק הידיעה בהם ואף שחכמת הטבע היא נצרכת לרפואה אמנם אין הצורך לזה רק לקצת ממנה. גם נקראת בשם שמוש להיות שבחלקי חכמה זו צריך האדם להשתמש בכלים מיוחדים לכך כמו בחשבון צריך להרים עט סופר ולוח וכן בהנדסה ולכל מיני מדידות משתמשים בכלים כמו אמת הבנין והבגדים ואינה לתבואת הארץ וחבל למדידת קרקע והאצטרולוב להבטת הכוכבים ועוד יש כלים הנצרכים להם כמו למדידת גבהם ולמרחקיהם ולמוזיקא יש גם כן הרבה מיני כלים משא"כ לידיעת הטבע והאלהות שאין לידיעתם צורך לשום כל ושני הטעמים הנ"ל שניהם אמתים בכונת הנחת שם שמוש והפירושים המובאים במפרשים בזה הם הבל.

13ויש מי שקראה בשם חכמת המוסר דע שכל דבר המושג בשיעור ומדה ידוע נקרא מוסר לפי שהוא מוגבל ואסור בתוך גבול חכמות ההוא המשוער לכן נקרא מוסר מלשון איסור כי לזה הונחה מלת מוסר לכן קוראים תוכחת דברים דברי מוסר לפי שהכונה בהם למנוע המיוסר מן שלוח המעשים ושיתנהג במעשים מוגבלים וכן נקראים מכאובי הגוף יסורים לפי שהמיוסר הוא מוגבל תחת שבט יסוריו מבלי יכולת לנטות הנה והנה להמלט מהם. והנה כל חלקי החכמה הנ"ל הם ענינים מוגבלים שהחשבון והשיעור זה כל מגמת ידיעתם ומהות ענינם וחכמת הכוכבים גם כן מגמתם לידע קוי מהלכן וגבול זמן סיבוב כ"א מהם וגבול כמות גודלן והמוזיקא ידיעת גבולי שאון קולותיהם שזה כל ענינה. והבל הביאו גם בזה המפרשים:

14פתחם הבורא ית' אמר לשון פתיחה לפי שהחכמה לרוב יוקרה היא רובה סגורה וצפונה מן האדם רק שהבורא יתברך פתחה לפנו האדם שיהיה לו קצת כניסה בה:

15והחכמה התיכונה האמצעית בין הטבע והאלהות כנ"ל:

16מורות לאדם לשון הודעה שמודיעות אותו:

17כודות העולם הזה הגנוזים הדברים שבו לפי שטחיות הכרת האדם קודם ההתבוננות:

18ותועלותיו באהבת המועיל:

19והנאותיו באהבת הערב כמו המוזיק"א:

20ומיני התחבולות הענינים שהמציאו ב"א להשיג על ידם דבר הנצרך או להשלים חפצם ד"מ אופני העגלה עם כל מעשי מרכבה הוא תחבולה למהר ע"י ההגעה למחוז החפץ וכן מעשי אופני הרחים של מים שהוא תחבולה להניע אבן הטוחנת והסולם הוא תחבולה להגיע על ידו ממטה למעלה ודומיהן תחבולות הרבה מאוד וכן מיני הרשתות והמכמורות לצידת חיה ועופות ודגים:

21ולעניני קניני העולם הם הדברים העשוים לשמירת הקנינים:

22אקרא כדי שיקראוני כו' אשנה כדי כו' ופרט בכאן השלש חלוקות הידועות שהם מקרא משנה גמרא ונגד זה ג' חלוקות במקרא זה נגד מה שאמר אקרא כדי שיקראוני חכם אמר לאהבה את ה' כלומר שלא תהיה כונתך שתהיה נחשב לחכם ואהוב לבני אדם על ידי חכמתך כי החכם הוא אהוב לכל רק בעבור אהבתו יתברך תקרא תורתו שהוא ית' משתעשע בה ונגד מ"ש אשנה כדי שיקראוני רבי שבעל המשנה תוקע עצמו להורות דבר הלכה וההמון שומעים בקולו ועושים ע"פ הוראתו והוא מתנשא לכל לראש בזה אמר לשמוע בקולו כלומר שתהיה כונתך בלמוד המשנה לדעת קיום המצות ולשרתו ית' ולא שישמעו בקולך ונגד מה שאמר שאהיה זקן ויושב בישיבה שהוא ישיבת תלמידים בפלפול הגמרא אמר ולדבקה בו כלומר שלא תהיה כונתך שידבקו בך תלמידים הרבה רק שאתה תדבק ע"י בבורא יתברך לפי שאין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה ודו"ק:

23עשה דברים לעעלם בשביל פעולתן כלומר בשביל תכליתן והכונה שהפעולה עצמה תהיה נחשבת אצלו לתכלית שזכה לעשות מצות קונו ולא על מנת לקבל פרס וז"א לפעלן והבן והרא"ש והר"ן ז"ל פירשו לפעלן לשם פועלן הוא הקב"ה שצוה עליהם ולפירושן צריך להיות לפועלן בוי"ו:

24ודבר בהן לשמן היינו התלמוד שיהיה לשעה ועל המעשה אמר ואל תעשם עטרה להתגדל להיות גדול ונחשב בעיני בני אדם על ידם ועל התלמוד אמר ולא קרדום כו' כלומר לעשות ממנה פרנסה דהייינו לקבל שכר לימוד או לקבל כבוד:

25אשרי איש ירא את ה' על סור מרע ועל עשה טוב אמר במצותיו חפץ מאוד:

26ואמרו רז"ל במצותיו כו' דאל"כ היה לו לומר אשרי איש ירא את ה' וחפץ במצותיו שכמו שהקדים היראה להיראוי כך היה לו להקדים החפץ להנחפץ גם למה הזכיר החפץ והיה לו לומר עושה מצותיו אלא ודאי מפני שכונתו להורות שכל חפצו ומגמת כונתו היא המצוה בעצמה ולא השכר ולפי שהדיוק במלת במצותיו לכן הקדימו:

27הניצל מכל פגע שהשכל הוא דבר שאינו נפסד כענינים הגשמים שהם הוים ונפסדים הניצל המופרש ומובדל כמו שפירש"י בפסוק ויצל אלהים את מקנה אביכם כו':

28אפילו אם לא חייבה כו' כמו בסור מרע הרציחה והגזילה והגניבה ובעשה טוב כמו כבוד אב ואם וחנות אומללים:

29מצות השמע שאין האדם מתעורר לעשותם רק מחמת ששמע באזנו צווים:

30מכלאים הם כלאי זרעים וכלאי בהמה:

31ממה שנעלמה ממנו מן הדברים ההם שנתעלמה ממנו כו':

32עילת איסורם בסור מרע:

33ועולת חיוב כו' בעשה טוב הנ"ל עילת סיבת כלומר טעמם וסבתם:

34ושאין כמוהו שאין במציאות דומה לו:

35ושנקבל עלינו יחודו לפי שכבר אפשר להעלות ברעיון ח"ו ליחס אלהות גם לזולתו אף אחר האמונה שאין דומה לו ולומר שאותו אלוה הוא פחות המעלה ממנו שכבר היו בזה הטעות רבים מעובדי עכו"ם כמו שנאמר בכותים את ה' היו יראים ואת אלהיהם כו' ואמרו חז"ל דקרו ליה יתברך אלהא דאלהיא לכן אמר שנקבל עלינו יחודו כלומר להאמין שאין שום אלהות בזולתו כלל ועיקר:

36ושגירא אותו יראת הרוממות:

37ונפחד ונבוש מהשקיפו כו' נפחד קודם המעשה ונבוש אחרי כן דהיינו שבהשיא אותנו היצר לאיזה פעילה רעה חס ושלום נזכור אותו ית' שהוא משקיף ע"ז ונבוש ונניח מלעשותה. וגם אנו מחוייבים להיות תמיד בושים ונכלמים ממנו ית' על העונות שעברו כמ"ש אלהי בשתי ונכלמתי כו' כי עונותינו כו' ועל זה אמר ונביש גם יתכן לפרש שנפחד מפעולות הרעות כנ"ל ונבוש ממדות מגונות שבנו כמו גאה וגאון וזדון וכילות וקנאה ותאוה ודומיהן ושני הפירושים אמתים מצד עצמן:

38ושנכסוף לרצונו לעשות רצונו או להיות לרצון לפניו.

39וניחד מעשינו לשמו שתהיה כונתנו במעשינו מיוחדת רק לשמו יתברך ולא יערב עמו איזה פניה כמו להתגדל בזה כנ"ל או שארי פניות:

40כדי להתקרב אליו כלומר ולא לכונת קבלת טובה ממנו עבור זה:

41ממה שאינו נראה מן הדברים שאינם נראים כו':

42הפך כל אלו דהיינו שלא נעלה במחשבתנו שיש אלוה זולתו ח"ו שע"ז באה אזהרת לא יהיה לך כו' כמ"ש הרמב"ם ז"ל במנין המצות שלו וכן שלא נחשוב ח"ו שאין ראוי ומועיל לעבדו כמ"ש דור המבול מה שדי כי נעבדנו וכן בהכנעה לו ולירא ממנו בכל זה ויחוד המעשים מאהבה הוזהרנו שלא נחשוב ח"ו שההפך הוא האמת או הראוי והמועיל לנו ר"ל מהאי דעתא כמו שעוד ידובר בדברים אלו בכמה מקומות מזה הספר:

43לא תקום ולא תטור כו' ועל החמדה לא הביא פסוק לפי שהוא מן המושכלות ואינה צריכה לראיה משא"כ נקימה ונטירה שהם אינם מן המושכלות ואדרבא השכל כמנגד להם באמור שראוי להתעקש עם העיקש דרכים ולהשיב גמולו בראשו לכן הביא הפסוקים לומר שגזירת מלך הם:

44שלא להרהר בעבירות ולא נתאוום ולא נסכים כו' פרט הדרגת ההכנה המביאה לידי מעשה דהיינו בתחלה ההרהור בדבר ואע"פ שמנו חז"ל המחשבה מן הדברים שאינם בידו של אדם שמעצמה היא עולה על רוח האדם. אמנם שתי תשובות בדבר הא' שזה נאמר על תחלת כניסת המחשבה ברגע ראשון אמנם אז איננה רק כניצוץ דק שבקל יכול האדם לכבותו כן מיד בהרגיש בה האדם אז ידחנה ויסיחנה מלבו ויתן דעתו בדברים אחרים אמנם אם לא ידחנה תכף ומיד אז יתלבה הניצוץ ברוח האדם ויתפשט משך זמן מה והתפשטותו נקרא הרהור בלשון חכמים. תשובה ב' שיש ביד האדם שלא ליתן מקום לכניסת המחשבה כלל דהיינו על ידי שלא יפנה מחשבתו בתחלה רק יעסוק בתורה ובמלאכה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל שאין מחשבת התאוה מתגברת אלא בלב פנוי מחכמה והנה אחר שהרהור והתפשטות ציור הדבר ברוחו יתעורר לעומתו כח התאוה ואחר אשר התאוה תאוה ויתנקש בדעתו קצת אם לעשות או לחדול ואח"כ יסכים לעשותו ואזי יונח הדבר עצור ושגור בדעתו עד זמן המעשה בפועל והמליצה מבוארת ושמעתי פירוש נכון על מה שאמר שלא נתאוום ולא נסכים ע"פ דברי הרמב"ם שבמצות המושכלות אסור לנו גם התאוה בהם כמו לרציחה ולגניבה ודומיהם ולשמעיות כמו אכילת איסור אמרו ז"ל אל יאמר אדם א"א לאכול בשר חזיר וכו' והמליצה מבוארת:

45במצפון האדם במחשבה הצפונה:

46אני ה' חוקר לב על ההרהור:

47בוחן כליות על התאוה שהתעוררותה נובע מהם שלכן נקראו כליות מלשון כלתה נפשי ועל ההסכמה הביא פסוק נר אלהים וכו' חופש כל חדרי בטן לראות הסכמתם על מעשה הטוב והרע ולכן נאמר חדרי בטן לפי שמלת הסכמה הוא מלשון הסגר כידוע למבינים ואצל הסגר צודק להזכיר חדרים כלומר שהוא ית' חופש מה שהוסגר בחדרי בטנו והוכן עד זמן המעשה:

48הא' מהם גלוי והב' נסתר מאמר המצוה בשטחיותה הוא הגלוי והפירוש המכוון בו הוא הנסתר:

49לפרש ולבאר פי' נקרא בבחינת גילוי הכונה במאמר ההוא וביאור נקרא בבחינת הרחבת הקיצור במליצה אמנם ההרגל במהירות יחליפם לפרקים וימיר אותם בהשאלה זה תחת זה:

50לבאר פי' המלות והענינים לפרש בפרטות כל מלה מן המלות שאינן רגילות ומצויות וגם לפרש קשר הענין בכונתו:

51או לבאר עניני הלשון והדקדוק והשמוש בעניני הלשון הכונה על הנחת המלות על איזה כונה הונחה כל מלה ומלה בהנחתה הראשונה וכ"ש בשמות נרדפים כמו אמר ודבר והגיד בגד ושמלה ודומיהם רבים ועל דקדוק הלשון כמו נוכח ונסתר ויחיד ורבים ושאר פרטים שבחכמה זו בשמות ופעלים אמר והדקדוק ועל אותות השמוש כלומר לדעת מלה מי מהאותיות הם שרשיות ומי הם המשמשות וגם השמות המושאלים הם בכלל זה עליהם אמר והשמוש:

52ולתקן מלותיו התיקונים הם מה שנמצא לפעמים בתנ"ך מלה משונה לפי כונת הענין וצריכין לתקן אותה ולומר שהוא עבר במקום עתיד או להיפך וכדומה לזה הרבה:

53כהלכות פסוקות וגדולות הם שני ספרים ספר הלכות פסוקות וספר הלכות גדולות:

54או חלק מחלקיהן חלק מן הדברים שחייבים בזמן הזה ולא כלם כמו ספרי קצת הגאונים בתשובות ובו':

55ופסקי דינין בדיני ממונות:

56לישב עניני התורה שיהיו עניני התורה מיושבים בלב ההמון באמונה ברורה ע"פ הראיות שהם מביאות עליה ולהשיב המינים המכחישים עניניה ימ"ש:

57כספר האמונות הוא המצוי בידינו המיוחס לרבי' סעדי' גאון הנ"ל:

58וספר המקמץ נקרא אותו הספר בשם זה לפי שמחברו קבץ בו כל דעות המינים שמצא בפטפוטי דבריהם המשוקצים והמטונפים והשיב עליהם והראה סכלותם והעלה באשם וצחנתם בעליל עד שנודע לכל שהם כלבים הוזים ולדבריהם יקרא נובח בשמם וכבר אמרו איזהו מקמץ זה המקבץ צואת כלבים:

59שיהיה כולל שרשיה כו' כמו שרשים וענפים ואמר ולא חברוה בספר כו' כלו' שלא חברו ספר מיוחד עבורה שיהיה כולל שרשיה כו' רק שנמצא בספריהם קצת מענינים מובאים ע"פ גלגולי דברים:

60שחיובו מדרך המוסר המדקדקים בעניניהם שיהיו מוגבלים בהגבלה מצומצמת בדקדוק רב נקראים בעלי מוסר כלומר בעלי הגבלה כנ"ל וז"א מדרך המוסר כלומר מדרך הדקדוק היתר על המחוייב:

61ולהורות הדרך הנכונה והישרה וכבר אמרו שהישר הוא לפנים משורת הדין המחוייב ובאמרו הנכונה כוון שעל ידו חוה"ל יתקיימו המעשים שבפועל במצב קיים כי מלת נכון הונחה על מצב הדבר לקיום כמו והנה אמת נכון הדבר ובלשון אשכנז (עם וואר שטענדיג) והוא מלשון את הכיור ואת כנו פירוש בסיסו ומצבו גם כל מלת כן מורה ע"ז כמו כן בנות צלפחד דוברות וכן נאמר ועל השלבים כן ממעל (מ"א ז') ונמצא שתי תועליות למעשים מחוה"ל האחד שהם גורמים הקיום למעשים והשנית שמביאים אותם לדקדוק ולתוספת על החיוב וז"א נכונה וישרה. (וכמוהו כמו תוספת) הוא כמו תוספת על החיוב והשני כפי"ן מורים על הפלגת הדמיון בדברים וכמו זה נאמר כמוהו כאין בעיניכם (חגי ב'):

62שאין אנחנו נתבעים ולא נענשים כו' אין נתבעים בעולם הזה שלא יתכן שיתבע איש את רעהו ויוכיחנו על בתוספ' ועל הגמול בעוה"ב אמר ולא נענשים או כונתו שלא נתבעים על ל"ת שבהם ועל העשה שבהם אמר ולא נענשים אם נתעלם מהם:

63לחברו בספר מלחברו:

64לא תתכן לנו לא תהיה נכונה אצלנו:

65ושניהם מטובות הבורא עלינו שתחלת בריאת שניהם היתה לכונת הטובה כלומר רק להיטיב להם ולא לקבל תועלת מהם כנ"ל:

66האחד נראה והשני כו' בתחלה הקדים הנפש לגוף לחשיבותה עליו ואח"כ הקדים הגוף הנראה להנפש שאינה נראית לפי קדימת השגתנו שעל ידי שאנו רואים גוף מתנועע ומדבר אנו מבינים שיש בו נפש שעל ידה הוא מתנועע ומדבר שהרי מיד בהסתלקה ממנו הוא מוטל כאבן דומם:

67התפלה והצום והצדקה הקדים אלו השלשה לפי שהם קודמים בזמן שלהיותם מצות מושכלות היו נוהגים גם קודם מתן תורה והקדים תפלה לצום להיותה יותר תמידית ושניהם לצדקה שהם בגוף והוא בממון:

68ולמוד תורה ולמדה ולמוד הלמ"ד בשו"א ולמדה הלמ"ד בפתח כמו וללמדה והקדים התלמוד למעשה שהתלמוד מביא לידי מעשה:

69לעשות סוכה ולולב הקדים סוכה ללולב אע"פ שבכתוב הלולב קודם סידר אותם ע"פ סדר חז"ל במסכת סוכה וטעמם לפי שסוכה קודמת בזמן שמיד בכניסת לילה ראשונה חייב בסוכה והלולב אין חיובו עד עצם היום והקדים שניהם לציצית ומזוזה ומעקה להיותם קודמים בתורה וגם אלו השלשה נזכרו כסדרן בתורה ויש להפלא על שלא הזכיר מצות תפילין שהוא מן התמידיות כתפלה וכציצית ואין ספק אצלי שנשמטה בשגיאות המעתיקים:

70ע"י חושי האדם הנראים שגם הצום ענינו שלילת האכילה הנראית:

71ושנאמין בו שהוא אלהינו ובתורתו שהיא נתונה מידו יתברך:

72ושנקבל עבודתו בעשה טוב ונירא אותו בסור מרע ואף שבכתוב סור מרע קודם לעשה טוב אעפ"כ הקדים המחבר בהרבה מקומות העשה טוב לפי הוראת האדנות שיותר נראית במעשים שבפועל משלילת הרע שאיננה נראית כ"כ להיותה בשב ואל תעשה כמאמרם ז"ל פוק חזי כמה בטלני כו' גם יש פנים לכאן ולכאן שלפי משך זמן העולם הסור מרע קודם שהרי שבע מצות בני נח שנצטוה אדם הראשון הם כולם בסור מרע ולפי בחירת האומה הישראלית העשה טוב קודם שהחודש הזה כו' שהוא לקיחת קרבן פסח היא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל והיא בעשה טוב:

73ונכנע מפניו להראות בנו אותות הכניעה בתמידות כמבואר בשער הכניעה:

74ונבוש ממנו כמו שאמרו חז"ל ובעבור תהיה יראתו כו' זו הבושה:

75ושנבטח בו בפרנסתנו וצרכנו:

76ונמסור נפשותינו אליו היינו אם בעת מן העתים קרה לאדם ר"ל אימת מות לאיזה גלגולי מסבות הזמן לא יתפעל מזה התפעלות רב וממילא יחרפה עי"כ מעבודתו ית' רק יחזיק במעוז עבודתו ויסיר מלבו אימתה ופחד וזה ע"י שימסור נפשו אליו ית' ויאמר ה' הוא הטוב בעיניו יעשה:

77ושנפרוש מאשר ישנא כונתו לא על דברים שהם גופי עבירות ואנו מצווים עליהם בפרט ממנו ית' רק דברים שידוע לנו שהם שנואים ממנו ית' כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בחלקי הדבור שיש חלק הנקרא שנאוי ובדברי החכם שש הנה שנא ה' כו':

78ושניחד מעשינו כו' שיהיו מעשינו מיוחדים רק לשמו יתב' ולא יתערב עמה איזה פניה:

79ושנתבונן בטובותיו להכיר בם ובגודל מעלתם ולא נהיה מכת העורים אשר פועל ה' לא יביטו ואין בהם תבונה בדבר זה כאשר ידובד בם בתחלת שער הבחינה:

80ממה שיגמר כו' דייק באמרו שיגמר לפי שהמעשים הנראים ג"כ התחלתם מחשבת הלב רק אלו שזכר הם כולם מתחלתם עד גמרם תלוים רק בלב:

81במחשבת הלב ומצפונו פרט ב' לשונות מחשבה ומצפון לפי שיש בדברים הנזכרים דברים שצריך האדם להמשיכם במחשבתו בשיעור גדול ולהתבונן בפרטיהם כפי יכלתו ולחשוב בהם בתמידות כמו האהבה והיראה וההכנעה והבטחון ועליהם הניח לשון מחשבה ויש דברים שאינם צריכים המשך המחשבה בהם כמו האמונה כו' ובתורת שזכר שאחר שדעתו עומדת באמונה זו דיו שישארו צפונים בלבו וכן בפרישות מאשר ישנא שרק בהזדמן דברים כאלה לאדם יחשוב לפרוש מהם אמנם אחר פרישות מה לו לחשוב בהם ואדרבה טוב להסיר דעתו מהם ועליהם אמר לשון מצפון שיהיו צפונים בלבו בכח והבן:

82כי חובות האברים לא תשלמנה כו' לא יעשו בשלמות:

83כי אם ברצון הלב וחפץ הנפש לעשותם ותאות לבנו כו' בתחלה הזכיר רצון הלב בסתם שיסכים ברצונו לעשותם ואח"ז פרט שתי חלוקות שעל הענינים הבאים למעשה כמו עשית סוכה וציצית ומעקה אמר וחפץ הנפש לעשותם ועל הדברים שאינם בגדר המעשה כמו התפלה ותלמוד תורה רק צודק לקרותם בשם פעולה עליהם אמר ותאות לבנו לפעול אותם והכונה בשניהם שאחר הסכמת רצינו לעשותם יעורר בעצמו תשוקה חזקה ותאוה גדולה להשיגם ולקיים אותם כמאמר ר"ע מתי תבא לידי ואקיימנה:

84לבחור בעבודת השם ולחפוץ בה לבחור בהסכמת הרצון בתחלה ואח"כ לחפוץ בה כלומר להשתוקק אליה כנ"ל:

85יסתלק מעל אברינו כו' כלומר אם יעלה בלבנו כך על כרחנו נהיה צריכין לומר שגם אברינו אינם מחוייבים בעשית המצות כמו שמפרש והולך:

86מפני שאין מעשה נשלם כו' לא יתכן שיעשה האדם שום מעשה בשלמות אם לא אחר שתחפץ נפשו וישתוקק לעשותו:

87לא יהיה נכון כו' כלומר לא היה נכון אצלו ית' להניח כו' ובודאי לא הניחם:

88להניח נפשנו ולבנו כו' להניחם בטל שלא להשתמש בהם:

89שבהם גמר העבודה שלמות העבודה:

90ועל כן נתחייבנו כלו' על כן בודאי השכל מחייב שאנו חייבים בשניהם ויותר נראה לי שהוא טעות המעתיק שבמקום על כרחנו כתב ועל כן מפני שהיה כתוב וע"כ בראשי תיבות:

91שלמה וגמורה שלמה לפי שהוא במחשבה ובמעשה יחד וגמורה שעל ידי המחשבה גם המעשה יבא לתכלות שלימותו וגמרו:

92וכוללת גלויינו ומצפונינו כו' דע שמלת כלל בכל מקום היא לשון הכנסה כמו אהבת כלולותיך שהכנסת עצמך תחת ממשלתו והנהגתו וכן הנחת שם כלה על שמכניסין אותה לבית מרגועה ומאויה להיות מתיחדת עם בעלה והיו לאחדים כמ"ש זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם לכן כל הנכנס בסוג א' נקרא כלל וכן כליל דעולה שנכנסת כולה בסוג אחד שהיא ההקטרה והכונה בכאן שעבודתנו תהיה מכנסת גלויינו ומצפונינו בסוג אחד דהיינו שיהיו שניהם לבוראנו ית':

93איננו כתוב כו' ועל כן הניחו לחברו פירוש מלחברו והכונה שמפני שלא מצאוהו כתוב בתורה הוכיחו מזה שאיננו דבר מחוייב אם מפני שירדה תורה לסוף דעת האדם שהוא נמנע בחוקו מפני כבדותו או לאיזה טעם אחר וא"כ אף שהשכל מחייבו מה לנו ולהשכל הלא מאז נתנה לנו התורה אין לנו רק תורה צוה לנו משה:

94שיורנו אותו ויראנו עניניו שיורנו הספר את ענין המצפון בכלל ואח"כ יראנו חלוקות עניניו דרך פרט:

95ואח"כ השיב את כל כו' הכניס ומסר כל העבודה לשני אלה השיב לשון נתינה ומסירה כמו השיב למלך ישראל מאה אלף כרים דמישע מלך מואב:

96והשיבו אותו לשון חזרה חזרו וזכרו אותו והוא מלשון ושב הכהן מפורש בספרים בספרי תנ"ך:

97רחמנא לבא בעי בעשה טוב ואמרו לבא ועינא גו' הרי בסור מרע:

98במסכת אבות כו' כמו אל תהיו כעבדים וכו' אלא הוו כו' שזה נאמר על כונת הלב וכן וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כו' וכן עשה רצונך כרצונו ועוד הרבה ולא הבאתי רק לדוגמא:

99במה הארכת ובגלגול דברי תשובתם נמצאו דברים התלוים במחשבת הרב כמו ולא הרהרתי דברי תורה במבואות המטונפות:

100וראיתי מצד הכתוב עוד שעד הנה תמו ראיות מן המקובל וחוזר לו' שמצא עוד ראיות מצד הכתוב שלא זכר למעלה דהיינו במכה נפש כו' ולפי שאולי יש לומר שענין הגלות למכה נפש בשגגה הוא קשה כמות שהוא מתגרש מביתו ומנחלתו וכלוא מבלי צאת מקיר העיר וחוצה ממגור חרב גואל הדם לכן הביא משאר שוגגים שפוטרים עצמם בקרבן הקל ומה שהביא פסוק ראשון לפי שענינו מפורש בכתוב משא"כ בחטאת ואשם שאיננו מפורש בתורה שבא על שגגת מיתה וכרת רק חז"ל למדוה במדות שהתורה נדרשת בהם ודרך המחברים להביא ראיה מיד מדבר המפורש:

101קוטב המעשה ועמודיו בנוים כו' קוטבים נקראות הנקודות שבצדי הגלגל שהגלגל סובב ונתלה עליהם וכל חלקי הגלגל סובבים סביב הנקודות ההם ועמוד נקרא מה שהדבר עומד עליו ושמו מוכיח עליו שנקרא עמוד על שם שהוא מעמיד הדבר ואמר שהקוטב והעמוד שניהם בנוים על כונת הלב ומצפונו שכונה נקרא מה שהאדם מכוין בתחלת עשית המצות שהוא עושה לשם ציווי המצוה ומה שהוא מחשב בשעת עשיתם בענין המצוה ופרטיו ושמח בה קרא בכאן מצפון לכן אמר בכאן ב' נגד ב' שהכונה הוא הקוטב שעליה סובב כל המעשה בכללה ובפרטה שכל ענין המעשה הוא רק הכנה לתכלית ההוא המכוון בו והמשך המחשבה בשעת המעשה שקרא מצפון הוא העמוד שעליו תבנה המעשה ותכונן בשלימותה והבן:

102קודמת בטבע שיש חמשה מיני קדימות ואחת מהן קדימה טבעית דהיינו העילה לעלול כמו עמוד לצלו אע"פ שאינה קודמת בזמן וכן בכאן המחשבה שהיא פונה אל התכלית היא העילה למעשה והבן:

103בכל עת רק בזמן הבית וגם אז לא היה חיובם רק בא"י כמו שמיטין ויובלות וקרבנות ולכן לא חברו בזה ספר כמו שלא חברו בשאר מצות שאינן נוהגים בזמן הזה:

104ושאין לנו שום טענה בהנחתו אין לנו שום תירוץ ואמתלא אם נתרפה ממנו ונניח ונעזוב אותו:

105ועבדו במצפונינו ועבדו העי"ן בקמ"ץ וכונתו בעבודה בכאן על ההכנעה והבושה שזכר למעלה שגם הם נקראים עבודה כמ"ש חז"ל גדולה ענוה מכל הקרבנות כו' שנאמר זבחי אלהים רוח נשברה:

106אחלי יכונו כו' פירוש בקשותי הם שיכונו דרכי לשמור חוקיך:

107בטחו בו הרי בטחון שפכו לפניו לבבכם הוא מסירת הנפש ואמרו בכל עת הכונה על השתנות העתים על האדם כמו מבריאות לחולי ודומיהן:

108ולעיין בה לעיין מה שהיא צריכה מן התיקונים והשמירות ובדברי חז"ל האי מאן דסייר נכסיה פירוש פוקד עליהם ומבקר אותם:

109בעתים ידועות ובשעות ידועות הכונה בעתים ידועות מעתי השנה ובשעות ידועות משעות היום:

110אם לא ימצא לעשות שלא תמצא ידו כלומר שלא יהיה ביכולתו לעשות מה שנצרך מחמת איזה מניעה ומלת תמצא לשון השגה ויכולת כמו כל אשר תמצא ידך לעשות כו':

111כל ימי עמדו בו בבית ההוא:

112ועבדו את אדוניו מוסב על כל ימי כלומר כל הימים שהוא חייב בעבודתו:

113כשלא ימנענו מונע ולא יטרידנו טורד אף ע"פ שבעבודת השדה תלה גם כן במניעה אמנם שם דיבר בבחינת מניעה צנד חסרון בהשגת העבודה כמו שטף מים כמו שנמצא בדברי חז"ל דשקיל בידקא בארעי' או ביום סגריר או לזרוע בזמן סערת הרוח וכדומה לזה אמנם בעבודה בבית המלך בוודאי כל האמצעים הנצרכים לעבודתו מוכנים לפניו כי כלום חסר מבית המלך והמונע שזכר בכאן הכונה על איזה אדם שמונעו מזה לכן אמר שם מפני דבר שימנענו ובכאן אמר אם לא ימנענו מונע שהוא שם תואר לאדם שמונעו ואינו מניחו לעשות ולעסוק בעבודת מלכו ופרט בזה גופא ב' חלוקות אם מצד אדם המונעו אף שהוא פנוי או מצד שהוא טרוד בעסקים אחרים ואיננו פנוי לעבודת מלכו:

114כשיפנה כשיהיה פנוי:

115אין לנו טענה בהם כו' אלא אהבת העולם אין לנו לטעון שום תירוץ ואמתלא על רפיוננו בהם רק שעל כרחנו נודה שאהבת עוה"ז היא שעמדה לנו להרפות אותנו ויותר נראה לי שהוא שבוש המעתיקים וצ"ל אין לנו מונע מהם ולא טורד כו':

116ושאין אנחנו מבינים ענין בוראנו איננו מבינים רוממותו יתברך ואדנותו עלינו וטובותיו ית' לברואיו:

117והיה כנור ונבל כו' הרי שאהבת עוה"ז טרדה אותם מפועל ה' ומעשי ידיו:

118אינו מתילד למצות רבות אין בענין הזה תולדות רבות על כן כו':

119לא חברו בהם כו' שאין בהם די מסת ספר מיוחד והיה די להם במה שהובאו בגלגול דבריהם אחת הנה ואחת הנה ובדרך קצרה:

120על מספרם ופרקיהם מספרם בשמות לפרטיהם כמו שזכר למעלה אהבה ויראה ובטחון וכו' ופרקיהם הם סעיפיהן שהם מסתעפים ומתפרקים כל אחד לכמה פרקים ואיברים והרי היא כמנורה ושאר כלים של חוליות ופרקים:

121רחבה מצותך מאד לפי כונתו קרא הכתוב לחובות הלבבות מצותך כי ידוע שמצוה הוא מלשון דביקות מלשון צו לצו ועיקר דביקות האדם בו ית' הוא מצד כונת הלב כמ"ש רחמנא לבא בעי לכן קראה מצותך בסתם ואמר שהיא רחבה מאוד כלומר מתפשטת והולכת למאוד בענפים הרבים:

122מבוארים וידועים וכל בני כו' שלהיותם מבוארים וידועים לכן כל בני אדם דבקים בהם ואין מן הצורך לחבר מהם ספר ואמר ב' מלות מבוארים וידועים נגד סור מרע ועשה טוב שבהם:

123אלא הזריזים הפרושים בהם רק הזריזים והפרושים שבהם כלומר שבדורות ההם הם היו דבקים בזה:

124כפי הנזכר עליהם כפי שנזכר בספרים ההם עליהם מעניניהם ומנהגיהם ולא ההמון כולו:

125להעיר ולהורות אותם להעיר לבבם בכלל שהם חסרים דבר גדול כזה הנצרך כ"כ לשלימותם ואח"כ כשיבינו ויקבלו עליהם להטות אוזן לדבר אזי היה נצרך להורותם הענין הזה עם פרטיו:

126בחכמת מצות האיברים שחיובם גלוי ומפורסם כ"ש במצות הלבבות שחיובם בלתי גלוי לכל:

127ואשר ידבנו לבו מהם מי מהם אשר ידבנו לבו לעיין וכו':

128הוא מתכוין לדבר כו' הוא מכוון לידע ולהודיע ולהתבונן בדברים אשר על ידם יקרא חכם ויעשה לו שם כמו השאלות הזרות המפולפלות כמו שיזכיר לקמן ופרט הדבר בהדרגה שמתחלה הוא משתדל להיות עכ"פ נקרא חכם בפי המון עם הארץ וכאשר הגיע לזה הוא משתוקק עוד להכנס בגדולות ובנפלאות לעשות לו שם גם בין הגדולים:

129אל מה שלא יקנהו מעלה יתירה שלא ישיג רק הכבוד המדומה שאיננה קנין דבק בעצמה ואיננה מעלה אמיתית. יקנהו היו"ד בפת"ח:

130ולא ינקהו ממכשול בנפשו שאם נדבק ונשרש בנפשו איזה מכשול המכשילו ומונעו משלימותו כמו איזה מדה רעה גאה וגאון ופי תהפוכות כעס וזדון ודומיהם לא ינוקה ממנו ע"י חריפותו ורוב פלפולו בשאלות הזרות ההם:

131והניח לעיין עזב מלעיין בשרשי הדת ויסודי תורתו ולפי שיש בחכמת המצפון הנ"ל דברים שהם דוגמת שורש לדת שגזע הדת וענפיו צומחים מהם כמו אמונת היחוד וחידוש העולם ואדנותו יתב' ואמונת הנבואה שבזולת אמונה באחד מהם אין מקום והתחלה לאמונת דתנו ח"ו ואלו מתוארים בתואר שורש שהגזע עם ענפיו צומחים ונולדים ממנו ויש בהם דברים אשר אין תולדת הדת מהם אמנם הם מעמידי הדת ומחזיקים אותה בקיומם כמו הבטחון והפרישות ויחוד המעשים לשמו והם כמו יסוד לבנין שאין הבנין תולדת היסוד אמנם היסוד הוא המעמידו ומחזיקו בקיומו:

132להתעלם מהם ולהניחם העלמה הוא בהחלט והנחה הוא ההתרפות בדבר והנחתו עד זמן אחר או לכשיפנה:

133אות ומופת יתבאר ענינם לקמן בשער היחוד:

134האחד האמת והעובר יתבארו ג"כ לקמן:

135אם לא מוסב על מלת אנחנו חייבים כלומר אם אנחנו חייבים אם לא:

136להבדיל הענין ענין האחד האמתי משאר האחדים שהם כולם בגדר האחד העובר כמו שיתבאר בשער היחוד:

137אם לא עיין קודם:

138וידעת היום והשבות כו' ומסיים אין עוד הרי שצונו לדעת היחוד ולהשיבו אל לבבנו כלומר להתבונן בו שעל ההתבוננות הונחה מליצת השבת הלב:

139אם לא ידעם ויעשם הדיוק במלת ידעם כלומר אם לא תקדם ידיעה לעשיתם כמו ביחוד שמצות עשיתו היא ההזכרה בפה בקבלת עול מלכות שמים בכל יום אמנם צריך להקדים הידיעה בלב:

140אור הלבבות ונגה הנפשות אור הוא המאיר בעצמו מאורו ונוגה הוא המאיר מאור שקבל הוא ג"כ מאחר כמו הירח שמאיר לנו באור שקבל הוא מן השמש לכן נאמר ביום ההוא לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנוגה הירח לא יאיר לך ומליצת הכתוב הזה מדוייקת מאוד שלא אמר ונוגה הירח לא יאיר לך אלא ולנוגה בלמ"ד גם לא סיים לא יגיה לך אלא לא יאיר לך לפי שהוא מוסב על השמש כלומר שאז יבטלו שתי התועליות שאנחנו מקבלים עתה מן השמש דהיינו האחד שהוא מאיר לנו בעצם אורו ביום וע"ז אמר לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם והתועלת השני שהוא מאיר על הירח בלילה בכדי שהירח יגיה אורו עלינו שזה נקרא אצלנו נוגה גם לזה התועלת לא יאיר לך השמש כך פירשו הרב הגדול מוהראנ"ח והיא אמתי ונכון ודברי פי חכם חן ושפתים ישק וגם בכאן כונת המחבר שהחכמה מאירה ללב ומן הלב תפול ההארה לנפש וא"כ בבחינת הנפש תקרא נוגה לכן אמר ונוגה הנפשות והבן:

141על שאלה נכרית פירש שאלתו היתה בענין זר בטבע העולם להקרה כך ולא יקרה רק לעתים רחוקים ואולי לא לעולם דוגמת שאלת רבי ירמיה רגלו אחת בתוך התחום ורגלו אחת חוץ לתחום בבא בתרא דף כ"ג ע"ב או תקרא שאלה נכרית שהוא דבר הבלתי נצרך לו כעת רק אם יקרה כך:

142אשר אינך רשאי להתעלם במצות עשה שבהם ואינך רשאי לפשוע בלא תעשה שבהם:

143עד שנפנית שהפנית לבך:

144במטמון הנסתר הקבור במעמקי הארץ:

145אשר אם יסתירוהו אם יניחוהו וכך נסתר בכחם לא ישיגנו אדם הכונה על האדם ההוא בעצמו כלומר שאין דברי החכמה גלויים בלב האדם שיבינם ממילא בזולת התבוננות כמו המושג בחושים שישיגם האדם ממילא ד"מ דבר העומד נוכח עיניו יושג מיד לחוש ראותו מעצמו וכן קול המגיע לאזניו יושג ממילא לחוש השמע אמנם החכמה היא נסתרת בכח ולא תושג לו אם לא ישתדל לדלותה בכח התבוננותו וזה אמרו וכאשר יגלוהו כלומר יחפרוהו ממטמוניו בכח בינתם עד שיציף למעלה ויבא לגלוי לא יהיה נעלם מהאדם ההוא שהם אמרים ישרים ונכוחים ומוצלחים לאדם לשלימותו ואמר זה כנגד העצלים שאף אם הם חכמים בכח הם מתברכים בלבבם לאמר שמה שאיננו מונח בגלוי בלבם אינם דברים נצרכים ומוצלחים לשלימותם לזה אמר שאחר שינסו בעצמם יוציאו מלין מרוח מבינתם ימצאו יושר אמריהם כנ"ל:

146תקועה בתולדת האדם וטבעו כו' בתולדת האדם הכונה על הטבע הראשון שהוטבע בתולדה במין האדם והוא הטבע המשותף לכולם ובמלת וטבעו הכונה על השינוי ביחוד לכל אדם מזולתו שהרי טבע כל אדם משונה קצת מזולתו ולכן זה נוטה בטבעו לתאוה זו יותר וזה לתאוה אחרת וזה בא משינוי מזגם בקצת וזולת זה יש עוד שינוי ביניהם מצד כח הכרתם שהוא הכח המתלוה אל השגת החושים ובלשוננו נקרא (גיניטקיי"ט) וזה משתנה ביניהם לפי השתנות הזדמנות עניני העולם שבאו ונזדמנו להם בימי חלדם וע"ז אמר ובכח הכרתו והבן והביא לדוגמא מים הטמונים בלב הארץ שיש בהם ג"כ ג' בחינות הנ"ל דהיינו טבע מים הכולל המשותף וגם יש קצת שינוי בכל חלק לפי מקומו דהיינו באיזה מדינה שהוא שוכן כמאמרם ז"ל בפסוק ולמקוה המים כו' שאמרו שם אינו דומה טעם דג העולה בעכו כו' שזה מופת שכל חלק מן הים משונה בטבעו מזולתו ומזה בא השינוי בטעם הדג המתהוה בו ושינוי השלישי בא מצד תערובות הנופלות במים ההם לפי ההזדמן:

147בכחו ובמצפוניו על הדברים שעודם נעלמים ממנו בהחלט ולא היה לו עדיין בהם שום התחלה אמר בכחו אמנם יש דברים שהיה לו בהם קצת ידיעה וכעת הם בהיסח מדעתו עד שיזכרם וירחיבם וירכיב חלקיהם להוציא מהם דבר חכמת בינה וע"ז אמר ובמצפוניו:

148לגלותו ולהראותו הכונה להיות נגלה ונראה לעצמו כנ"ל ואמר לגלותו ולהראותו נגד הב' חלוקות שעל מה שנעלם בכחו ואינו גלוי כלל אמר לגלותו ועל הגלוי קצת רק שהוא צפון עדיין ואינו נראה בעליל בלבו אמר ולהראותו:

149במקצת מה שזכרתי לך שאלתי אותו על קצת דברים מחכמת המצפון אם עיין והתבונן בהם לדעת מופתיהם ומקור חיובם:

150ורוחק הבנתו שהבנתו רחוקה מערך התבוננותם ובס"א ודוחק בדל"ת רצה לומר שהבנתו צרה ודחוקה ואינה סובלת דברים כאלו:

151לברר מה שקבל לברר במופת מה שבא לו בקבלה:

152ועכבוהו מלעיין העצלות והקלות במצות האל שמצותיו ית' ותורתו קלים ופחותים בעיניו:

153הוא נענש על זה פי' על עצלותו וקלותו נענש בפני עצמו ונוסף ע"ז הוא אשם על התעלמותו מחקירות דברים אלו:

154שימנה המעות כו' ויריצם הריצוי הוא חריפות מן המטבע לפי צורתו הטבועה עליו והוא מלשון הכתוב מתרפס ברצי כסף (תהלים) ובדברי חז"ל המרצה מעות מידו ליד אשה. ופי' שצוה לו שיקח בוודאי מין מטבע המרוצה לעם וחריפה להוצאה:

155והאמין להם והתעצל שהאמונה שהאמין בהם באה לו מחמת עצלותו ומחמת קלותו במצות המלך כנ"ל בנמשל:

156שאל אותו על משקלו ומנינו בכאן לא הזכיר הריצוי שאחר שהממון הובא לפניו מיד הוא רואה צורתו ואינו צריך לשאול עליו:

157כמו עילת מצות השמע כמו שבאמת אין ביכלתך לדעת סבת מצוה השמעיית שהם החוקים שאין סבתם וטעמם ידוע ומניעה זו היא נקראת בפי החוקרים עומק המושג ואח"ז אמר וכן אם היה דעתך קצרה כו' כלומר קצרה משאר בני אדם זולתך וזה נקרא אצלם קוצר המשיג ואמר דעתך קצרה והכרתך חלושה שעל עניני האמונה שבהם כמו היחוד והקדמות ודומיהם אמר דעתך קצרה להשיג מופתיהם ועל שאר דברים שבחובות המצפון כמו הבטחון ומסירת הנפש ויחוד המעשים ודומיהם שהם באים לאדם מחמת הכרת רוממותו יתב' והכרת טובותיו ע"ז אמר והכרתך חלושה:

158משרשי הדת וקוטבי המעשים כבר פרשתי למעלה שיחודו ית' וקדמותו ואמונת הנבואה ודומיהן הם השרשים לדעת שמהם היא צומחת ושאר דברים שבחכמת המצפון כמו האהבה והיראה והבטחון ומסירת הנפש יצדק לקרותם בשם קוטבי המעשים שעליהם יסובו כל המעשים שזה תכלית כל המעשים לאהבה אותו ית' ולירא ממנו ולמסור נפשנו עליו:

159להשתמש בהם בדעת ותבונה שזכר:

160ואם תתעלם ותפשע בדבר תתעלם מלעורר להשיג מה שבכך ועל מה שהאדם מסיח דעתו גם ממה שידע כבר ויכול להרחיבו ולהוסיף בו בינה והרי היא כמאבדו בידים אמר ותפשע:

161לפרוט אותם ולחלקם ולדקדק בהם זכר אותם בג' לשונות נגד שלשה דברים הנזכרים בפסוק שעל מה שנאמר בין דם לדם אמר לפרוט אותם כלומר לדעת פרטיהם ועל הדינים אמר ולחלקם לפי שהדינים הם מקצוע שבתורה ומתחלקים לחלוקים הרבה מאד כמאמרם ז"ל שהם כמעין הנובע ועל הנגעים שענינם מדוקדק בדקדוק גדול מראיהן ושיעורם אבותיהם ותולדותיהם אמר לדקדק בהם:

162בשמות הבורא באיזה שמות נתאר אותן שהם ג"כ מושכלים כמאמרם ז"ל באדם הראשון שאמר לו הקב"ה ואני מה שמי כו' ואמר אתה אדון לכל כו' וכן ראוי לקרא אותו אלהים על היותו שופט כל הארץ וכן בשאר הכינוים אע"פ שיש לכולם סודות כמוסים וידועים לחכמי אמת אמנם הוראות פשוטם הוא מן המושכלות:

163ובמדותיו כמו רחום וחנון ורב חסד ודומיהם:

164משרשי הדת כאן קיצר וקרא הכל בשם שורש:

165בעבודת המקום הכונה על העבודה הכונה על העבודה בכללה שיסתפק אם אנו צריכין לעבדו אם לא:

166ולברר המעשים הטובים מפגעי ההפסד לברר מהם הפסולת שהם הפגעים המפסידים אותם כמו ד"מ ליתן צדקה לעני בפרהסיא והוא מתבייש ממנו או הלומד תורה בשביל לקנתר ודומיהם:

167ולירא ממנו ולירא הלמ"ד בציר"י והרי"ש בחול"ם:

168בעבור שמו כלומר שיהיה חשבונו עם נפשו ולתקן מעוותיו לא בעבור יראת העונש רק למען שמו יתב' שהוא יראת הרוממות:

169חכמי התורה והסמך והסמך הסמ"ך בסגול על מה שהם מוציאים מן התורה בשיקול דעתם קורא אותם חכמי התורה ועל מה שקבלו מרבותם קרא אותם חכמי הסמך שהם סומכים בזה על דברי רבותיהם גם נקראו כן על היותם חכמים סמוכים מרבותיהם כידוע מענין הסמיכה שהיתה נוהגת בחכמים בימים הקדמונים:

170שתשוב אל דעתך זהו תחלת הכנסת הדבר ללב ואח"כ על ההתבוננות בו אמר ותשמש בשכלך:

171במה שדומה לזה כלומר הדומה לזה כאלו הפרטים מחכמת המצפון שזכר שהם היחוד והעבודה כנ"ל בסמוך:

172ושרשיהם ופרקיהם אבותיהם ותולדותיהם שהם הענפים שגם למעלה כינה הענפים בשם פרקים והנה זכר תחלת מהות המעשים בכללם ואח"ז הזכיר חלוקתם לשרשים וענפים ונגד ג' חלוקות אלו אמר ותחקור עליו בשכלך על סתם ענינם בכלל ועל החלוקה לשרשים וענפים ונגד ג' חלוקות אלו אמר ותחקור עליו בשכלך על סתם ענינם בכלל ועל החלוקה לשרשים וענפים אמר ותבונתך ושקול דעתך להתבונן בשרשים ולשקול במשקל הדעת איזו ענפים מסתעפים מהם:

173וכן אמר כו' אמר האל"ף בחול"ם והמ"ם בפת"ח כלומר כמו כן אני אומר בכל מה שנוכל לעמוד על בירורו מפני שבוודאי כונת התורה לא על היחוד לבדו שהרי כל דבר שהיה בכלל כו':

174שהיא מצד הראיה שהשכל מביא ראיה ומופת עליהם:

175על דרך הקבלה והסמך שאמר שקבל מרבו הוא סומך עליו:

176הקבלה וההגדה בדבר שקבל מרבו שייד לשון קבלה ובדבר הנמשך בין ההמון ששמעה אזנו שייך ההגדה:

177עם נבל ולא חכם הרי שהקדים חיוב ההתחכמות ואמר עוד זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור הרי שהזכיר כח הזכרון וההתבוננות ואח"כ אמר שאל אביך כו' שהיא הקבלה:

178מפני צורך הלומדים אליה תחלה כלומר בימי נעוריהם קודם שתתחזק רוח בינתם וחלילה להם לעמוד בימים ההם בלא אמונה וע"כ צריכים אז לסמוך על הקבלה גם מטעם אחר צריך האדם להקדים הקבלה להראות שהיא יסוד אמונתו בין תסכים דעתו וישיגה ברוח בינתו או לא ואם יתחיל תחלה בידיעת שכלו נראה כאלו הוא עושה ממנו יסוד מוסד שמה שתסכים בדעתו הוא מקרב ואשר תמאן ותתקצר בהשגתו ירחיק וחלילה לנו מזה כי בזה הדרך דרכו הפלוסופים אנשי השם ששמעו את העולם ופקרו ואבדו מן העולם ומ"ש למעלה שחכמת המצפון קודם בטבע שם דבר לענין המעשה ובכאן אמר לענין האמונה:

179מדרך השכל ולהביא עליו כו' ששקול הדעת עוזרו כו' שיש ראיות מוכרחות ע"פ השכל ויש ראיות שאינם מוכרחות כ"כ אמנם הם כמו מוכרחות ע"פ שקול הדעת כמו משל הכתב שזכר המחבר לקמן שאיננו מופת חותך רק שקול הדעת אמנם הוא מכריח כמו מופת חותך:

180מקוצר דעתם להבינם שדעתם קצרה להבין ענינם מעצמם כ"ש לעשותם לעשות מהם חיבור ללמד לאחרים שהרי הרבה דברים יש שהאדם יודע ומבין אותם לעצמו ואעפ"כ אין ביכולתו לחבר בהם ספר לפי שאינו יכול להוציא דעתו ולהסבירה בשלימות ללמד לזולתו:

181ולהתעסק בהם לעשות מהם עסק כלומר להרחיב ענינם ולדבר בכל חלוקות סעיפיהם:

182מתולדות הדינים הם הדינים המתילדים ומסתעפים מהראשיים כמו זאת אומרת המורגל בלשון האמוראים שמדין זה נשמע דין אחר:

183והשאלות הנכריות פירשתי למעלה וקרא אותם מסופקות שלפי שהם ענינים זרים ולא נמצאו בדברי הקדמונים וצריכין להרבה הצעות והקדמות ולדמות מילתא למילתא לכן אין ביד האדם להחליטם ולומר קבלו דעתי כמו שבאמת דרך השלמים לסיים תשובתם בלשון מסופק וכותבים כן נראה לפי עניות דעתי:

184בכללי הדינים בדיני ממונות והקדימם לאיסור והיתר להיות רוב השאלות נמצאות בהם לפי שהם מקצוע שבתורה ולכן הזכיר בהם לשון כללים לפי שעניניהם בנוים על כללים הרבה כמו המוציא מחבירו ע"ה וכללי מגו ודומיהן הרבה:

185לברר מעשיהם מתערובת פניות:

186שהיו עניני העולם כו' כלומר השבח והכבוד המדומה שמשיגים בעלי החכמה ע"י חכמתם שהם מראים בתשובות שאלות זרות כאלה הם נקלים כלומר נבזים בעיניהם:

187וכשהיו צריכים כו' כלומר שהיה מזדמן להם הדין:

188מוסרם ויושר מדותם מוסרם היינו בפרישות מתאות עוה"ז כמו שכתבתי למעלה שמלת מוסר הונחה על הגבלה:

189כל איש בזמנו ובמקומו כל דבר כפי זמנו ומקומו שבוודאי לא לחנם דברו כ"א מן התנאים בדברים פרטיים זה דבר בענין זה וזה בזה רק שכל אחד דבר לפי מקומו ושעתו מה שראה שההמון היה פרוץ בזמנו במקום שהוא שם דבר באותו ענין לגדור הפרצה:

190מענינן ואזלינן ומענינן צועקים והולכים וצועקים והוא מלשון קול ענות ובש"ס שלנו אין הגירסא כן:

191כל העוסק בתורה כו' אלא בתורה וגמילות חסדים הרי שגם בתורה הנוגע למעשה אין לבלות כל זמנו לפי שצריך להניח זמן גם למעשה בפועל כ"ש שאין לבלות הזמן בשאלות זרות שאינם נוגעיה כלל למעשה בזמן ההוא:

192על בר הלב וזך המצפון בר הלב בסור מרע שבהם וזך המצפון בעשה טוב שבהם:

193ואם ירבו ויתמידו אע"פ שיהיו המעשים רבים במספר ומתמידים בזמן:

194כי תרבו תפלה הרי שאין הרבוי מועיל:

195אי יהבת לי לבך ועיניך כו' נראה מדבריהם שמלת ועיניך שייכה למעלה והכונה במלות דרכי תצורנה שדרכי יהיו נצורים ממילא עי"כ ומלת תצורנה יהיו נצורים על משקל אבני אלגביש תפולנה יהיו נופלים (יחזקאל י״ג:י״א)

196ומה ה' דורש ממך כו' וסיפים והצנע לכת שהכונה בזה על בר הלב:

197השכל וידוע אותי וסיפיה כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה וכו' הרי שהקדים השכל וידוע להעשיה להורות שהעשיה תלויה בהם:

198בהכנת דרכי והכרת חסדי השכל בהבנת דרכי כלומר דרך הנהגתי בעולם וידוע בהכרת חסדי ומסיים בג' חלוקות להתבונן בבריאתי ולהכיר גבורתי וחכמתי נגד ג' החלוקות שהתחיל בהם הנביא דהיינו אל יתהלל החכם בחכמתו אל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל העשיר בעשרו שנגד העושר אמר להתבונן בבריאתי שהוא עשרו יתברך כמד"א קונה שמים וארץ שהם נקראים אצלו יתברך קנין כמשז"ל שמים וארץ קנין אחד ונגד הגבורה אמר ולהכיר גבורתי ונגד החכמה אמר וחכמתי ומה שהפך הסדר היינו שבאמת הוא פורט לפי קדימת המעלה שהחכמה הוא קנין עצמי בנפש והגבורה קודמת לעושר שהוא קנין דבק לגוף משא"כ העושר הוא קנין חיצוני ואח"ז בדברו בערכו יתב' הוא מהפך הסדר לפי ההתבוננות האדם בו יתב' שהוא ממטה למעלה שע"י בריאתו אנו משיגים גבורתו ואח"כ אנו משיגים חכמתו וזה שאמר להתבונן בבריאתי ואח"כ יכיר גבורתי וחכמתי מתוך מעשי בבריאתי:

199חיוב מצות הלבבות בקום ועשה שבהן ועל סור מרע שבהם אמר מוסר הנפשות:

200שוים ושקולים ג"כ נגד סור מרע ועשה טוב:

201עדות הלב והלשון כו' כינה העבודה בשם עדות כי העבודה מהעבד לאדונו הוא עדות על אדנותו וממשלתו עליו:

202יצדיק כל אחד מהם כו' בסור מרע ויעיד עליו בעשה טוב ולא יחלוק עליו בסור מרע ולא יסתור דבריו בעשה טוב:

203שחולק קצתו על קצתו כלומר קצת דבריו שאנו שומעים ממנו בעת מן העתים חולק על קצת דבריו ששמענו ממנו בעת אחרת ואמר חולק קצתו וכו' ומכזיב קצתו וכו' חולק שייך בדעות ומכזיב שייך בסיפור מעשה:

204אין מאמינים בצדקו במעשים ואין הנפשות מתישבות על אמתו בדעותיו שאין יכולין להחליט בבירור שכך היא דעתו באמת כי אולי הוא מכזיב לנו:

205גלויינו על נסתרינו במעשים וכיוצא שפרט בכאן מעשה ודבור ומחשבה כי במצפון כוון על המחשבה:

206לא אוכל און ועצרה כמו שפי' שם רש"י ז"ל לא אוכל לסבול און שבלבם ואסיפה שהם נאספים לשמי בבית הזה:

207שונא גזל בעולה זה שמביא עולה מן הגזל הוא שנוי אצלי שהוא ג"כ און ועצרה:

208וכי תגישון עור לובוח וקרבן בעל מום הוא דוגמת גזל בעולה:

209שמוע מזבח טוב לשמוע דבר ה' הוא טוב מלהביא זבח בבלתי שמוע והוא ג"כ כמו גזל בעולה:

210כפי הלב והכונה כפי שמחת הלב לעשותה והכונה לשמו ית':

211בעבירות רבות היינו ג"כ כפי שמחתו בה כמ"ש השמחים לעשות רע יגילו כו' וכפי הכונה אם לתאבון או להכעיס ר"ל:

212המחשבה במצוה ההיא הכונה שמכין עצמו לעשותה כמ"ש חישב אדם לעשות מצוה כו' והכוסף לעשותה היא התשוקה שהצדיק משתוקק לעשותה בהגיע עתה:

213מצות רבות היא שוקלת נגד הרבה מצות שנעשו בזולת מחשבה נכונה:

214יען אשר היה כו' וסיפיה הטובות כי היה עם לבבך הרי שהמחשבה לטובה בזולת מעשה נתקבלה לרצונו יתב':

215מאי ולחושבי שמו אפי' חשב כו' ולפי דבריהם ז"ל הכונה במלות ולחושבי שמו כלומר שחשב לעשות מצוה לשמו ית' שאו אפי' נאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה לפי שהמחשבה הזכה לשמו עושה ג"כ רושם בנפשו של אדם:

216ויראתי השכחה על מה שעלה כו' יראתי שלא תשלוט השכחה על מה שעלה כו':

217והתכת מה שקפא כו' מוסב ג"כ על מלת יראתי שלא יותך וימס ויגר ויאבד מלבי מה שקלט לבי ונקפא ברעיוני והוא לשון הלציו שכן דרך דבר הקפוי כמו שעוה כשהיא נתך הוא נוזל ונגר הנה והנה ומתבטל בקצת זמן וכוון במלת התכה על התכת קישורם:

218עם מיעוט העוזרים כו' כמו שאמר למעלה ושאין בני דורנו מתעסקים בזה ובוודאי היו טובים השנים מן האחד שהאחד יזכיר לחבירו שכחתו ואילו האחד שיפול בשכחה ואין שני להזכירו:

219לכתבם על ספר ושאחברם כו' לכתוב בתחלה פסקי פסקי מה שעלה ברעיוני דבר בעתו ולסדרם אח"כ ע"פ סדר וחבור:

220כולל שרשיהם וסובב כו' להיות החבור חלוק לשרשים הם השערים שכל שער הוא כמו סוג הכולל כל הפרקים וכמו שורש המסתעף לענפים רבים וכל החבור הוא כמו סוג הסוגים ואח"כ אמר וסובב פרקיהם שכל שער יהיה חלוק לפרקים ואמר לשון סובב שהפרקים הם רבים ועין האדם סובב סובב הולך מפרק לפרק כמסבב על הבתים:

221שאבקש את נפשי כו' אדרוש ואבקש מנפשי שתדע אותם ואחר שתדעם תבין מעצמך שהיא מחוייבת ע"פ שורת הדין לעשותם:

222ובמה שיהיה מהם באיזה דברים מהם שאמצא בעצמי שפעלי שוה בהם עם דבורי אודה כו':

223העוזר אותי והמורה כו' עוזר אותי נותן לי אומץ ומצילני מהתרשלות ובמה שאני סכל הוא מורה לי באיזה שביל אתהלך להשיג ידיעתו:

224ומה שיהיה מהם כו' באיזה דברים מהם שאמצא בעצמי שפעלי חולק על דבורי כלומר שנראה מפעלי סתירה על דבורי או שפעלי מקצר כלומר מתרשל ומתעצל מלהגיע לאותה מעלה שהדבור מחייבו:

225אאשים את נפשי אתלה בה האשם כמ"ש ואשמה הנפש ההיא:

226ואוכיחנה ואטעון עליה ממנו פי' מן הדבר ההוא ופרט ב' לשונות נגד ב' חלוקות הנ"ל דהיינו במה שהוא חולק עליו ובמה שמקצת חולק שכנגד החולק אמר ואוכיחנה שכל תוכחה הוא בירור דבר יברר לה איך הנראה מפעלה סותר דבריה ועל הקיצור שהוא העצלות בדבר לפי שהוא עליה למשא אמר ואטעון עליה כלומר בע"כ אטענו על שכמה המשא ההוא:

227עולה מצדקו עולה העי"ן בחיר"ק והה"א מפיק בכולם העול שלה שעשתה עול נגד צדקו של המצפון ומ"ם מצדקו כמ"ם נטתה מפני ונטותה שנטתה מיושרו ועוותה שנתעוותה מתיקונו ואיך קצרה מעשיה מתמותו כלומר משלימותו ופרט ארבעה חלוקות נגד ארבעה חלוקות שבשלימות האדם דהיינו שסור מרע ועשה טוב כל אחד מהם חלוק לשנים במה שבין אדם למקום ובמה שבינו לבריות לכן פרט אח"ז ד' חלוקות דבר קיי"ם ומטמון צפו"ן ונר שיאיר ויור"ה להם:

228דבר קיים ומטמון צפון לעצמו פרט ב' חלוקות נגד הב' חלוקות שזכר למעלה שהוא ירא מהם דהיינו השכחה וההתכה שבמלת ההתכה כיון על התכת קישורם כנ"ל ואמר בכאן שע"י עשות החבור יהיה חכמת המצפון אצלו דבר קיים נגד השכחה ומטמון צפון למשמרת נגד יראת ההתכה ואח"ז פרט ב' חלוקות מתועלת זולתו דהיינו שיאיר להם ממחשך שכלם בעניני האמונה ועל הנוגע למעשה כנ"ל אמר ויורה להם הדרך:

229שתהיה תועלת זולתי בו מתועלתי כלומר יותר מתועלתי וכן הוראת בלעדי יותר מהשלמת חפצי כלומר שתועלת עצמי בעשית החבור איננה כ"כ גדולה לפי שגם בזולת החבור היה הדבר כבר ידוע ברעיוני ואף אם היה קצת נשכח היה קצתו נשאר לזכרון אמנם אנשים אחרים זולתי לא היה להם ידיעה בתחלה מכל הענין הזה בכלליו ופרטיו בלתי חיבורי זה ופרט ב' חלוקות באמרו תועלת זולתי והוראת בלעדי שנגד דברים שבחכמת המצפון שהם תועלת בפני עצמם כמו עניני האמונות ביחוד וקדמות ודומיהם אמר בהם לשון תועלת ונגד הדברים שהם מורים לאדם מה שנוגע לענין מעשה כמו בפרישות ויחוד המעשים אמר לשון הוראה וזה אומרו והוראת בלעדי ולכן סיים מהשלמת חפצי או ששני הממי"ן הם ממי"ן הסיבה כלומר שמתועלתי ימשוך תועלת גם לזולתי וכן בהוראת בלעדי מהשלמת חפצי:

230שרשי חובות הלבבות בעניני אמונות ומצות המצפונים במה שנוגע למעשה בסור מרע ועשה טוב:

231מאסף לכל בכללו ושיהיה מספיק בענין פרטיו ופרקיו שכל פרט יהיה מספיק בענין המדובר בו:

232ומורה כו' כלומר ותכליתו להיות מורה כו' ומפרש איזו הוא הדרך הטובה שיהיה מנהיג את האדם במנהגי הקדמונים כי אין אתנו בדורותינו יודע עד מה וכמו שאמר הכתוב שאל אביך ויגדך כו' ואמר ומנהיג כו' בעשה טוב שבהם ועל סור מרע אמר ומוסר החסידים:

233ומעיר משינת הפתיות ההתרשלות והעצלה בעבודת ה' כינה המחבר בזה החבור בשם שינה וקראה שינת הפתיות מחמת שנפתו ליצרם ונשתקעו בחמודות העוה"ז כי כן נמצא בדברי חז"ל שפתי הוא המתפתה ביצרו:

234החכמה הזאת חכמת המצפון:

235ומזרז העושה שאף מי שהוא עד הנה ג"כ עושה ואיננו פועל בטל אעפ"כ יקבל ממנו תועלת במה שיזדרז עוד יותר וכבר אמרו אין מזרזין אלא למזורז:

236ומעורר המתעלם הוא העצל בהחלט ולא מחמת תאות עוה"ז:

237ומישר המקדים מי שהתעוררותו חזקה ותשוקתו שלמה לעבודה ועי"כ הוא מבלבל הסדר ומקדים מה שצריך להיות מאוחר ובאמת זה אחד מן המפסידים בעבודה יהיה החבור הזה מישר אותו כלומר יוליכנו בדרך ישרה ומסודרת ויותר נראה בעיני שהוא שיבוש וטעות המעתיקים וצ"ל ומישר המעקם:

238ומרגיל המתאחר מתאחר נקרא מי שאיננו כ"כ עצל שיהיה מתעלם מעבודה בהחלט רק שהוא עוסק בעבודה ברפיון והולך לאט לאט ירגילנו מחבור הזה להזדרז ולשון מרגיל שיאמץ רגליו וידריכם בזרוז:

239ומאשר המתחילים שיש בני אדם שעוררו לבם והכינו עצמם לעבדו ובבואם להתחיל נופלים ברפיון לפי שכל התחלות קשות החבור הזה יאשר אותו והוא ג"כ לשון אומץ והדרכה כמד"א ואשר בדרך לבך:

240ומראה הדרך לנבוכי' שהמון בני אדם הם נבוכים בהרבה מעניני העבודה ואינם יכולים לברר בשקול דעתם אנה יפנו ובאיזה דרך ילכו והחבור הזה יראה להם איזה דרך ישרה יבורו להם:

241וכאשר זממתי כו' כאשר רציתי כמו כאשר זמם:

242מחבור הספר הזה מענין חבור הספר:

243כחי קצר מחלק מחלקותיו כו' שאין בכחי לחלוק עניני חכמת המצפון שיהיה דבר דבור על אפניו שזה כל מגמת חקור דבר לברר מהות ענינו ועל מה אדניו הטבעו ומה הם שרשיו ומה ענפיו ותולדותיו כמו שזכר למעלה:

244מפני כובד הדבר בעיני כלומר שאני בזה כשאר כל אדם שעניני השלימות כבדים בעיניהם וע"י שציורו כבד בעיניו הוא ירא לגשת להתעסק בו מפני שהוא בעיניו להג הרבה ויגיעת בשר:

245וקוצר דעתי וחלישות שכלי קוצר דעתי בדיעות האמוניות וחלישת שכלי בשארי דיעות הנוהגות לשלימותו כמו הבטחון והכניעה ואהבה ויראה ודומיהן:

246מפני שהיא קרובה כו' מוסב על אמרו אשר בה חברתי כלומר שלכן חיבר בזו הלשון מפני שהיא קרובה וכו':

247שיראה בו כו' היו"ד בציר"י כמו ולא יראה לך חמץ כלומר שאולי זה יהיה כל פרי טרחי בחיבור זה שיראו וימצאו בו המבינים שכחי קצר כנ"ל:

248ושאעבור בו כו' שמדה נכונה היא לאדם להכיר את מקומו ולעצור תשוקתו מפעולת דבר שאינו בכחו שהוא כמו יוהרא:

249לשוב ממחשבתי ולהשיבה כו' כפל הלשון נאמר עפ"י טבע בני אדם שבדבר השקוע מזמן רב במחשבת האדם ואחר כך הוא מתחרט ורוצה לחדול מזה הדבר מיד שנגמר בדעתו לחדול נקרא חוזר ממחשבתו אמנם להיות הדבר שקוע כ"כ בכח הדמיוני המחשבה מתגברת עליו ותוקפת אותו בכל פעם שנכנסת בלבו להשיאו לדבר ההוא וצריך האדם להשיבה ולהסיע אותה מלבו ולהסיח דעתו ממנה בחזקת היד וזה חמר לשוב בחחלה ואח"כ להשיב והבן:

250ולהניח לי מחברו לקחת לי המנוחה כמו והיה בהניח ה' אלהיך לך ולעזוב מלחברו:

251על בחרה במנוחה חשדתי אותה שהאמתלא שהיא אומרת מקוצר דעתה וחלישות שכלה אינה אמיתית רק שהיא רוצה לחדול מזה להיותה בוחרת במנוחה ומואסת בטורח:

252ולשכון במעון העצלה פרט ב' לשונות בחרה במנוחה ולשכון וכו' נגד ב' המניעות שזכר באמתלאותו דהיינו קוצר דעתו ומיעוט ידיעתו בלשון הערבי ואמר בהשקט ובטח שוקט מן הטורח ובטוח מן הלעז ע"י שיראה בו קוצר דעתו כנ"ל:

253שיהיה רצון התאוה אני ירא שאולי רצון התאוה דהיינו תאות המנוחה השיאתני לזה לעזוב המחשבה הזאת:

254ושהוא הטני כו' רצון התאוה הטה לבבי וכו' ואמר המנוחה והשלוה המנוחה מן העסק ושלות לבי מן לעז קוצר דעתי:

255ולהסכים על ההנחה להניח המחשבה הזאת:

256ולשבת במושב העצלות בדברים אחרים מן העבודה שע"י שיפילני ברפיון בדבר זה ממילא יביאני אל כלל העצלות כענין עבירה גוררת עבירה וכמ"ש בשער יחוד המעשה ואל תדלק אחר העלמה בהעלמה וכו':

257כי כמה שכלים אבדו כמה מיני שכלים שהיו בכח האדם להשכילם ולהתבונן בהם ולא אבדו ממנו רק בעבור המורא שירא לגשת אליהם שלא יהיה יגיעו לריק או כונתו שאבדו מן המון העולם ע"י מורא בעליהן שיראו לשלוח יד ולמשוך בקסת הסופר לחברם בספר כמו שיראתי אני:

258וכמה חסרונים ידעתי שגרם אותם הפחד ואמר כמה שכלים אבדו וכו' בעניני הדיעות והאמונות וכמה חסרונים גרם הכונה בדברים הנוגעים למעשה שע"י העדר הידיעה בהם האדם חסר משלימותו ומדותיו פגומים וחסרים כמו העדר הבטחון והכניעה ויחוד המעשה ודומיהם:

259מן הזהירות שלא תרבה להזהר כלומר זה חלק אחד מחלקי הזהירות ותנאי אחד מתנאיו שלא תרבה להזהר כלומר שלא תפליג בו כ"כ עד שתשמש בו גם בדברים שהוא מזיק בהם:

260כל מתעסק בענין מעניני הטובה כל מי שנדבו לבו לחבר איזה חיבור בהבנת דברי תורתנו או באיזה חכמה אחרת המשמשת לה ועל עסק החיבורים במוסרים ומדות אמר או להורות הדרך הישרה והנכונה ואמר הישרה לשלול הדרך העקומה כלומר להסירם מן העקום והמעוות ואמר הנכונה כלומר הקיימת שיש דברים בהנהגות האדם שאינם עקומים לפי שטחיותם אמנם אחר רדת לסוף ענינם ימצאו בלתי מתקיימים כדרך שאמר כל תורה שאין עמה מלאכה כו' וכל מגמת הנחת מלת נכון הוא על הוראות ?הקיום שהוא מלשון בסיס וכן:

261שותק ועומד שותק ומתבטל מן העסק ועומד על עמדו ומצפה עד אשר יגמר לו כל רצונו כלומר שיצפה עד אשר ירגיש בעצמו רוחב לב בינה יתירה ביתר שאת והפלגה ממה שהוא עתה וכן בצחות הלשון ימתין עד שיבין ויתבונן בו ביותר ולשונו תמהר לדבר צחות:

262ולא היה אדם כו' אחר הנביאים כלומר בדורות שעמדו אחר הנביאים והוא כענין שאמר החכם שומר רוח לא יזרע:

263אשר בחרם ה' כו' ואמצם בעזרתו ולכן היו בטוחים משתי המניעות דהיינו קוצר הדעת הנצרך לענין וכובד הדבר שאחר שבחרם ה' בודאי היתה דעתם רחבה וממולאת מסת די הצורך לענין שליחותם ועל כובד הדבר אמר ואמצם האל"ף בחירק:

264מניח כו' מלת מניח מוסבת על ואלו היה כלומר אלו היה מניח מה שנזדמן לו עתה ומה שיש כעת ביכלתו מחמת שאינו יכול למלאות בשלימות כפי תשוקתו היו כל בני אדם כו':

265רקים מן הטובות בדעות וחסרים מן החמודות במדות הנצרכות למעשה כנ"ל:

266ושבים במרוצת תוחלת נכזבה כלומר אם היו משתוקקים ומיחלים ומצפים תמיד על מילוי דעתם היתה תוחלתם נכזבה שבוודאי לא ימצאו לעולה דעתם רחבה וממולאת כפי רצונם ומלת ושבים הכונה כלומר רצים ושבים שבדבר הנמשך זמן רב דעת האדם מתהפכת בו ברצוא ושוב פעם מתיאש מתוחלתו וכאלו רוצה להניח הדבר ואח"כ חוזר ומיחל ונמצאת מחשבתו ביחול ברצוא ושוב:

267והיו שבילי הטוב שוממים השבילים שדורכים בהם להשיג על ידם הטוב היו אז שוממים מבלי דרך בהם מיראתם שלא ישיגו הטוב בשלימותו:

268ומעונות החסד נעזבים שע"פ סברא זו יעזוב ב"א ג"כ עשות חסד איש עם רעהו ולהטיב להם כפי יכלתם שיאמרו בלבם מה יסכון לי עשות חסד ולהיטיב לרעי אחר שאין לאל ידי כעת לעשות חסד ממולא ורחב כפי תשוקתו לכן על משמרתי אעמוד ואצפה עד אשר כביר תמצא ידי בעושר ונכסים ואז אתן את דודי לרעי בחסד רחב וממולא והטבה שלמה כפי חפצי למלאות תשוקתם:

269כי הנפשות תאותן כו' הכונה על הנפש המתאוה הבהמית שהיא מרכבת היצר:

270ומתרשלות לעסוק כו' ומתעצלות בו שתי הלשונות נגד הטוב והחסד שזכר:

271מראה תאוה שיקרא אתהן שהתאוה העומדת נוכח האדם ומעוררת בו הכח התאוני הוא כאלו התאוה קוראה אותו שילך אליה להתעלס עמה באהבים וכמו שאמר החכם והנה אשה לקראתו כו' ותאמר לו כו':

272בודות דברי שקר כלומר אע"פ שבהשקפה ראשונה נראה רעתה ומרירותה אמנם הם בודים לעצמם דברי שקר ליפות דבר התאוה ההיא ולהעלים רעתה כמו באכילת עץ הדעת שרעתו היתה גלויה להם שהרי היו מותרים מפיו יתב' בעונש מיתה אמנם הנחש אחר שהראה להם יופיו וחמדתו והרחיב אמתלאתו בהעלמת הרעה כמ"ש לא מות מתותון כי יודע אלהים כו' השיא לבבם ונתפתו ואמר בודות לשון נקבה לפי שהוא מוסב על הנפשות שזכר:

273וסומכות את טענותיו הנפשות סומכות טענות דבר שקר ההוא לעשות לו סמוכות בטענות וראיות כדי להעמיד נטיתו שהוא בא להטות לב האדם אל התאוה:

274ולחזק אודותיו מלת אודות הונחה על מהות הענין כמ"ש על אודות האשה הכושית כו' אמר שהנפשות באות לחזק מהות הדבר שהשקר רוצה להטות אליו כלומר שאם דבר התאוה ההוא חלוש בענינו ולב האדם רפה בתשוקתו הנה מחוקות אותו כלומר מרחיבים ומגדילים מהותו ד"מ שאם נזדמן לאדם להשיג ממון זולתו בגניבה או בשקר ותרמית אמנם האדם היה חדל ממנו להיותו מעט הכמות ולכן היתה תשוקתו חלושה בא יצר לב האדם ומגדיל התשוקה בהראות לו איזה תחבולה או מו"מ שמזדמן לפניו שע"י המעט ירויח הרבה והסך הקטן לאלף יהיה וכדומה לזה בשאר ענינים:

275ולחבר פרידותיו שהשקר דרכו לחבר דברים נפרדים שאין להם קשר וחיבור ע"פ השכל האמיתי והוא מטעה בדמיונותיו ומקשר אותם בשקר ומוציא מהם תולדה מזויפת כמו שמביא הרמב"ם ז"ל ונקראה חכמת ההטאה ובלשון יון סופיסטקא:

276בודות דברים בטלים הנפשות הנ"ל בודות דברי אמתלאות של שקר להראות איזו מניעות לדבר:

277וטוענות עליו טוענות עליו קושיות וראיות שאיננו נכון ואמת:

278ומחטיאות את שביליו הם מראות פנים שהשבילים שדורכין בהם להשיג האמת ההיא הם חסרים וחלושים מבלתי יכולת להשיגו על ידם ולשון מחטיאות מחסרות כמו והייתי כו':

279וסותרין את עניניו כו' שאם הוא מורכב מענינים פרטים הרבה הם סותרות עניניו ומפרידים חבורו:

280אויבו בין צלעיו הוא הנפש המתאוה שמקורה בכבד שהוא מונח בחלל בטנו בין צלעותיו:

281אלא אם יהיה לו כו' כלומר שבלתי אפשר לו להנצל ממנו אלא אם כן שיהי' לו עזר כו':

282ומוכיח מזומן לנפשו הוא השכל שיהיה עומד מזומן תמיד להוכיח את הנפש והנה נגד אמתלאות וטענות הנפשות אמר שיהיה מזומן בשכלו להוכיח ולברר האמת שכל תוכחה הוא לשון בירור דברים ונגד תגבורת הנפש בתאותיה אמר שיהיה שלטון עליה ומתגבר לנגדה:

283אשר יקשור אותה בחבק העבודה חבק הוא החגור שקושרין בו המשא על החמור והוא מלשון חז"ל לא יעשנו חבק לחמורו ונקרא כן על שהוא חובק את החמור וסובב גופו והנה על בריחת הנפש מן העבודה בעשה טוב אמר שיקשרנה כו' ופרט בו ב' חלוקות שעל מה שבין אדם למקום אמר שיקשרנה בחבק העבודה ועל מה שבין אדם לחבירו אמר שיבלמנה ברסן הצדק כלומר יבלום פיה ברסן הצדק להטותה אל הטוב ועל בחינות סור מרע דהיינו על נטית הנפש אל הרע אמר שיכה אותה בשוט המוסר שוט הוא שבט כמ"ש שוט לסוס מתג לחמור (משלי כ״ו:ג׳):

284אל יאחר כלומר לא ידחה הדבר לזמן אחר שמא תתגבר עליו ותפילנו בעצלה וכמ"ש חשתי ולא התמהמהתי כו':

285ואם ישיאהו לבו לדבר אחר כלומר אם בשעה שתזדמן לפניו פעולת הטוב ישיאנו לבו לפנות לאיזה ענין אחר בכדי להטריד דעתו ולהסיעו מפעולת הטוב ההוא אזי יגעור בו ואם יתגבר עליו יתגבר הוא כנגדו:

286על כן ראיתי כו' מוסב למעלה כלומר לפי המדובר למעלה שטבע הנפשות להפיל את האדם בעצלה ולמנעו מן פעולת הטוב על כן ראיתי את עצמי מוכרח לתקוף על הנפש ולהכריחה בע"כ לסבול כו':

287ולבאר עניניו לכתוב כל עניניו בהרחבה באר היטב:

288בכל לשון שאוכל לפי שלפעמים תזדמן מלה שאינה נמצאה לו בערבי יתפוס במקומה מלה מלשון העברי כדרך מחברי ספרים בלעז שתופסין לפעמים מלה עברית להשלים חסרון הלע"ז במלה ההוא:

289ומכל מליצת שתזדמן לי שתזדמו בפי בעת ההיא:

290ובאלהים כו' אעזר אקבל ממנו עזר בבחי ועליו אבטח להרחיב דעתי שהם השתי מניעות שיחס לעצמו למעלה:

291אשר הוא רוצה בה ושהיא מקובלת בעיניו על הדברים הנוגעים ליראה אמר אשר הוא רוצה בה שרצונו ית' תלוי ביראה כמ"ש מה ה' אלהיך שואל מעמך כו' ובביאור נאמר רוצה ה' את יראיו וכן על הבטחון מסיים את המיחלים לחסדו ועל עבדדת האלהים בפועל ושאר דברים כמו פרישות שייך לומר מקובלת בעיניו והן הנה שתי הבחינות סור מרע ועשה טוב שהיראה עיקרה בסור מרע והעבודה עיקרה בעשה טוב:

292תקנתי אשיותיו כתליו כמו ואשיא יחיטו (עזרא ד׳:י״ב) ובדברי רבותינו ז"ל נמצא בכמה מקומות:

293והצעתי מכונותיו הם היהודות ואף שהקדים הכתלים ליסודות שאין הכונה על בנין הכתלים רק על הכנת החומר עבורם:

294כולל את גבוליו הם הגדרים שלכל ענין יש גדר המבדילו מזולתו ומקיף ענינו כמו שחקר המחבר בתחלת שער הפרישות מה הוא גדר הפרישות:

295ומחלקותיו לכמה חלקים הוא נחלק:

296והענינים התלוים בו כמו ד"מ העבודה תלויה בבטחון שאם אין בטחון אין פנאי ושלוה בלב האדם לעבוד עבודתו ית' בשמחה ובטוב לבב גם היא תלוי' ביחוד המעשה וכן התשובה תלויה בכניעה ובחשבון הנפש שאם אין כניעה וחשבון הנפש אי אפשר לתשובה בשלימות וכדומה לזה בשאר דברים:

297והפנים המפסידים באיזה אופנים יכול להיות נפסד וצריך האדם להזהר מהם:

298להעיר ולהורות ולהשכיל שבתחלה צריך להעיר לבבם שיפנו לזה ואח"כ להורותם באיזה דרך ילכו בם ואח"כ להשכילם בינה בהראות פנים וטוב טעם לכל דבר:

299בלשון המבואר הקרוב והנוהג הכונה בלשון המבואר המדובר בהרחבה ובמילוי ואמרו הקרוב הכונה הקרוב לדעת האדם להבינו ובא לשלול הלשונות הבאים בדרך צחות והם כמו חידות רחוקות מן הדעת שיתבונן האדם בהם ויחפשם כמטמונים וכדולה מים מבארות עמוקים כמו חידות שמשון ואח"כ אמר שחברו בלשון הנוהג בין ההמון והכונה על סדר המליצה שאע"פ שיש לדבר ההוראה ההיא במליצה אחרת היותה נאותה להוראת הענין ההוא וההמון הם שנשתבשו ותפסו מליצה פחותה ממנו מ"מ תפסתי המליצה הנהוגה בהמון ד"מ אוזן שומעת איש מספר לרעהו שנכשל בבגדו של פלוני השומע הוא נבוך בהוראתו אם כונתו שנכשל בבגדו בו אחר בטחונו עליו באיזה ענין ונפל עי"כ ממצבו או כונתו שטליתו של פלוני היתה מונחת ונסתבכו בה רגליו ונכשל ונפל כמו שנזכר במס' בבא קמא גם אמר לשון המבואר לשלול המלות המסופקות שיש מלוח שהונחו להוראת ב' או ג' דברים כמו מלת כבש שהונחה לשה כשבים ולגשר קטן או מדריגה קטנה שדורכין עליה וכמו מלת בגד שהונחה לבגד בוגדים וללבוש ודומיהם ואף שעל הרוב אין לספק בהם והוראתם למוד מענינו אמנם לפעמים יבאו במקום שיש לפרש בב' ההוראות:

300הלשון העמוק הוא הנדבר בצחות ודרך חידה כנזכר:

301והמלות הנכריות שיש מלות זרות שאינן מצויות בלשון המדברים כמו מלת אל בפת"ח שנאמרה במקום אחר בתנ"ך אל שאלת המקום כמו איה והוא אל פשטתם היום ודומיהם:

302אנשי חכמת הדבור הוא חכמת ההגיון:

303אשר לא יתכן להתישב כו' לא יתכן שתתיישב דעת האדם בהם כ"כ שיספיק להם לקבל ע"י דברי הספר הזה שהוא נאמר בקוצר ובגלגול דברים בעלמא יבואו בו וממילא לא יובנו מפני זרותן וריחוקן מן הדעת הפשוטה:

304מפני שלא הבאתי בו כו' מוסב על תחלת דבריו שאמר ואני אוחז בו הדרך הקרובה ומפרש בעצמו שאמרתי כך מפני שלא הבאתי בו כו':

305על משפטי החכמה האלהית כלומר שהראיות ההם דורכים בדרך הידוע שהחכמה אלהית דורכת ובסגנון ההוא בכל מחקריה:

306כי אין כל מחקר כו' שרבים מן המחקרים השכלים אין נמצא עליהם מופת חותך רק הכרח מאומדן הדעת ע"פ הסברה הישרה התקועה בטבע השכל הפשוט כמו ד"מ באמונות הכתב הנכתב בלשון צח וענין נאה מקושר או איזה ציור נאה מאוד מכמה מיני גוונים שנאמין בוודאי שנעשה מפועל בבחירה ורצון ולא שנשפך דיו על הגליון או סמי צבעים על הלוח ונתהוה במקרה הכתב ההוא או הציור ההוא והנה באמת אין בזה שום מופת חותך לנצח בו ולהכזיב את מי שיתעקש ויאמר ככה ואעפ"כ נאמר שהשכל מחויב כן ולא ימאן לקבלו רק מתעקש וסכל הדבר הזה נמצא בדברי המחבר לקמן בשער היחוד:

307הדבר המספיק כלומר וכן להיפך בחכמת השמות אין לדרוך רק במופתים חותכים ואין לבקש בהם הדבר המספיק דהיינו הכרח מאומדן הדעת וסברא פשוטה כנ"ל ד"מ שאיזה אומדן וסברא פשוטה תספיק לתקוע בנו אמונה שהריבוע הנעשה ממדת הקו האלכסוני כמותו שוה לכמות שטח שני הרבועים הנעשים מקוי שני הצלעות דהיינו האורך והרוחב או ששלשה זויות של כל משולש מחזיקים שתי זויות נצבות ולא יאומנו רק ע"פ מופתים חותכים וכן כל פרטי עניני חכמת השימוש וכבר מבואר למעלה מה הם עניני חכמת השימוש ולמה נקראת בשם זה ומה שקרא לראיות האומדן דבר המספיק לפי שהוא מספיק בעצמו ואיננו נצרך להקדמות והצעות כמו המופתים שהם מורכבים מהצעות הרבה והבן:

308להרגיש ולהמשיל מן הנמנע הוא להסביר בעניני מחקרי החכמה האלהות ע"פ הרגשת חושינו או להסביר במשל מן המורגש לנו לפי שהוא נעלה ונשגב ומשולל מכל חוש ודמיון ודבר אין לו עמהם:

309ולא בתחלת החכמה כו' שאין לבקש מופת בהתחלת הטבעיות כמו במציאות היולי שהוא החומר המשותף והרכבת הצורות בו וכדומה לזה שהם התחלת החכמה הטבעית ואין לנו בהם רק הקבלה:

310ולא בראשית המופת כו' הם ההתחלות הראשונות שהמופתים בנוים על יסודם ד"מ שהכל גדול מהחלק והאלכסון גדול מן הצלע וששני מרובעים או משולש או בעלי תמונות אחרות השוים בצלעותיהם שוים בשטחיהם שכל אלו הם מושכלות ראשונות וכל המופתים בנוים עליהם אמנם עליהם בעצמם אין לבקש מופת:

311בדמיונים הקרובים הקרובים לדעת האדם:

312וכבר אמרו רבותינו כו' בא להתנצל על שהביא בספרו מדברי פילוסופי האומות:

313ואמרו בהבאת המשלים כו' הוא התנצלות על הבאתו לפעמים משלים ודוגמאות שלא יקוץ בם הקורא ויאמר שהם אך למותר:

314לבחור אותן שתהיינה כו' לבחור מחלקיה אותן החלקים שהם כוללות כו':

315כוללות את זולתן וסובבות את שאריתן שכל חלק יהיה כולל כמה דברים זולתו שהם יהיו ממילא כלולים בו ויש דברים שאינם כלולים בו אמנם הם מסובבים ממנו וז"א וסובב את שאריתן שהוא סיבה למציאותן:

316שרשן העליון ויסודן הגדול שרשן בבחינה שכולם הם ענפים וצומחים ממנו ויסודן בבחינה שהם מתקיימים עליו וכבר הארכתי למעלה בביאור אלו השתי מלות:

317לא ישיגהו שום עצם ולא מקרה אין בהשגתנו להשיג בו ית' שום עצם מדוגמת העצמים המושגים לנו מכ"ש בחינת מקרה והוא הנטפל לעצם כמו המראה או התנועה אל הגשם או הזמן שהוא מקרה דבוק אל התנועה:

318מן האדנות להראות אדנותו עלינו ולכן אנו חייבים בעבודתו:

319מהתיחדו כו' שראוי להכיר טובתו ית' שהוא יחיד בהנהגת כל הברואים שהוא לבדו ית' מנהיג כולם:

320ושהתועלת והנזק כו' כ"א ממנו וברשותו על התועלת אמר ממנו שהטובה באה ממנו ית' ומידו ועל הנזק אמר ברשותו לפי שאין פעולת הרע מיוחסת א"ו אליו ואין צודק לומר רק שהיא באה ברשותו שלא עיכב ע"י:

321לבטוח עליו בתועלתנו וסיפוק צרכנו ולהמסר אליו לקבל ולסבול הנזק המגיע לנו ברשותו ית':

322מהתיחדו בכבודו שאיננו משתתף עם דבר ואינו דומה לדבר על יחודו קודם הבריאה שאז היה יחיד ומיוחד בכבודו ית' ומסתפק במציאותו אמר מהתיחדו בכבודו ואח"כ אמר שגם אחר מציאות בריאה איננו משתתף עם דבר כלומר איננו מתחבר לשום דבר מהנמצאים ולא דומה לדבר מהם:

323שנעבדהו לבדו לשלול שום עבודה לזולתו ולשלול הפניה במעשה העבודה לתועלתנו אמר שניחד כל המעשים רק לשמו ולא לערב כונה אחרת כלל:

324מספר רוממותו וגדלו המ"ם בחיר"ק והסמ"ך בפת"ח כלומר מענין סיפור רוממותו וכו':

325שהם מתעלמים ומקצרים כו' על סור מרע אמר שהם מתעלמים הולכים בהעלמה והיסח הדעת ואינם נזהרים ונופלים ברע ועל העצלות בעשה טוב אמר ומקצרים במה וכו':

326מעוותם ברע וקצורה בעשה טוב:

327התשובה ובקשת הכפרה התשובה בחרטה בלב והסכמחו בעזיבת החטא ובקשת הכפרה בודוי דברים: והוא ע"ד שאמר הנביא שובה ישראל עד וכו' ואח"כ אמר קחו עמכם דברים כו':

328שנחשוב עם נפשותינו כו' שנבא לחשבון אם לא חסרנו דבר מעניני העבודה שלא עשינו אותו וגם במה שעשינו אנו צריכין לדקדק בהם אם עשינו אותם בשלימות בלי תערובות וז"א ושנדקדק עליהם:

329ביין אהבת העולם באהבת המועיל ונוטה אל תאותיו באהבת הערב והקדים אהבת המועיל לפי שהאדם מבלה בו רוב זמנו:

330לפנות את לבבו ולסלק מצפונו ג"כ הב' האהבות הנ"ל ולפרוש אח"כ ממעדניו בהזדמנם לפניו:

331תכלית כל תאוה וקץ כל תקוה שהרי כל מין תאוה שבעולם האדם השלם מתאוה להם כדי למלאות צרכיו ולהשלים חסרונו בכדי די מסת קיומו בעולם וכל מגמת כונתו להתקיים בעולם הוא רק לעבוד את יוצרו א"כ הוא יתברך התכלית מכל התאות כולן וכמו שכל הנחלים הולכים אל הים כן כל התאות הולכות ונמשכות לתוך תאות עבודתו ית' וז"א תכלית כל תאוה ועל ענין הגמול אמר שהוא ית' הקץ מכל תקוה שהרי יש כמה מיני גמול ונקראים בשם בפי חכמינו ז"ל גן עדן תחתון וג"ע עליון ונהרי אפרסמון אמנם תכלית כל התקוה הוא לחזות בנועם ה' כמ"ש צדיקים יושבין כו' ונהנים מזיו השכינה:

332ממנו התחלה שהוא ית' חידש הכל יש מאין ואניו התכלה כמו שאנו אומרים אדון עולם אשר מלך כו' ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא וכמ"ש הפייטן ולפני מלוך מלך כו':

333ומה שראוי לו ממנו ומה שראוי לו ית' שיראה ממנו היינו שנאהב רצונו ונירא מפני חרונו ושתי חלוקות אלו נגד ב' חלוקות שזכר שנגד מה שהוא ית' הוא מקור המציאות והוא בראם א"כ הדעת נותנת לאהוב רצונו ית' אחר שכל סבת מציאתנו הוא רצונו יתברך ולרצונו יתברך וכמ"ש כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי כו' ועל זה אמר מתחלה שהוא ית' תכלית כל תאוה דהיינו תאות עבודתו ומילוי רצונו ונגד מה שזיו כבודו ית' הוא קץ כל התקות כמו שזכרנו א"כ ידיעת ההפכים אחד שיש לירא מחרונו שלא יחרה אפו ח"ו בו להרחיקו מכבודו שהרי המורא והתקוה הם שני הפכים. ובפרט צדקו דבריו מאד ע"פ דברי הרמב"ם ז"ל במדע באמרו שתכלית כל העונשים הוא שלא יזכה הרשע לטובה הצפונה לצדיקים זה תמצית דבריו שם בקיצור והטובה הצפונה תכליתה העליון הוא הדבקות לזיו כבודו יתברך וע"ז אמר שאליו התכלה ובאמת הבנת דבר זה בשלימות איננו רק לבאים בסוד ה' אשר עצתם רחקה מן ההמון לפי קוצר דעתם:

334כי רגע באפו חיים ברצונו כלומר כל חיי האדם תקועים ברצונו יתברך שאין חיים חשובים לאדם השלם לעשות רצונו ית' וממילא ידיעת ההפכים אחד שאפו וחרונו ר"ל הוא המות האמיתי ובאמת כונת המחבר לא על הפסוק הזה לבדו כי גם על הפסוקים הנמשכים ובאים אחריו כי כן דרכו בהרבה מקומות שסומך על מלת וגו' וכן הדרך ג"כ בציוני הש"ס דהיינו שכונתו על פסוק ה' ברצונך העמדתה כו' כלומר שכל חוזק ותוקף לבי הוא כשהוא תקוע ברצונך וכן להיפך אם הסתרת פניך הייתי נבהל ומשתומם שזה תכלית כל הרעה ההסתר פנים והריחוק ממך ח"ו:

335תורת חובות הלבבות שהוא מורה להמון מה הם חובות הלבבות:

336ולהעיר הפתאים והמקצרים כבר ביארתי למעלה שפתאים הם הנפתים לפעולת הרע והוא כנגד סור מרע והמקצרים הם העצלים בעשה טוב ועל שתי הבחינות אמר מאנשי תורתנו על סור מרע ונוחלי חוקי דתנו על עשה טוב שהחוקים רובם בעשה טוב:

337בבירודן ואמתתן על הראיות המופתיות אמר בבירורן שמבררים הדבר ומחוורין אותו כשמלה ע"פ מופת חותך ועל הראיות האומדניות שבארנו למעלה שהם מאומתות ע"פ השכל הישר אמר ואמתתן:

338אנשי החונף והשקר אנשי החונף הם הצבועים במעשיהם ואנשי השקר בדעותיהם ועל ב' החלוקות אמר מפני שהאמת כבד עליהם להתנהג על פי מעשיהם ולכן מתנהגים בחונף. ועל הדעות השקריות אמר ומבקשים להקל על עצמם שמקור האפיקורסות הוא השילוח והקלות כידוע ומבואר אצלנו בכמה מקומות שזדון הלב הנוטה להפטר ושלוח מטה דעתם לדעות שקריות:

339שהיא תקוע כו' משרשי דתנו וטמון כו' מקטבי כבר ביארתו איזה דברים הם דוגמת שורש ויסוד לבנין הדת ואיזה הם כמו קוטב שהדת סובבת עליהם:

340תתברר אמתתם כו' ויראו כו' שאחר שיאומתו בבירור בדעתנו יגלו ויראו מאוריהם בפועל באברינו:

341לאחד מחכמי החוזים נשא משלו כאלו חכמי החוזים הם המכירים מקומות המטמונות:

342אל צורתו שנכר צורת הכלים:

343ואל הדרו הם הפתוחים והציורים וזיוו הוא הלהט מבריק שאנו קוראין "דעס גלאנץ":

344צוה בעה"ב כו' שאחר שראה בעה"ב זה למד מן החוזה לעשות כן בשאר המטמון:

345ודון על נפשך כו' שלא תתפתה ליצר שרוצה לעכבך שתתנהג במנהג שנהגת עד הנה ומראה לך פנים באמתלאותיו השקריות רק תדין דין אמת על נפשך ותודה על טעותה ומעוותיה:

346והפך בו כלומר השיבוהו תמיד אל לבך וחקור בו כמו שאמרו הפך בה והפך בה:

347וילדהו היו"ד בפתח תוציא ממנו תולדות ברוח בינתך:

348וכוון בו כוונת המעשה שתכוין שע"י טוב מצפונך תבא לידי מעשה טוב בפועל כמבואר למעלה בדברי המחבר וכמו שאמרו חז"ל תלמוד גדול שמביא לידי מעשה:

349במה שיורה עליו וינהיג אליו שיש בהם דברים שהם מורים על המעשה כלומר שע"י מתברר שהאדם מחוייב לעבדו ית' כמו היחוד והבחינה ועבודת אלהים ויש דברים שהם מנהיגים האדם וממשיכים אותו למעשים טובים כמו הבטחון והכניעה וחשבון הנפש והפרישות ויחוד המעשים ואהבה:

350לקנות השם בדעות ולהתפאר במה שנוגע למעשה שלשון תפארת שייך במעשה כמו מעשה ידי להתפאר:

351מטעות או משגיאה על ב' מיני סכלות השגורות בפי החוקרים שהם סכלות העדרי וסכלות קניני:

352הכח הבשרי יקצר כו' והטבע האנושי כו' פרט ב' מיני סבות הקציר שמנו ג"כ החוקרי' שהם קוצר המשיג ועומק המושג ועל קוצר המשיג תלה המניעה בבשר שהחומר הוא המסך המבדיל ומחשיך בעד אור הנפש המשכלת ועל עומק המושג שהוא נמנע מצד עמקו מטבע הנפש האנושיית מצד עצמה אמר והטבע האנושית חסר מהשלים כלומר מהשיגו בשלימותו:

353אך הבל בני אדם כזב בני איש כו' ג"כ נגד ב' חלוקות הנ"ל שעל קוצר המשיג אמר אך הבל בני אדם כלומר שלהיותם בני אדם הנקרא ע"ש האדמה להיותו קרוץ מחומר לכן השגתו הבל ועל עומק המושג אמר כזב בני איש וידוע שמלת כזב הוא לשון הפסק שלעומק המושג ילאה כח נפשם לעלות עד תשלום מרום ההשגה ונכזבה תוחלתם ותשוקתם נפסקת וחסרה מהשלי'. והנה לפי דברי המחבר שפסוק זה נאמר על קיצור השגת בני אדם ראיתי לסיים כונת סוף הפסוק במאזנים לעלות וכו' כלומר אם יעלו במאזנים וישקלו השגות בני אדם מי מהם המשיג יותר ימצא שכולם יחד מהבל ואפס נחשבו משל לבני אדם שהתנשאו בעצמם לדלות מי הים ולשום ים לחרבה זה דלה כוס וזה כד וזה חבית גדולה היתכן לעשות חשבון מי מהם דלה יותר וחיסר ממי הים יותר מרעיו הלא כולם מאפס מעשיהם:

354צוויהם ולאויהם מ"ע ומצות ל"ת שבהם:

355והשיבם אל רעיונך לפי שהוא מן הנמנע לטבע האנושית שישארו דבוקות בו תמיד בלי שום היסח הדעת מהם כלל רק לשעה קלה לכן סיים ואמר שעכ"פ יחזור וישיבם אל רעיוניו תמיד:

356שאתה חפץ בהם בדעות האמיתיות ונוטה אליהם במה שנוגע למעשה:

357מי זה האיש כו' יורנו בדרך יבחר זה אמר על קוצר המשיג ומבוכתו שהוא יתברך יורנו בדרך ויצילנו משגיאה ומבוכה שמצד קיצורו ואמר בדרך יבחר כלומר שאחר שיראה הוא ית' שיבחר לו האדם דרך השגות אמתיות ותשוקתו אליהם יורנו וידריכנו בהם ועל עומק המושג אמר אח"כ סוד ה' ליראיו שלעמקם מטבע הנפש האנושות כינה אותם בשם סוד וממילא מובן מה שאמר אח"כ עיני תמיד אל ה' כי הוא יוציא מרשת רגלי כלומר עיני מיחלות אליו שיציל רגלי שכלי מנפול ברשת השגיאה:

358ומעלת שאר כו' מחכמת התורה כלומר כמה הם פחותות מחכמת התורה:

359והשיבהו ברעיונך אם יצא מלבך תפקוד אותו ותשיבהו:

360לוזי המשי הם הכרכים העגולים ובלשון משנה פקעיות וע"ש שהם קטנים ועגולים כמו לוזים שהם האגוזים הקטנים קראם כך:

361והנלבב בעל לב כמו ואיש נבוב ילבב (איוב יא):

362בחר מחלקו בחר הטוב שבחלקו:

363טוב ובינוני ופחות כמו שעושין מחטין סולת וקמח וסובין:

364בגדי חופש בגדים הראוים לבני חורין כמ"ש בגדי חופש לרכבה (יחזקאל כ״ז:כ׳):

365במה שראוי לעשות ממנו בין כמה דברים שראוי ויכול לעשות ממנו בחר לעשות הטוב שבהם:

366כראוי לו מהם בחר מן הבגדים בכל זמן ובכל מקום מה שראוי ללבוש לפי הזמן ההוא ולפי המקום ההוא שיש בגדים לבנים וצבועים הראוים לשרת בהם בזמן שמחת לב המלך ובגדים שחורים בימי אבלו וכן חילוק במקום כמ"ש בגדים שבשל בהם קדירה לרבו כו':

367במה שנזדמן לו במקח שנזדמן לו ראשון כדרך הזוללים שאין מעצור לרוחם:

368אל שוממות ארצותיו אלה מקומות השוממות הנמצאות בארצותיו:

369והשכינו עם אנשי קצפו נתן לו משכן בין האנשים שקצף עליהם מכבר:

370כחובות הלבבות בעשה טוב ומוסרי הנפשות בסור מרע:

371חובות האברים מה שהאדם מחוייב לעשות בפועל:

372בזמנם ובמקומם שהרבה מצות תלויות בזמן כמו שבתות ומועדים ודומיהן ויש תלויות במקום כמו מצות התלויות בארץ:

373לדעת כתות בני אדם הכונה במלת כתות על קיבוץ הרבה מבני אדם על הסכמת דבר אחד והתועלת בזה לראות עד היכן כח היצר להשיא מבני אדם כמו הסכמת קבוץ בני אדם על הזנות ועל החמס כדור המבול והסכמת דור הפלגה על בנין העיר והמגדל ומאלה הספורים אנו מקבלים תועלת כמו שהאריך הרלב"ג בתועליותיו:

374מן הדברים והחידות דברים הגלוים ודברים הסתומים הנמצאים בהם:

375בזמנו ובמקומו ישתמש בהם לקחת דוגמא מהם בזמן שיזדמן לפניו ענין הדומה לו ד"מ מי שיזדמן לו פיתוי מאשה זרה כמו שנמצא בכמה מחכמי התלמוד שפתום בנות גדולי האומות כמ"ש ר' צדוק תבעתי' ההיא מטרוניתא ועוד כמה מהם כמוהו אז יזכור סיפור יוסף עם אשת אדוניו איך השיב לה ואיך כל דברי פיתויה לא הועילו לה ואיך זכה ע"י כן לכל הכבוד הגדול בזה ובבא ומענין דהמע"ה בנפלו ביד מלך גת שהתהולל ושינה טעמו וכדומה לזה בשאר סיפורים ויש דברים התלוים במקום כמו כיפור אברהם בזהירתו מלקיחת אשתו בהגיעו למקום שאין יראת אלהים ותפשתי בשניהם רק דבר אחד לדוגמא:

376ויעזר על השתמשו כו' שהיה נעזר בעת השתמשו בהם במיני החכמות שהוא פורט:

377סימני חכמת כו' מלת סימן הונח על הוראת דבר ובאמרו סימני החכמה פירושו גילוי החכמה והוראתה לעיני השכל האנושי:

378כאשר זמן כו' כלומר שהחכמה שזכר הם יהיו לו לתועלת השגת התורה כמו כלים שמשתמשים בהם בעלי המלאכות להוציא ע"י מלאכתן בשלימות ובלשון מדינתנו גיציי"ג:

379הנמהר נקרא בשם זה מי שאינו מיושב בדעתו וכל נועשיו במהירות בלי ישוב הדעת:

380חידות הראשונים סיפורי מעשים סתומים שקרו בדורות הראשונים גם סיפורי דברים שנדברו בין הקדמונים:

381ויביא ראיה ממנו כמו שהכסילים מביאים ראיה שיש לרדוף אחר העושר מאבותינו הקדושים שהיו כולם עשירי עם ומביאים ראיה שיקירי הראשונים היו להוטים אחר רבוי המשגל כמו שנמצא בדוד שהיו לו י"ח נשים ולשלמה אלף נשים והסכלים האלה אינם יודעים שאנחנו עורים ואין לנו שום ציור בעניני הראשונים כלל ועיקר ולאיזה כונה פנה לבבם בעניניהם ומעשיהם שנראים לנו לזרא ואין לנו להביא ראיה מהם להקל רק להחמיר:

382הוא ימות באין מוסר בפועל רע וברוב אולתו ישגה בעשה טוב:

383ומורים הפתי בסור מרע ומזרזים העצל בעשה טוב:

384תודיעני אורח חיים נשלול דרך המות ע"י פועל רע ח"ו ועל עשה טוב אמר שובע שמחות את פניך שיזכה לעבוד עבודת יוצרו בשלמות ולא כמקצר דהיינו שנעבדהו בשמחה ובטוב לבב ועי"כ נזכה לנעימות נצח. אכי"ר: