פתח עינים על משנה ביכורים ב:יא

1הכותב חיתו ובהמתו לבנו לא כתב לו את הכוי וכו' כתב הרמב"ם בפירושו וז"ל אומרם חייתו ובהמתו הוי"ו כאן כאלו אמר או והכונה שאם כתב אדם חייתו לא כתב את הכוי וכן אם כתב בהמתו לא כתב את הכוי וכו' ע"ש:

2ובצפייתנו צפינו להרב שדה יהושע שכ' דלדידיה דהרמב"ם אם כתב חייתו ובהמתו שתיהן כתב לו את הכוי וקנה המקבל הכוי ממ"נ וכן כתב רבינו עובדיה לדעת הרמב"ם. והנה אמרו בירושלמי עלה הכותב חיתו ובהמתו מתניתין דלא כרבי דתניא הקדיש חייתו ובהמתו לא הקדיש את הכוי רבי אומר הקדיש את הכוי וכתב הרב שדה יהושע על זה וז"ל להרמב"ם שפירש במשנתנו הכותב חיתו ובהמתו דאו או קתני ונפקא דאם כתב שתיהם כתב הכוי אי אפשר לפרש ה"נ דהמקדיש חיתו ובהמתו יפורש או חיתו או בהמתו ומשו"ה קאמר דלא הקדיש הכוי משום דהמוציא מחבירו ע"ה דא"כ מ"ט אמר רבי הקדיש את הכוי הא המע"ה וספיקא אלא י"ל דהכא יפרש שהקדיש שניהם חיתו ובהמתו ומשו"ה קאמר רבי שהקדיש הכוי ממ"נ אבל ת"ק סבר דאפי' הקדיש שתיהן אין דעתו על הספק אלא על הודאי וכוי לאו ודאי הוא וכ"כ הרא"ש התם וכו' ע"ש:

3ושותיה דמר לא גמירנא ואני בער ולא אדע איך נחה דעתו דעת עליון לומר דלהרמב"ם שפירש במשנתנו דאו חיתו או בהמתו קאמר הכא בהקדיש יפרש שניהם והיינו טעמא דרבי. והרי הירושלמי קרי בחיל דמתני' דהכותב חיתו דלא כרבי וכפי דבריו לדעת הרמב"ם שפיר אתיא כרבי דרבי איירי בהקדיש שתיהן כמ"ש הוא ז"ל ומשנתנו להרמב"ם מיירי בכתב א' מהן אבל אם כתב ב' כתב את הכוי וכרבי דבהקדיש ב' הקדיש הכוי וכפ"ז מתני' דלא כת"ק הפך מ"ש בירושלמי:

4ותו דלדידיה דהרמב"ם מפרש הא דהקדיש חיתו ובהמתו בהקדיש ב' וטעמיה דת"ק דסבר דלא הקדיש כוי דאין דעתו על הספק אלא על הודאי. א"כ מאן שם ליה לפרש להרמב"ם משנתנו דכותב חיתו ובהמתו או או קתני דמוכח דאם כתב שניהם כתב לו הכוי כמ"ש רבינו עובדיה והרב שדה יהושע עצמו כמש"ל. לימא הרמב"ם דגם משנתנו מיירי בכותב לבנו שתיהם ואפ"ה תנן דלא כתב לו את הכוי דאין דעתו על הספק. ואשקוטה ואביטה עזרת מש"ר וגדול עז"ר הרא"ש אשר מצא הרב שדה יהושע הנז' דבנדרים דף ח"י פירש הרא"ש כן. ולא ידעתי איך לא שלטו מאורי אור עיניו בהר"ן שם שפירש המקדיש חייתו ובהמתו או בהמתו לא הקדיש הכוי דהוי ספק חיה ספק בהמה ואם הקדיש בהמתו אמרינן דילמא כוי חיה ואי הקדיש חייתו אמרינן דילמא בהמה הוא עכ"ל ועוד כתב לקמן וז"ל גופיה נמי ס"ל דמעייל לספיקא הלכך מתני' דסתם נדרים להחמיר רבנן עכ"ל עיניך הרואות דהר"ן פירש שם גבי הקדיש דאו קתני כמ"ש הר"מ במשנתנו דהכותב וא"כ ודאי דמפרש הרמב"ם הא דהקדיש כהר"ן וכ"כ הרשב"א בחידושי נדרי' שם וז"ל המקדיש חיתו ובהמתו י"מ או בהמתו ואפ"ה קסבר ת"ק דהקדיש הכוי דמעייל נפשיה לספיקא וי"מ אפי' חיתו ובהמתו שתיהן וכו' והראשון נ"ל עיקר עכ"ל. ולא קשיא מאי דקשיתיה להרב שדה יהושע על מ"ד דהקדיש הכוי דהמע"ה דס"ל דמעייל איניש לספיקא. ועוד לא זכר הרב שדה יהושע דברי התוס' שם בנדרי' שכתבו וז"ל פי' ריב"א דמיירי דהקדיש חייתו או בהמתו ובהא פליגי דת"ק סבר מ"מ קדוש מספק ולא ודאי ור"א סבר דאפי' ספק נמי לא קדוש אבל אם הקדיש שניהם אפי' ר"א מודה דקדוש ממ"נ מיהו מסכת בכורים תנן וכו' משמע דאפי' בכותב תרוייהו מיירי לכן נראה לר"י דפליגי בכל ענין וכו' ע"ש הרי דריב"א פירש גבי מקדיש דאו קאמר אלא דמשום דמשמע לתוס' דמשנתנו דקתני כותב חיתו ובהמתו מיירי בכותב שניהם מקשו עליה. אך הרמב"ם דניחא ליה לפרושי דמשנתנו או קתני יש לומר דמפרש כריב"א בהקדש נמי והרי הוא כמבואר:

5והנה הרא"ש בפירושו הקשה במאי דתנן הריני נזיר שזה חיה או בהמה הרי הוא נזיר תימא דהשתא ממוניה לא מעייל לספיקא כדתנן הכותב חיתו ובהמתו לבנו לא כתב את הכוי ותנא בבריתא דה"נ ה"ה במקדיש חייתו ובהמתו לא הקדיש את הכוי ומפרש התם דטעמא דלא מעייל איניש נפשיה לספיקא והשתא ממוניה לא מעייל אספיקא גופיה לא כ"ש דהכי אמרינן בנדרים וכו' וצ"ע עכ"ל .

6גם אשו"ר לרב רחומי הרב שושנים לדוד נר"ו דמייתי קושית הרא"ש הלזו וכתב עלה וז"ל מאי קשיא ליה לרבינו דכל יסוד קושיתו במה שדימה הכותב חיתו ובהמתו לבנו למקדיש חיתו ובהמתו והא לא דמו כלל ואע"ג דכתב דתניא בברייתא דה"ה במקדיש קשה להולמו דע"כ לא פליגי ר"א ורבנן אלא בדברים שבקדושה כגון נדרים ונזירות וברייתא דוקא נקטה המקדיש חיתו וכו' דבהא לחוד הוא דפליגי ר"א ורבנן אי מעייל ממוניה אספיקא אי לא אבל הכותב חיתו ובהמתו לבנו לא שייכא כלל בהך פלוגתא דלכ"ע לא כתב הכוי דלית בהא איסורא כמו המקדיש אלא ממונא לחוד המע"ה ומתניתין רבנן היא ומשו"ה הרי זה נזיר ואה"נ דס"ל המקדיש וכו' הקדיש הכוי מה"ט גופיה דמעייל אספיקא והכותב לבנו שאני וכל זה ביאר הרמב"ם בפירושו באומרו וכל זה מוסב על עיקר אחד והוא אומרם ספקא דאיסור' לחומרא וספיקא דממונא לקולא. ודברי הר"י בר מלכי צדק על זה גם כן קשים מאד עכ"ל:

7ואנכי עפר דל אני תמיה על רב נהוראי נר"ו אשר קסתו דרך אל ארזי הלבנון הרמים אבות דאורייתא חד"ד ותימ"א ואותוביה אותיב ולא עיין בירושלמי דהרי בירושלמי מדמה כותב חייתו ובהמתו למקדיש ובפירושא אתמר מתניתין דלא כרבי דס"ל דהקדיש הכוי וזהו יסוד דברי הרא"ש וקושיתו קושיא חזקה. גם על פי זה מבואר יפה לשון הר"י בר מלכי צדק ודבריו הן דברי הירושלמי רק דגריס ר"מ במקום רבי ע"ש וכל מ"ש רב חביבא נר"ו הוא הפך הירושלמי. והרואה יראה בפירוש הרא"ש ממדב"ר קדמות מייתי הירושלמי דקאמר מתניתין דלא כרבי. ובבא אליו נת"ן הבבלי דנדרים וקאמר דמתני' כר' אלעזר ואח"כ הקשה הקושיא הנז'. והגם דאלופי הרב הנז' לא הוה בידיה פירוש הרא"ש עצמו מ"מ אלו ראה דברי הירושלמי לחוד סגי ומסגי (זה שנים רבות שכתבתי זה ומן המות"ר בפי נהירנא דטרחתי ליתובי פסקי הרמב"ם ודקדוק לשונו וישבתי בעניותי קושית הרא"ש הלזו ועמדתי בתשו' מהרימ"ט ותשובת מהר"י חנדאלי סימן ז' דף פ"ה והכל נאבד רק זה נשאר ויעת"ק משם):