פרישה, חושן משפט טו:ד
פרישה · Prisha, Choshen Mishpat 15:4
Open in the reader →1כתב הרמב"ם מקור דינים אלו הם בכתובות דף פ"ה שם כתב דהוה עובדא בעניינים הללו ופסקו כן. ואומר לו אדם שהוא סומך כו' שהוא פרוע מל' אמר לו משמע דאינו כשר לעדות וכדמסי'. אשה וקרוב וכיוצא בו. וקמ"ל דבכה"ג מותר להדיין לפתוח ולומר לא תפרע אלא בשבועה אע"ג דלא טוען הלוה וע"ל סי' פ"ב וא"צ לדחוק ולומר דמיירי שיש לו נאמנות בש"ח. והא לא חשיד אממונא דתימא דיהא נחשד ג"כ אשבועה דדילמא מלוה ישינה הוה עליו וכמש"ר סימן צ"ב ע"ש: או אם היה עליו ש"ח לאחר פי' שיחייב זה הנתבע לאחר ואין לו לשלם אלא לאחר ודו"ק מ"ו ר"ש ז"ל. ישליך הב"ד שטרו כצ"ל: ונותן בו סי' מובהק בסי' רצ"ז כ"ר דין זה ולא הזכיר סי' מובהק ונראה שגם להרמב"ם ל"ד מובהק קאמר אלא לאפוקי שאינו מובהק לגמרי כי ג' חילוקים יש בסימנים וכמ"ש לקמן סי' רצ"ז בשם המ"מ וכן הוא בכמה מקומות בדברי הרמב"ם גם התוס' כ"כ בפ"ק דב"מ ופרק אלו מציאות ועיין מ"ש עוד מזה בסימן רצ"ז: ולא היה זה הטוען רגיל כו' פי' דאם היה רגול אימור איניש אחריני אפקיד גביה ואיהו חזי ליה וידע ליה ולקמן (סי' רצ"ז) וברמב"ם פ"י דשאלה איתא דאפילו היה הטוען רגיל כו' וזה היה אמוד אפ"ה אשכחינן שמוציא מהן כגון שיש עדים שהפקיד בפניהם ושמכירין אותו שמחוייבים היתומים להראותו להן ומה שלא הזכירו הרמב"ם כאן נ"ל דה"ט משום שהרמב"ם מסיים עליה שיש חילוק בין זמנם לזמנינו גם ביתומים והוא דוקא במילי דתליא באומדן דעת הדיין אבל בדבר שיש בו עדים אין חילוק והרי"ף והרא"ש והטור ס"ל דגם בדברים התלויין באומדן דעת אין חילוק ביתומים בין זמנם לזמנינו וכמ"ש בסמוך וק"ל: אם יודע הדיין שזה החייב אינו אמוד כו' (ס"א המת והוא עיקר דהא אינו ודאי חייב ודקדק לומר אם יודע הדיין שדוקא הדיין עצמו צריך לידע באומד זו ולא סגי באומד אחרים בזה וכ"כ רבינו בהדיא לקמן בשמו סימן רצ"ז: מוציא מן היורשין דוקא מן היורשין מוציאין אבל אם היו אביהן חי והוי טוען שלי הוא לא מפקינן מיניה וכן מבואר בסי' רצ"ז ושם מבואר הכל באורך ע"ש: אבל למה הצריכו ס"א א"כ למה כו': ולא יפסידו כו' ברמב"ם כתב ג"כ וכן אין מוציאין מן היתומים אלא בראייה ברורה וכתב ב"י דמהרי"ף והרא"ש בהנהו עובדי דפ' הכותב משמע דלענין להוציא מן היתומים באומדן דעת המת או הטוען עוד היום דינא הכי ואפשר שמטעם זה השמיטו רבינו עכ"ל ואני אומר דלאו אפשר הוא אלא ודאי מוכח דלא ס"ל לרבינו כרמב"ם בזה שהרי כתב לקמן בסי' רצ"ז באורך האי דינא דמוציאין מן היתומים באומדנא דמוכח ואי לאו דס"ל דנוהג גם האידנא לא היה כתבו ואע"פ שגם הרמב"ם בפ"ו דשאלה כתבו ולא כתב עליו שאינו נוהג בזמן הזה ה"ט משום דרמב"ם סמך שם אמ"ש בפרק כ"ד דסנהדרין וכתב שם בהל' שאלה דינא דגמרא אע"פ שאינו נוהג בזמן הזה כדרכו שמעתיק הכל אבל רבינו שאין דרכו לכתוב מה שאינו נוהג לא הו"ל לכתבו סתם: וכן בשאר הדינים לא ידון כו' ברמב"ם שלפנינו איתא ולא ידון בוי"ו משמע דתרתי קאמר ונראה דגרסת רבינו עיקר בדברי הרמב"ם: וכן הביא א"א הרא"ש דברי הגאון בפרק הכותב וגם הרי"ף הביאו שם: כגון מר ברי דקים לי בגויה פי' שמעשיו הגונים: והאידנא לית ליה לדיין זהו דברי הגאון: