פרישה, חושן משפט קנא:ב
פרישה · Prisha, Choshen Mishpat 151:2
Open in the reader →1ובעל בנכסי אשתו ואשה בנכסי כו' מבואר בגמרא פרק חזקת (בבא בתרא דף מ"ט) ונ"א דבעל בנכסי אשתו ל"מ שטר וראיה שמכרה לו משום דיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי לכן מכרתי לו כדי שלא יכעוס עלי אבל לא גמרתי בדעתי להקנות לו (ולפי טעם וה ה"ה בשטר מתנה נמי שייך לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ודוחק לומר דכולי האי ליתנו לו בחנם לא עשתה לו נחת רוח ומש"ר אפילו מעידים עדים שמכרו לו ה"ה שנתנה לו אלא משום אשה בנכסי בעלה דבנתינה לא שייך טעמא דגלויי זוזי וק"ל) ואשה בנכסי בעלה משום שיכול הוא לומר ידעתי שמעות הטמינה ממני ונתכוונתי לגלות לי מעותיה ובחזרת מעות שלי לקחתי מידה ולא משום מכר וממילא בשטר מתנה או עדים מעידים שנתן לה שדה זה מהני לה וקנתה דלא שייך לומר לגלויי זוזי בעינא כך אמרו שם בגמרא בהדיא ובזה דברי רבינו מבוארים. ובתחילה נקט כללא דגזלן ובעל שמכר לאשה ואשה שמכרה לבעלה דבכולן אפילו יש שטר או עדים שמכרו ל"מ ליה למחזיק ואח"כ כתב החילוקים שיש שכל דין מהם ופתח במה דסיים וכתב דהא דאשה בנכסי בעלה ל"מ מכירה היינו דוקא במעות טמונים כו' ואח"כ כתב והא דבעל בנכסי אשתו ל"מ היינו בשאר נכסיה כו' ואח"כ כתב דין גזלן דאפילו אם מעידים כו' עד סוף הסימן ודוק. ומש"ר ודוקא במעות טמונים כו' כן אמרו שם פרק חזקת (בבא בתרא דף נ"א) וכ"ר עוד בא"ע סימן פ"ה ואפילו הרמב"ם וסייעתו דפליגי לעיל סימן קכ"ו ולא חילקו בין טמונים לשאינן טמונים מודים כאן דשאני מכר מהלואה וכמ"ש שם לעיל ע"ש. והוא אוכל פירות כ"כ הרשב"ם שם דלא עדיף מנכסי מלוג שלה: בנ"מ שלה מהני ראיה דשם לא יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלה דבשלה לא קפיד בעלה עלה. בין בנצ"ב מה שהכניסה לו היא מבית אביה מקרי צ"ב על שם שאם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו כמ"ש בא"ע סימן פ"ה: בין בשאר נכסיה פי' בין מה שעשה לה הבעל לאחר הנישואין אפותיקי לגבות ממנה כתובתה ולא כתב אותה בכתובתה בין כתב לה בכתובתה בשעת הנישואין שיהא שדה זו מיוחד לכתובתה ולתוספת כתובתה אם קנה ממנה אותה קרקע ונתן לה שטר חוב על הדמים לגבותן אחר מותו ל"מ ליה אפילו מכרה לו בעדים ובשטר ועד"ר. והרמ"ה כתב שדין נצ"ב כדין נ"מ דאינה יכולה כו' כך היא גירסת ב"י לפי הנראה מלשונו כמ"ש בדרישה אבל בדפוס אויגשפורג הנדפס על פי הגהות מהררא"ף ז"ל וכן בכל הס"י של דפוס ושל כתב אין הגירסא כן אלא ה"ג והרמ"ה כתב שדין נ"מ בדין נצ"ב דיכולה לומר כו' ונ"ל דגירסא זו עיקר וכמו שהוכחתי וכתבתי בדרישה וה"פ דיכולה לומר נחת רוח כו' וכשימות בעלה או יגרשנה המקח בטל ואע"פ דבגמרא מוכח דבנ"מ לא מציא למימר נחת רוח כו' היינו לענין שאינה יכולה לבטל המקח לאלתר כמו בנצ"ב וזהו דוקא שייך כשמכר השדה לאחר אבל כאן דמיירי דבעלה לקחו ממנה אין לה נפקא מינה בזה דמבטלת המקח מיד כיון דבלא"ה נשאר השדה ביד בעלה כל ימי היותה תחתיו וק"ל ועד"ר: