פרישה, חושן משפט יח:א
פרישה · Prisha, Choshen Mishpat 18:1
Open in the reader →1יוציאו כל אדם לחוץ פ' ז"ב דף לי' דכך היו נוהגין נקיי הדעת שבירושלים. ילכו אחר הרוב שנים כו' נראה דמש"ה האריך רבינו בדבריו ללמדינו דאף דבד"נ אין הולכין לחובה אחר הרוב עד דאיכא שנים דמחייבין יתר על המזכין וכדאיתא במשנה ר"פ היו בודקין והאי דינא דמוסיפין שני דיינים באומר איני יודע מד"נ גמירי להו וכמ"ש בסמוך והו"א דגם זה נילף מד"נ קמ"ל דלא. וה"ט דבד"מ מה שהוא חובה לזה הוא זכות לזה וכמ"ש הכ"מ בשם הרמ"ך הביאותיו בסמוך: ואחד אומר איני יודע כו' כן איתא שם במשנה פרק ז"ב דף כ"ט וז"ל רש"י אע"ג דאי הוה פליג עלייהו הוה בטל במיעוטו כי אמר איני יודע הוה כאילו לא ישב בדין ונמצא הדין בשנים ואנן תלתא בעינן לדינא ע"כ. והכלל שבעינן ג' שיגידו דעתם. ודוקא בג' אמרינן הכי אבל כשבאין להוסיף שוב לא בעינן שיגיד כל אחד דעתו וכמ"ש בסמוך דאם ג' מזכין או מחייבין חייב או זכאי ואפילו אם שנים אומרים אינו יודע והטעם כיון דמתחילה אדעתא דתלתא לחוד יתבו עמ"ש שם: ואחד אומר איני יודע כו' יוסיפו שני דיינים ל' המשנה שם אחד אומר איני יודע יוסיפו הדיינים ובר"פ היו בודקין תנן גבי ד"נ דהיכא דאמר אחד איני יודע דמוסיפין שנים. ומשמע לרבינו דמשם נלמד לד"מ וכן דעת הרמב"ם בפ"ח דסנהדרין בסמ"ג כתב שכן מוכח מירושלמי דפרק היו בודקין. ונמצאו שהם חמשה נושאין ונותנין בדבר כו' כך הגירסא בכל ספרי הטור וברמב"ם פ' הנזכר ליתא שם תיבת שהם ולפי גירסא ההיא הכל ענין אחד לומר דכלם ישאו ויתנו בדבר ואם ג' מזכין זכאי כו' אבל לפי גירסת רבינו שכתב שהם חמשה אין תיבת חמשה ותיבת נושאים דבוקין יחד אלא כל אחד ענין בפני עצמו וא"כ ק' מניינא ל"ל וצ"ל דבא לאפוקי מהראב"ד דס"ל דהאומר איני יודע אינו מן המניין (וכמ"ש בשמו בדרישה) ונמצא לאחר הוספה אינו אלא ד' (ואיכא נ"מ בדבר כמ"ש בדרישה) קמ"ל דגם האומר איני יודע מן המניין וכדעת הרמב"ם וכן מוכח בסמוך וגם נוסחא שברמב"ם הנ"ל נראה דמש"ה נקט ונמצא חמשה נושאין כו' וק"ל ועד"ר: נושאים ונותנין בדבר כו' כתב כ"מ בשם הרמ"ך וא"ת איך ישאו ויתנו חמשה הרי אחד מהן אינו יודע בין טוב לרע י"ל דאחר שניתוספו שנים מתוך דבריהם נשתנה גם דעתו ויכול לישא וליתן. ועבד"ר: ב' אומרים זכאי כו' ואחד אומר איני יודע יוסיפו עוד הדיינים גם כאן ההוספה הוא שיוסיפו שנים כמ"ש לעיל ורבינו סתם כאן ולא נקט אלא ל' המשנה וסמך אמה שכבר פירשו לעיל וכמ"ש שם. ואגב בא ללמדינו שהדיינים עצמן מוסיפין עליהם מי שירצו הם ושאינו תלוי בדעת הבע"ד וכמ"ש בסי' י"ג בדין ז"ב לו א' וק"ל: אבל ד' אומרים כו' ואחד אומר איני יודע ל' מורי ה"ה ג' מזכין או מחייבין וב' אומרים איני יודע נמי הוה רוב עכ"ל אבל אם ב' אומרים זכאי ואחד אומר חייב וב' אומרים איני יודע נראה דלא מהני כיון דליכא רוב שבררו דעתם לזכות או לחובה דהא להרמב"ם ורבינו דעת האומר איני יודע הוא מן המניין וכן משמע מל' הרמ"ך והביאו כ"מ ע"ש: ואמר אחד איני יודע כו' בין שהיה זה שהוא אומר כו' בין שאומר אחר כר כצ"ל וכן הוא במיימוני והרבותא שאפילו שזה שאומר עתה איני יודע הוא אחר נמי איכא רוב לאפוקי מסברת הראב"ד דס"ל שהראשון מיד שאמר איני יודע שוב אין מקבלין דעתו. ולסברתו (ולדעת הרמב"ם דס"ל דשומעין אח"כ אף למי שאמר בראשונה איני יודע וכמ"ש בדרישה) כשאחר אומר עתה איני יודע ליכא כאן רוב שהרי דעת אותו הראשון אינו מן המנין ולא ישארו אלא שנים מזכין או מחייבין כנגד שנים שאומרים איני יודע וכמ"ש לעיל: