פרישה, חושן משפט רה:ג
פרישה · Prisha, Choshen Mishpat 205:3
Open in the reader →1ל"ש שאנסוהו שימכור שדה ידוע ל"ש אנסוהו בסתם כו' זו ואין צ"ל זו הוא זה דהא בגמרא סבר רבא דבסתם דוקא זביניה זביני אבל לא בשדה זו דאמרינן כיון שהוא בירר מעצמו שדה זו ודאי בירר הרעה שבשדותיו וגמר ומקני אבל דבל' ל"ש ובל' בין בין אין מדקדקין ושכיח לנקוט זו ואצ"ל זו ולעיל סימן קנ"א כ"ר בקיצור אפילו שדה ידוע כו' וק"ל: שבע"פ קבלם פי' והול"ל דגם לבסוף נתרצה: אפ"ה זביניה זבינא דאמרינן כיון שמ"מ קיבלם והטמינם נתרצה אגב אונסו וכמ"ש בדרישה ס"א: (ד) ל"ש אנסוהו כו' בבבא זו בא רבינו להוסיף וללמדינו דל"ת דדוקא באונס הגוף גמר ומקני דכל אשר לאיש יתן בעד נפשו ואלמלא נגדוהו לחנניא כו' אבל באונס ממון סד"א סבר אמלא רצונו ואמכור לו האי מידי כי היכי דלא לפסד ממוני ואח"כ אתבעיה בדיניה ולא גמר ומקני קמל"ן וכן מוכח ל' הרא"ש שכתב ז"ל ול"ד תליוהו דאונסיה יסורים גדולים ואגביה גמר ומקני אלא אפילו בלא יסורים כגון אונס ממון כי ההיא דפרדיסא חשיב אונס וזביניה כו' (וכעין זה ל' התוס') מבואר מלשונו דלפי מאי דמסקינן דטעמא דר"ה דתליוה וזבין זביניה זבינא משום דאגב אונסיה כו' כל כמה דגדול האונס יותר מסתבר לומר דזביניה זביני: כגון שהפסידוהו בהפסד ממון ל' רשב"ם בשם ר"ח כגון שהפחידוהו בהפסד כו' ומשמע דאפילו לא הפסידו עדיין אלא בגיזום בעלמא חשבינן ליה אנוס אבל ר"ם וראבי"ה חולקים ע"ז וס"ל דבגיזום בעלמא לא מקרי אנוס ומעשה דפרדיסא כאילו כבר הפסידוהו דמי כיון שהיה בידו לכבוש שטרו ואפשר שלזה כיון רבינו שדייק וכתב שהפסידוהו ומיהו יותר נראה להגיה שהפחידוהו וכן הוא בהדיא ברמב"ם ודברי רבינו הם לקוחים מדבריו: בין ע"י עכו"ם כו' פי' ב"י ל"מ אם פחד ההפסד היה ע"י עכו"ם כגון שימסור ממונו לעכו"ם שאין לו חזרה אלא אפי' היה ע"י ישראל כמעשה דפרדיסא שיכפור ממונו ויזכה בדין ישראל שאפשר בחזרה וסד"א דלא גמר ומקני קמל"ן ומ"ש ע"י ישראל ולא כתב בין בעצמו דהא מעשה דפרדיסא דמייתי עליה ע"י עצמו היה נראה דאיידי דע"י עכו"ם נקט לה: כההוא דמשכן כו' עד ואסיקנא דחשיב אונס לבטל מקח. כוונת רבינו להביא ראייה דאפילו אונס ממון ובישראל נמי אונס גמור הוא ומקני על ידו אם לא שמסר מודעא שהרי בההיא פרדיסא אסיקנא דחשיב אונס לבטל המקח ע"י מודעא ואי לאו מיקרי אונס גמור לא היה המקח בטל על ידי מודעא והא בהא תליא ומה שלא נקט רבינו בלישניה דחשיב אונס והמקח קיים כל שלא מסר מודעא משום דקושטא דמלתא הכי הוה בההיא עובדא שמסר מודעא ובטלו המכר מחמתו וקיצר רבינו כאן וסמך אמ"ש אח"ז מיד דין מסירת מודעא וקאי גם אענין כזה דמעשה דפרדיסא דגם שם בעינן מסירת מודעא ולא כדעת הרמב"ן ועד"ר: כההוא דמשכן פרדיסא כו' וא"ת היאך נתוודע זה האונס דא"ל שהעדים שמעו שדיבר עמו כן דא"כ לא היה כאן אונס שהרי לא היה אפשר לו למלוה לכבוש השטר שכבר שמעו עדים אלו שהודה בפניהן שהוא ממושכן בידו וצ"ל כמ"ש הרשב"ם ונ"י דמיירי שהטמין עדים אחורי גדר כו' (וא"א אכתי קשה למה מכר לו השדה כיון דהוא הטמין עדים והם שמעו דברי המאנס וי"ל בדוחק דירא המוכר שמא לא שמעו העדים היטב דברי המאנס וגזמו ולא רצה המאנס להמתין יותר והוצרך למכרו לו על ספק זה שבאם שמעו העדים דבריו (שיחקר) [שיחזור] ע"י ממכרו וכן היה ששמעו) או ששמעו דטוען זבינתה ניהלי ולית לך עלי ולא מידי ואח"כ מכרו לו וכתב לו שטר מאותו (זמן) (וכון) [וכיון] שמכר לו שמזה ודאי (עבר) [ניכר] האונס לדברי הרמב"ם מיושב זה בע"א וכמ"ש המ"מ שם ובש"ע העתיק דברי הרמב"ם שם ובסמ"ע כתבתי שם ביאורו ע"ש אבל דברי הרא"ש ורבינו א"א לפרש כן וא"ת בין לרשב"ם בין לרמב"ם מסירת מודעא ל"ל הא בלא"ה ניכר אונסו דכיון דטען הלוקח בתחילה כבר זבינת ניהלי ואח"כ לקח ממנו מהיום מוכח מילתא דשקורי קא משקר וחנם היה שלאותו פעם עדיין לא נתרצה לו למכור ואניס קא מאנסיה למכור וי"ל דס"ס שמא בסוף בזמן כתיבת השטר נתרצה לו להכי כי מסר מודעא בשעת מכירה גלי דעתיה דמחמת האונס הראשון מכר לו אבל לא מסר מודעא אין כאן גילוי דעת: