פרישה, חושן משפט רכב:א
פרישה · Prisha, Choshen Mishpat 222:1
Open in the reader →1שנים שחלוקין על המקח כו' דברי רבינו קצרים וסתומים הם מאד ואעתיק לשון הרא"ש מ"ש בב"מ ומתוכו יתבארו דברי רבינו כי שם ברפ"ק תנן שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו וז"ל הרא"ש ובגמרא קאמרינן למה לי למיתני זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי ליתני חדא אר"פ ואי תימא רב שימי בר אשי רישא במציאה וסיפא במקח וממכר ניחזי זוזי ממאן נקט ל"צ דנקט מתרוייהו מחד מדעתיה ומחד בע"כ ולא ידע מהי מדעתיה ומהי בע"כ הילכך זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ופלגי להו לטלית ופלגי להו לדמי ת"ר (בקידושין דף ע"ב) הודאת בעל דין כק' עדים דמי כו' נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי אימתי בזמן שהמקח יוצא מתחת ידו אבל אין המקח יוצא מתחת ידו הרי הוא ככל אדם ואמרינן עלה וניחזי זוזי ממאן נקט ל"צ דנקט מתרוייהו ואמר חד מדעתאי וחד בעל כרחי ושמעינן מיניה דהיכא דאין המקח יוצא מתחת ידו של מוכר אינו נאמן לומר נקטינא מהאי מדעתאי ומהאי בעל כרחי וקשיא לן הא דגרסינן הכא ולא ידע מהי מדעתיה ומהי בעל כרחיה מכלל דאי הוה ידע נאמן ואע"ג דאין המקח יוצא מתחת ידו דהא שניהם אוחזין בטלית ומסתבר לן הא דקתני שניהם אוחזין לאו אכוליה מילתא קתני אלא אמציאה לחוד אבל במקח וממכר בדאיתא ביד מוכר הוא כדקתני בברייתא משום הכי אמר ולא ידע מהי מדעתאי ומהי בעל כרחי הא ידע מהימן אבל אי ליתא בידיה דמוכר אלא שנים אדוקים בו אין בעל המקח נאמן לחודיה לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי אלא עד דמצרף אחרינא בהדיה כשאר עדות דעלמא כל זה ל' הרב אלפס ז"ל וכן פירש"י דהא דפריך בגמרא בקדושין וניחזי זוזי ממאן נקיט קאי אשאין מקחו בידו ולפי דבריהם אם מקחו בידו נאמן אי נקט זוזי מאחד אפילו לומר לאחר לא נתרציתי וזה השליך מעותיו בעל כרחי ואי אין מקחו בידו ונקט זוזי מתרוויהו לא מהימן לומר מזה קבלתי מדעתי ונתרציתי והאחר השליך מעותיו בע"כ ואי נקיט זוזי מחד נאמן אפילו אי אומר נתרציתי לאחר דמידכר דכיר וק' לפי' דכשאין מקחו בידו אפילו נקט זוזי מחד מינייהו אמאי מהימן טפי מאינש דעלמא כיון שנסתלק מן המקח וקבל מעותיו וכן משמע ל' התוספתא דקתני אבל אין המקח יוצא מתחת ידו הרי הוא ככל אדם ועוד לרב אלפס דגרס ולא ידע ומתוך כך הוצרך לדחוק ולומר דשנים אוחזין דמתניתין לא קאי אמקח וממכר קשה טובא דמאי דוחקיה דבעל הגמרא לאפוקי מתניתין ממשמעותה ומתוך זה הוצרך לומר ולא ידע לוקמה כפשטה דשנים אוחזין קאי אכולה מתניתיה ואפי' ידע נמי אין נאמן כיון דאין מקחו בידו הלכך נראה כפי' רבינו חננאל שפי' בקדושין בזמן שמקחו בידו נאמן במגו שיכול ליתנו לאיזה צד שירצה ועלה פריך וניחזי זוזי ממאן נקט ואנן סהדי דלאותו נתרצה והוה כמגו במקום עדים אם אמר שלאחר נתרצה ומשני התם דנקט זוזי מתרווייהו ואין יודע ממי קיבל ומי השליך בפניו מש"ה לא הוי כמגו במקום עדים אבל אם אין מקחו בידו אפילו יודע לא מהימן ואפילו נקט זוזי מחד לא מהימן דהוה כאינש דעלמא כיון שקיבל מעותיו ונסתלק מן המקח עכ"ל הרא"ש ויש לדקדק בדבריו במ"ש דלפי' רש"י והרי"ף אי נקט זוזי מחד נאמן לומר שנתרצה לאחר דמידכר דכיר מנ"ל להרא"ש הא וגם ל' רש"י לא משמע כן דהרי פי' שם בפ' עשרה יוחסין ז"ל וניחזי זוזי ממאן נקט דהא ודאי מידכר דכיר זוזי ממאן קיבל עכ"ל ומדכתב דדכיר זוזי ממאן קיבל משמע דס"ל דלאותו שנתן לו המעות יתנהו וכ"כ התוס' שם בהדיא דלרש"י פריך המקשן על סיפא דהברייתא דקתני דאם אין מקחו בידו אינו נאמן והא לאותו שנתן המעות ודאי נתרצה וצ"ל דהרא"ש ורבינו כ"כ לשיטתן משום דל' נאמן וא"נ משמע בכל ענין ובעוד המקח בידו קאמר דנאמן בכל ענין דאפילו נקט מחד נאמן לומר שנתרצה להשני וממילא גם לפי המסקנא דמתרץ דמיירי דנקט זוזי מתרוייהו דייקינן הא אם נקט זוזי מחד דנאמן היינו נאמן בכל ענין אלא דמל' המקשן משמע דפריך וליחזי ממאן נקט ויהיה נאמן לומר שאליו נתרצה ומש"ה פירש"י כן להמקשה דהקשה הכי וטעמו כדי להגדיל הקושיא למה קתני דאינו נאמן דמשמע בכל ענין לפחות יהיה נאמן כשאומר שנתרצה לזה שנתן לו המעות תדע דאל"כ ק' מאי פריך וניחזי זוזי ממאן נקט ויתנו לו דלמא באמת נאמן לזה והא דקתני א"נ לא קאמר אלא לאפוקי מנאמן דרישא דר"ל דנאמן אפילו לומר שנתרצה להשני שלא קיבל ממנו המעות אלא ודאי משום דאכתי קשה למקשן דגם בזה יהא נאמן אפילו באין מקחו בידו דכיון דלא קיבל זוזי אלא מחד מידכר דכיר אלא דרש"י לא פי' כן ע"פ ל' המקשן והמקשן בא להגדיל הקושיא וכמ"ש ואפשר דמה"ט לא כ"ר שדעת רש"י הוא כדעת הרי"ף כיון דקצת ל' רש"י לא משמע כן ואשינויא לא סמך לכתוב בפשיטות כן משמו ונראה דגם רש"י והרי"ף מודה לעיקרא דדינא דכ"ר בסמוך דאף כשאין מקחו בידו והוא נקט זוזי מתרווייהו דהוי כע"א אם מכר ממי קיבל מרצונו ונתרצה לו אלא שמחולק עם ר"ת ור"ח בזה שהן סוברין כן דאפילו אם קיבל מעות מחד דגם כן א"נ יותר מע"א ועד"ר מ"ש עוד מזה ליישב דברי הרי"ף והרמב"ם ורבינו ובזה שכתבתי כאן דברי רבינו מבוארים דרך כלל. ומעתה אפרש בס"ד פרטי דבריו: מ"ש כל זמן שהמקח ביד המוכר כו' כך הוא ל' הברייתא פ' י' יוחסין: ומש"ר יצא מתחת ידו כו' פי' ושניהם אוחזין בו וכל א' אומר לי מכר: לרי"ף כ"ז שהמקח בידו נאמן כו' פרש"י הטעם דאז מידק דייק שלא לעמוד במי שפרע משא"כ בשכבר מסר המקח לא' מהן דתו לא דייק ואליביה צ"ל דהיינו דוקא כשקיבל המעות משניהן דאז אף שאומר הדבר (בכדי) [בברי] חיישי' שמא טועה במלתא דלא רמיא עליה כולי האי אבל כשקיבל המעות מא' מהן מאמינים לו בכל ענין לא מיבעיא אם אומר שנתרצה לזה שאומר שקיבל ממנו המעות אלא אפילו אמר שנתרצה להשני אמרינן אי לא שברי הדבר לא היה אומר דבר שהוא נגד הסברא ובמזיד לא חיישינן ליה שמשקר כן צ"ל הטעם לפי' רש"י ועד"ר שם אכתוב עוד טעם אחר בשם המ"מ אלא דלפי אותו טעם יש חילוק באין מקח בידו בין עומדים עדיין עליו או לא ורבינו לא חילק בזה מש"ה כתבתי טעם זה דהוא לשיטת רש"י: ל"ש נקט מחד פי' ובעלי דינים מכחישים עצמן זא"ז שזה אומר אני נתתי המעות וזה אומר אני נתתי: ואפילו אם ידוע איזה מהן נתן לו המעות מדעתו או מי כו' בס"י של קלף האי תיבת מדעתו ליתא גם הב"י לא נקטו בלישניה ע"ש לכן נ"ל דתרתי קאמר וקאי אמ"ש לפני זה ל"ש נקט זוזי מתרוייהו כו' ל"ש נקט מחד ובמה דסיים פתח דעל מ"ש ל"ש קיבל זוזי מא' מהן מסיק אפילו יש עדים איזה מהן נתן המעות אלא שהשני טוען אמת שלא נתתי אבל מ"מ קניתי בהגבהה וכנגד מה שכ' ל"ש נקט זוזי מתרוייהו קאמר אפי' יש עדים שראובן נתן בע"כ אבל אם נתרצה לשמעון אינן יודעין אפילו בכה"ג נאמן המוכר לומר שלמי שלא נתן לו המעות נתרצה וזה שאני תופס כו' ומכ"ש שנאמן כשמעידים ששניהם נתנו המעות לומר דגם השני נתן לו בע"כ ובסוף לא נתרציתי אלא לזה אבל לא קאמר דנאמן להכחיש העדים וכן דייק ל' רבינו שכ' ע"ז ז"ל נאמן לומר שנתרצה למי שלא נתן לו המעות וזה שאני תופס מעותיו לא נתרציתי לו אלא השליכם לי בע"כ כו' ולא קאמר בקיצור דנאמן להכחיש העדים וזהו דלא כמ"ש הב"י דס"ד דרבינו ס"ל דנאמן להכחיש העדים ועד"ר כתבתי דרך אחרת ליישב ג"כ נוסחת מדעתו: ואם אין המקח בידו כו' כבר כתבתי טעמו: אבל אי לא נקט אלא מחד נאמן אפילו אם אמר שנתרצה לשני עד"ר ושם כתבתי גם כן שנ"ל דמדסתם רבינו עכצ"ל דאפילו אינן עומדין עוד לפניו נאמן ולדעת ר"ח כו' כבר כתבתי טעמו דס"ל דלא עדיף כשאין מקחו בידו מאיש אחר דפוטר (משיד) [משיעיד] לזה ומחייב ש"ח לכשנגדו וכשמקחו בידו נאמן מטעם מגו דאי בעי הוה יכול ליתנו לאיזה שירצה וכשלקח זוזי מא' מהן א"נ לומר מטעם מגו שנתרצה להשני דהוי מגו במקום עדים: ומ"ש או ע"פ המוכר בעצמו כו' ע"ל ר"ס מ"ו דפליגי בעל העיטור ובע"ת אי נאמן לומר שהוא פרוע במגו דמזויף היכא דכ' בשטר נאמנות וכן פליגי בסימן ס"ט בכתיבת ידו ע"ש נראה דהכא כ"ע מודו דלא אמרינן שיהא נאמן במגו דאי בעי לא הוה מודה דקיבל המעות מזה דאנן סהדי שנתרצה למי שהודה ואזלינן בתר הודאתו: נוטל חציה וחצי הדמים בלא שבועה שהרי המוכר קיבל דמים משניהם. ומ"ש שנוטל בלא שבועה רבינו כ"כ לשיטתו וכמ"ש בסימן כ"ט וס"ס פ"ו ופ"ב ופ"ד דכמו דע"א מחייב שבועה כן ע"א פוטרו משבועה וכבר נתבאר שם דיש חולקים בזה וכ"כ הרא"ש בהדיא בפ"ק דב"מ בהאי עניינא והאריך מאד בהבאת ראיות דע"א יכול לפטור מהשבועה ועיין בכ"מ פ"ב דמכירה שתמה אדברי המ"מ במ"ש שלדברי הרמב"ם ע"א פוטר משבועה וכתב שאין גילוי בדבריו שסובר כן עיין שם: ואם אותו שמסייע לו מוחזק בו לבדו אין כאן שבועה פי' פטור אפילו משבועת היסת וכמש"ר בס"ס פ"ד דעד המסייע פוטר אפילו מהיסת ועמ"ש בסימן כ"ט: ואם אין שום אחד מהן כו' כל דאלים גבר הטעם עיין בר"ס קל"ט ע"ש: נשבעין שניהן כו' בנקיטת חפץ וכמש"ר בסימן קל"ח בדין שנים אוחזין בטלית ושם נתבאר טעמו: ל"ש אם המקח ביד המוכר כו' דכיון שהוא מוחזק בשביל אחד מהן ואינו יודע למי הרי הוא כאילו ביד שניהם: