פרישה, חושן משפט רכז:לה
פרישה · Prisha, Choshen Mishpat 227:35
Open in the reader →1ששאלת על סרסור שהביא חפץ כו' בכלל ק"ב דין ה' כ"כ: כמו שהתנה עמו כי החפץ כו' כצ"ל והכל טענה א' הוא וכן הוא בתשובה ובי"ס כתיב גם החפץ וג"כ צ"ל שלא לטענה בפני עצמה אמר כן שטענו לקיים תנאו אינה טענה כי א"צ לקיים תנאו כדמסיק אם אין החפץ שלו (ונ"ל) [וגם צ"ל] משום ערבות בשעת מתן מעות שזה טען לטענה בפני עצמה וכמו שכתב וגם טוען כו' אלא ר"ל וגם שהיה זה וזה ותוכן השאלה עם התשובה נ"ל שהיה כדרך זה ודאי ראובן לא ידע מתחילה שהיה של שמעון ומש"ה הלך אצלו ליעצו כמה הוא שוה אבל כשבא אצלו גילה לו שמעון שהוא מסרו לסרסור וא"ל שהוא בזול בסך זה ושבאם יאמרו קרוביו שהוא ביוקר יחזיר לו המעות ובזה יתיישב שפיר הל' שאמר ליה אחזיר לך המעות דמשמע דהוא א"ל תן לי בעדו סך כזה עתה ואחזירנו לידך כשיאמרו קרוביך שאינו שוה כ"כ וגם א"ש שכתב שראובן טען עליו שהחפץ הוא שלו והול"ל תחלה שנודע לו שהוא שלו אבל למ"ש א"ש דמסתמא לאו ברשיעי עסקינן ויועצו ולא יגיד לו האמת אבל בשומא אפשר שטעה שמעון וסבר שהוא שוה (ועוד שאר קושיות שאכתוב בסמוך יתיישבו) וע"פ דברים אלה קנהו באותו סך ונתן לשמעון המעות והנה ראובן בא בשתי טענות על שמעון להחזיר לו מעותיו הא' לקיים מה שהתנה עמו גם מאחר שהחפץ היה שלו ושתיהן טענה א' הן דאילו מטעם שהתנה עמו לחוד סבר דיכול לומר שאינו רוצה לעמוד בדיבורו ואי משום שהחפץ היה שלו וקיבל ואינהו יותר משתות סבר לא אמרו חז"ל שיחזור על אונאתו או ביטול מקחו כ"א בכדי שיעור שיראה לקרוביו או לתגר כשהמה בעיר ולא בנדון זה שלא היו בעיר ונשתהה הדבר אבל מכח תרוייהו יחד טען עליו ומאחר שבאו דמי אינאה לידך שאתה בעל החפץ והבטחתני להחזיר לי אפילו לאחר זמן שיראה לקרוביו שאינן בעיר החזר לי המעות שבאו לידך ע"י הבטחתך לי וע"ז שמעון השיב לו שלא היה בעל החפץ וממילא א"צ לקיים תנאו ועוד בא מטענה אחריתא לומר ערבת לי בשעת מתן מעות כלומר אף אם לא הוה החפץ שלך מ"מ אתה ערבת בשעת מתן מעות ומחויב לקיים תנאו אפילו בלא קנין ומש"ה כתב וגם טוען ולא כתב כן בתחילה וגם טוען שהחפץ שלו מפני שזה טען לטענה בפני עצמה ולא הראשון ושמעון לא השיב לו על טענה זו כלים דהרי זה אינו תלוי ברצונו כיון דהיה ערב בשעת מתן מעות וגם הרא"ש לא הזכיר זה בתשובתו ואפשר לומר משום דיש לדמות זה למש"ר בשם הרמב"ם בסימן קל"א סי"ג ערב ששיעבד עצמו על תנאי אף ע"פ שקנו מידו לא משתעבד ויכול להיות דה"נ סבר שמעון שהחפץ שוה כ"כ וכנ"ל ושהקרובים יאמרו גם כן שהוא שיה כ"כ ואף שהרא"ש חולק שם על הרמב"ם לא רצה הרא"ש להאריך ולהכניס נפשו בפלוגתא בתשובה זו והשיב לו הרא"ש כי שמעון בעל החפץ מיקרי מאחר שנתנו מידו לסרסור ואף שנשתהה החזרה עד ששלחה ליד קרוביו מ"מ זהו בכלל מ"ש עד שיראנו לקרוביו מאחר שלא היו כאן תגרין ולא קרוביו ושאם שמעון הוא ב"ה לא מהני טענתו דהוא בעל החפץ לחוד אם לא נתאנה ביתר משתות ואע"ג דכאן נתאנה יותר משתות השיב לו על כל הצדדין אף מה שאין שייך למעשה זה ומשה"נ השיב לו שאם שמעון ב"ה אין בו אונאה אע"ג דבנדון זה א"ל שהוא סרסור אלא ר"ל בעלמא אם היה שהיה ב"ה אבל א"ל שלפי טענת ראובן השיב לו שהוא טען עליו שהחפץ הוא שלו ולולי טענתו לא היה תובעו וכנ"ל ועפ"ז אמר ליה שאם כדבריו הוא ב"ה שלו אין לך עליו אונאה ז"א דהא לפי תשובת הרא"ש שהשיב דכיון שמסר לסרסור נקרא בעל החפץ וכנ"ל ומדהשיב שנקרא בעל החפץ משמע אף שאינו בעל החפץ דינו כבעל החפץ והיינו דוקא לענין גריעותא לחייבו באונאה ולא לענין מעליותא להיות דינו כבעל הבית כשחביבין עליו כליו וק"ל (ומ"ש (בשתות ועד) שתות עד [ועד] בכלל) אבל מכל מקום כיון שהתנה עמו וגם החפץ היה שלו כל תנאי שבממון קיים. ומש"ה הוכרחתי לכתוב שהמעשה כך היה ששמעון גילה לו מיד שהוא נתנו מידו לסרסור דאל"כ לא היה משיב הרא"ש כל תנאי כו' כיון שבשעת התנאי לא היה יודע שהוא בעל החפץ גם לא היה משיב שבאם הוא ב"ה אין לו אונאה כיון שלא ידע בשעת המקח וכמש"ר בשם הרא"ש בסכ"ח גם נתיישב במ"ש שהוצרך הרא"ש להאריך במה שהשיב הלכך היתה החזרה תלויה בראיית קרובים גם מיושב במה שראובן טען שיתן לו כמו שהתנה כו' במה נתחייב לקיים התנאי שהתנה בעת שלא ידע שהחפץ היה שלו: וכל תנאי שבממון קיים צ"ל דכל בדלי"ת ובתשו' כתוב כל תנאי והיא היא: