פרישה, חושן משפט רנג:א
פרישה · Prisha, Choshen Mishpat 253:1
Open in the reader →1אלא לבקרו וצוה לפניהם כו' אם ירצו כו' דברים הללו המה מגמרא דפ' י"נ (סוף דף קי"ג) א"ר יהודא ג' שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין בתורת עדות רצו עושין דין בלבד ע"כ ומפורש שם הטעם דמדכתיב והיתה לבני ישראל לחוקת משפט אורעה כל הפרשה דנחלה להיות דין והעומדים שם אם רצו בית דין הם כאילו צוה להם תחלה להיות דיינים בכל דבר שיסתפק בלשון הצוואה וכיון שהוא כאילו קבל עליהם מש"ה אין א' מהם יכול לומר לב"ד הגדול קאזלינא: ל"ש אם חלק נכסיו כו' ל"ש אם צוה ליתן לאחרים כלומר ל"מ חולק לבניו דפשיטא שנעשו כדיינים מדכתיב והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לבניו לרבות לזה ולמעט לזה אלא אפילו חולק לאחרים דלא כתיב בקרא נמי נעשו דיינים ומטעם שכתב הרא"ש בשם ר"י ז"ל דכיון דאמרו רבנן דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי אף בצוואה שהוא מצוה ליתן לאחרים שאין ראויים ליורשו מסתבר דכך הוא הדין גם לענין שג' שעומדים שם שנעשו דיינים דמתנת שכ"מ כירושה שוויוה רבנן דהרי אינה חלה אלא לאחר מיתה כעין ירושה וכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תוקון ורב יהודא סתמא קאמר למילתא דג' שנכנסו לבקר את החולה ל"ש במחלק לבניו ל"ש במחלק לאחרים עכ"ל: בד"א ביום כו' וכדכתיב נמי בקרא והיה ביום הנחילו כו' וכן הוא שם בגמרא: כיון שאין השעה ראויה לדין כו' ע"ל (ריש סימן ז') ושם כתבתי ג"כ דעות מחולקות באם דנו אם דיניהן דין ועבד"מ בעמוד: וכתב הרשב"ר דוקא כו' כצ"ל וכ"כ ב"י: שוב אין יכולין לדון כו' דאין עד נעשה דיין ור"י ס"ל דוקא עד המעיד ולא בנתכוין להעיד ולא העיד וכן כתב ב"י: במתנת שכ"מ במקצת בקנין כו' ז"ל רשב"ם שם וה"מ דאם רצו עושין דין דמשמע שאפילו החולה אינו יכול לחזור כו' (פי' דשם בגמרא מוכח דאפילו בחייו דנין וכתבתיהו בדרישה ע"ש) כגון מתנת שכ"מ במקצת דאיכא קנין דלא מצי הדר ביה אבל בלא קנין דמצי הדר ביה לא כדמוכח לקמן שאין להם לדיינים לעשות דין בדבר שאפשר להתבטל ואם דנו אין דיניהם דין דעדיין לא קנו עד שימות האב שמא יחזור בו עכ"ל ורבינו כתב עליו ולא נהירא דההיא דין מתנת בריא יש לה ור"ל וא"כ איך נלמד מפסוק והיה ביום הנחילו כו' שהנכנסים יכולין לעשות דין בע"כ דהא מהפסוק לא נלמד אלא לענין נחלה אבל לענין מתנת בריא מנ"ל דיכולין לעשות דין כל זמן שלא קבלו עליהן אלא ודאי לא איירי אלא במתנת שכ"מ בכולה והא דאמר רצו עושין דין עיקר הדברים קאי אאחר שימות הנותן דאז כבר נסתלק הנותן וא"צ קנין דהא קיי"ל כריב"ב דאמר דמקרא ילפינן דמה שמצוה אדם ליתן לבניו לרבות לזה ולמעט לזה דבריו קיימין אחר שימות ובלא קנין וזהו שכתב רבינו מתחילת דין זה ואין היורשין יכולין לומר לב"ד הגדול אזלינא ואף דמהגמרא מוכח דאיירי נמי דעושין דין בחיי הנותן גם זה לא קשיא לרבינו דמוקי לה דמיירי כשנותן בקנין גמור במתנת בריא מעכשיו אם ימות וכ"כ התוס' שם וכתבו ז"ל וקרי ליה נחלה לפי שהוא כעין נחלה שאינו קונה אלא לאחר מיתה עכ"ל ור"ל דכל כה"ג יש לו דין מתנת בריא שאינו יכול לחזור בו ליתנו לאחרים ולא למכרו ודין מתנת שכ"מ שאינו קונה אלא עד לאחר מיתת הנותן וע"ש זה קראהו הקרא נחלה ואף שסתם רבינו ולא הזכיר זה דמיירי במתנת שכ"מ בקנין מהיום ע"כ צריכין אנו לפרשו כן מדסיים וכתב ז"ל ואין יכולין לעשות דין עד דמשהה כו' ובגמרא איתמר זה אקנין מיד אחר דין זה גם מייתי הגמרא שם על זה דצריך להשהות כו" דין הנ"ל דג' שנכנסו לבקר כו' משמע דבקנין איירי מיהו אין זה ראיה דאדרבה מדכתב רבינו בתר הכי דין דצריך להשהות כו' ולא הזכיר קנין משמע דגם בלא קנין מיירי וס"ל כיון דבקנין צריך להשהות ה"ה במתנת שכ"מ דאף דדבריו ככתובין וכמסורין דמי מ"מ לא עדיף מקנין דבריא ומ"מ מוכח מינה דברצו לעשות דין בחייו מיירי דאי אחר מיתה לא אצטריך למימר דצריך להשהות דהא אין לך שינוי דעת וענין גדול משינוי מחיים למיתה וק"ל ועבד"ר: עד דמשהה לבתר דסליק מההוא עניינא שם בגמרא (דף קי"ד) ואקנין קאי שם וכנ"ל והטעם כתב רשב"ם שם ז"ל דקים להו לרבנן דאדם לא גמר ומקני מיד אלא אדעת שיתן לבו אח"כ לידע אם אפשר לו בקנין זה לעשותו קנין גמור עכ"ל: ואם דנו פירשב"ם שאינו דין כבר כתבתי לשונו וטעמו לעיל בסמוך אבל התוס' כתבו דמ"מ דינו דין אלא לכתחילה לא ידונו משום אטרוחי בי דינא בכדי: