פרישה, חושן משפט רנג:מו
פרישה · Prisha, Choshen Mishpat 253:46
Open in the reader →1אחד מהם שכנו כו' ת"ח קודם ופרש"י דמסתמא אדם מצדיק מעשיו בשעת מיתה ואמר מר כל הנביאים לא נתנבאו אלא למהנה ת"ח מנכסיו: וכן אם א' מהן קרוב כו' ז"ל הגמרא שם שכן ות"א ת"ח קודם קרוב ות"ח ת"ח קודם איבעיא להו שכן וקרוב מאי ת"ש טוב שכן כו' ע"כ ש"מ שהאיבעיא צידד לומר דקרוב הוא עדיף ורבינו נמי נמשך אחר לשון הגמרא וכתב כל החילוקים דקרוב ות"ח נשמע מדין שכן ות"ח לפי המסקנא ועכ"פ לא היה צריך לכתבו א"נ כתבו משום דאם ידוע שדעתו קרובה לשכנו ולקרובו דבזה לא זו אף זו הוא ודוק: אלא בשכן חבירו ורגיל כו' כלומר אהאי שכן קאמר קרא טוב שכן קרוב מאח רחוק וכתב ב"י דמשמע מלשון רבינו דתרתי בעינן שיהיה דר אצלו וגם יהיה רגיל אצלו ושמדברי הרא"ש לא משמע כן שכתב אלא שכן היינו שהוא חבירו ורגיל אצלו תמיד במשא ומתן עכ"ל ומדכתב שכן היינו כו' משמע דס"ל דחדא מילתא היא וכשרגיל עמו אפילו אינו דר אצלו שהדירה אינה מעלה ואינה מורדת כן הוא כלל דברי ב"י ולי נראה שגם דעת רבינו כך היא ותיבת חבירו נמשך למטה עם מ"ש ורגיל וכאילו כתב חבירו הרגיל דאל"כ ק' כיון דהתחיל וכתב ז"ל לא מיירי בשכן הדר אצלו הו"ל לסיים ולכתוב אלא בשכן הדר אצלו ורגיל עמו כו' אלא ודאי כוונתו לפרש דהאי שכן היינו חבירו הרגיל והיינו כדברי הרא"ש ודלא כב"י וק"ל: ולא נהירא כו' שלא היה צריך לצוות כו' וא"ת דמיירי כשפורט יורש א' בין היורשים וי"ל דרבינו בא לסתור דברי הי"א דס"ל דהגמרא דקאמר שכן וקרוב ינתן לשכן ולא מיירי הגמרא מקרוב היורש אזה כתב דזה אינו דהא כשאין לו אלא קרוב א' הראוי לירשו אזה ודאי ג"כ קאמר הגמרא וקאמר דינתן לשכן וכיון דגם קרוב היורשו בכלל זה דינתן לשכן א"כ אית לן למימר דהגמרא בכל ענין קאמר דינתן לשכן אף דאית ליה שני קרובים שווים לירשו (וק"ל) דאל"כ הו"ל לחלק בין יורש ליורש ולא בין יורש לרחוק וק"ל: למי שהיתה דעתו כו' כן פרש"י ורמב"ם שודא דדייני הנזכר בגמרא אבל ר"ת פי' שהדיין יתן למי שירצה ומביא ראיה לדבריו וא"ת א"כ יתן הדיין למי שיתן לו יותר שכר וי"ל דיין דמקבל שוחדא לאו דיינא הוה ע"כ וכן פי' רא"ש ור"ן: