פרישה, חושן משפט רסז:ד
פרישה · Prisha, Choshen Mishpat 267:4
Open in the reader →1וכיצד מכריז מזכיר שם האבידה כו' הנה אכתוב לשון משנה וגמרא דפ' א"מ (דף כ"ח ע"ב) ומתוכו נעמוד על ביאור דברי רבינו ז"ל המשנה אמר את האבידה ולא אמר את סימניה ה"ז לא יתן לו והרמאי אע"פ שנתן סימניה ה"ז לא יתן לו שנאמר עד דרוש אחיך עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא אם אינו רמאי עכ"ל ושם בגמרא איתמר רב יהודה יאמר אבידה מכריז משום דחיישינן לרמאי (ופירש"י שמא שמע האובד מתאונן בין שכיניו שטליתו נאבד וזה יודע את סימניה וכשישמע את מוצאו מכריז טלית מצאתי יקום ויתן סימניה) ר"נ אמר גלימא מכריז לרמאי לא חיישינן דא"כ אין לדבר סוף (טעמו דכל מאי דאפשר למקרביה לבעל אבידה לאבידתו מקרבינן ליה לכך מכריז גלימא שאז יתן לבו יותר ויתן סימניה) וחריך עליה דר"נ מדקתני במתניתין ולא אמר סימניה לא יתן לו ואי מכריז גלימא צריכא למימר דאי לא אמר סימניה לא מהדרינן ליה ומשני רב ספרא מאי לא אמר סימניה לא אמר סימנים מובהקין דידה ע"כ ופסקו רי"ף ורא"ש הלכתא כרב נחמן וז"ש רבינו ואינו חושש לרמאי כו' כלומר לאפוקי מרב יהודא שחושש לרמאי וק"ל וכן הוא לשון הרמב"ם שם רפי"ג דהלכות אבידה דין ב' ז"ל כיצד מכריז אם מצא מטבע יכריז מי שאבד לו מטבע יבוא ויתן סימניה ויטול ואינו חושש מפני שהודיע מן האבידה (פי' שיבוא א' ברמאות) לפי שאינו מחזירה עד שיתן סימניה המובהקים עד כאן לשונו. וזה שכתב עד שיתן סימניה המובהקים (דמוכח דסבירא ליה דמחזירין על ידי סימנים) ר"ל דכן היו נוהגין קודם התקנה בדין תורה והיה סגי כשנתן סימן ארוך או גוץ וכן מבואר בלשון הרמב"ם שם אחר זה בדין ד' שכתב בראשונה כל מי שאבד כו' עד משרבו הרמאין התקינו ב"ד שיהו א"ל הבא עדים שאין אתה רמאי וטול. הסימני' המובהקין סומכין עליהן ודנין ע"פ בכל מקום דין תורה והמדה והמשקל ומנין או מקום האבידה סימנים מובהקים הן עכ"ל הרמב"ם הרי דהתחיל בד"ת בדין ב' הנ"ל ובדין ד' למדנו וכתב דאע"ג דהתקינו באבידה דצריך עדים כו' מ"מ אם יביא עדים שאינו רמאי הרי הוא כקודם התקנה ויטלנה בסימן דמשקל ומנין וק"ל וכתבתי זה ליישב בו דברי רבינו שהתחיל וכתב שהרי אין מחזירין אלא בסימן מובהק ואח"כ כתב בו פלוגתא ושהרמב"ם ס"ל דאפילו בסימן מובהק אין מחזירין לו עד שיביא עדים כו' ולפי מ"ש לק"מ דהרי גם הרמב"ם כתב בהאי לישנא רק דלהרמב"ם הוא כן לדין תורה דוקא וא"ש ג"כ אליביה וה"ק דהא עכ"פ צריכין סימן מובהק ור"ל מכ"ש לאחר תקנה דאפילו בסימן מובהק לא סגי ולהרא"ש דינא הכי הוא דוקא לאחר התקנה אבל קודם התקנה לסתם אדם לא היה צריך אפילו לסימן מובהק דארכו ורחבו אלא אפילו בסימן כל דהו דחיורא וסומקא ג"כ סגי וכמ"ש בסמוך ודוק: ומש"ר ותניא כל מי שאבדה לו אבידה כו' עד והרמב"ם ז"ל כתב כו' טעם פלוגתתן הוא דהרמב"ם מפרש לה דה"ק בראשונה כל אדם שיהיה נותן סימנים מובהקים דידה היה נוטל אותה משרבו הרמאין ונתנו לב על האבידה ועל הסימנים התקינו שאפילו בסימנים מובהקים לא יחזירו להן אא"כ מביא עדים שאינו רמאי ואז מחזירין לו ע"י סימנים מובהקים אבל בסתם סימנים אפילו קודם שנתרבו הרמאין לא היו מחזירין לשום אדם והרא"ש מפרש דה"ק בראשונה היו מחזירין לכל אדם ע"י סתם סימנים משרבו הרמאין התקינו שלא יחזירו לשום אדם בסתם סימנים אא"כ יש לו עדים שאינו רמאי אבל בסימנים מובהקין נותנין לכל אדם אפילו לאחר התקנה ואפילו בלא ראיה וכן מפורש שם בהדיא בדברי הרא"ש שכתב על האי ברייתא ז"ל הבא עדים שלאו רמאי את וטול אבל בסימנים מובהקין יראה שמחזירין לכל אדם ולא איירי אלא בסימנים שהיו מחזירין בהן בראשונה עכ"ל ש"מ דס"ל דבראשונה היו מחזירין אפילו בסימן שאינו מובהק ומפורש שם לפני זה בדברי הרא"ש דסימנין שאינם מובהקין ר"ל חיורא וסומקא וסימנים מובהקין היינו כשמכוין מדת ארכו או רחבו וא"צ שיאמר דוקא סימן מובהק דנקב יש בצד אות פלוני וכיוצא בו וכן מוכח מדבריו שם בשמעתא דלפני זה (דף קנ"ג ע"ד) במ"ש על האיבעיא אי סימנים דאורייתא כו' ע"ש והן הן דברי רבינו כמ"ש בסמוך ס"י ועבד"ר: