פרישה, חושן משפט רע:ג
פרישה · Prisha, Choshen Mishpat 270:3
Open in the reader →1מציאת בנו ובתו כו' עד ומציאת פועל כו' כל' רבינו כן הוא לשון הרמב"ם בפי"ז דגזילה זולת מה שכתב רבינו בסיפא מציאת בנו ובתו שאינם סמוכים על שולחנו כו' דליתא שם תיבת בתו: ומה שכתב רבינו אפילו הן גדולים בבתו ר"ל אפי' בתו בוגרת שאינה ברשות אביה כלל לא להשיאה למי שירצה ולא למכרה לשפחה אפ"ה הואיל והיא סמוכה על שולחן אביה לא עדיפא מבנו הגדול שסומך על שולחן אביו דמציאתו לאביו כדאיתא בב"מ וכמ"ש בדרישה: ומציאת בתו הנערה כו' דאע"ג דמן הדין הוא שלה דהא דכתיב בנעוריה בית אביה בהפרת נדרים הוא דכתיב וגם אין שייך איבה דבידו למכרה לשפחה דבהיותה נערה אינו יכול למכרה וכמ"ש בסמוך מ"מ חכמים תקנו שיהא לאביה משום איבה שבידו למסרה למנוול ומוכה שחין כדכתיב את בתי גו' ולרבותא נקט נערה כו' וכ"ש בתו קטנה אפי' אינה סמוכה על שולחן אביה דאית בה ותרתי דבידו למכרה לשפחה וגם לאישות למנוול ומוכה שחין ועבד"ר: ואפי' היתה מכורה כו' כל' הזה כתב ג"כ הרמב"ם ומשמע דקאי אנערה דמינה איירי וא"כ א"א לפרשו דר"ל דעדיין היא מכורה בנערותה דהא ילפי' מדכתיב ויצאה חנם אין כסף דיצאה מאדוניה בסימני נערות וגם היא אינה יכולה למכור את עצמה בהיות נערה וכמ"ש התוס' בב"מ (דף י"ב) ושכן איתא בספרי וצ"ל דר"ל אפי' היתה מכורה כבר ויצאה בשש או ביובל מאדוניה בעודה בקטנותה ושוב אין אביה יכול למכרה כדדרשינן בקידושין (דף י"ח) מדכתיב לעם נכרי לא ימשול למכרה בבגדו בה והו"א דתו ג"כ אין יכול להשיאה למנוול ולא שייך שום איבה ותהי' מציאתה לעצמה קמ"ל וה"ט דאעפ"כ יכול להשיאה למנוול דהכי איתא שם בברייתא מוכר אדם את בתו לאישות ושונה לשפחות (ופרש"י אם נתארמלה או נתגרשה מאישה מן האירוסין דאילו לאחר נישואין תו אין לאביה רשות בה) ושונה לאישות אחר שפחות כו' ע"ש ומיהו לא בשביל נערה לחוד כתבו הרמב"ם ורבינו להאי אפילו היתה מכורה כו' דהא אין כאן מקור דין זה ללמדנו דיכול למכרה לאישות אחר שפחות אלא קאי גם אמ"ש לפני זה מציאת בנו ובתי אפי' הן גדולים דמשמע וכ"ש קטנים ע"ז כתב ואפי' היתה מכורה לאחר לאמה דאז אינה סמוכה על שולחן אביה וגם לא שייך איבה דימכרנה לאמה דהרי היא מכורה אפ"ה מציאתה לאביה מטעם דאכתי איכא איבה דיכול למסרה למנוול כו' ודוק: ומציאת בנו ובתו כו' הן שלהם יש לתמוה הלא כ"ר לפני זה שמציאת בתו נערה הוא של אביה אפי' אינה סמוכה על שולחנו וכתבתי דמכ"ש כשהיא קטנה וכן מוכח מדכתב שם ואפי' היתה מכורה וכנ"ל וראיתי שיש מוחקים תיבת בתו ומביאין ראיה דברי"ף ורא"ש ורמב"ם ליתא לתיבת בתו בהאי בבא אבל אינו נ"ל חדא דעיינתי וחפשתי בכל ספרי הטור של דפוס ושל כתב וכולן שווין בגי' זו ועוד דבכל הך בבא נקט רבינו ל' רבים סמוכים קטנים כו' משמע דקאי אבנו ובתו וגם בקיצור פסקי הרא"ש שחיבר רבינו כ"כ דבתו קטנה שאינה סמוכה על שולחן אביה מציאתה שלה ולכן נ"ל לקיים גי' הספרים ובתו דומיא דבנו קאמר דהיינו היכא דליכא למיחש למסירה למנוול כגון שכבר השיאה ונתגרשה או נתארמלה מן הנישואין שאז יצאה מרשות אביה וכנ"ל ולהכי כיון שאינה סמוכה על שולחנו מציאתה שלה דומיא דבנו הקטן בשאינו סמוך ע"ש אביו ורבינו המציא דין זה כדי שלא נצטרך לומר דר"י דאמר גדול לאו גדול ממש כו' (וכתבו לשונו בדרישה) לא קאי אלא אבן דלפ"ז גם אבת קאי ובתנאי שתהא הבת דומה (לכן) [לבן] דלא יהא שייך בה חששא דשמא ימסרנה למנוול וק"ל ועבד"ר: ומציאת עבדו כו' כך הוא לשון המשנה וכבר כ"ר לפני זה דאפי' היתה מכורה הוא של אביה והיינו כשאביה חי וכאן איירי כשמת אביה ועדיין היא אצל אדונה וקמ"ל דמציאתה לעצמה ולא לאדוניה דאין הלכה כר"ל דאמר כשמת אביה יצאה מרשות רבה והרמב"ם ז"ל כתב ז"ל כל אלו המציאות אינן שלו עכ"ל והוא ל' מדוקדק קצת יותר דנכלל בו הן אביה חי או מת עכ"פ מציאתה אינו שלו פי' של אדוניה אלא של עצמה אם אין אביה חי ושל אביה אם אביה חי ורבינו סמך אמ"ש כבר וכמ"ש ודוק: אפילו בספק גירושין כו' שם בגמרא ומשום דטעמא מאי אמרו רבנן מציאת אשה לבעלה משום איבה והכא איתא לה איבה ואיבה: