פרישה, חושן משפט ג:יג
פרישה · Prisha, Choshen Mishpat 3:13
Open in the reader →1וגדולה מזאת כתב הרמב"ם כו' בפ"ו דסנהדרין כ"כ ומ"ש למי שאינו מומחה כו' האי שאינו מומחה נ"ל פשוט דר"ל לא גמיר ולא סביר דהא לגמיר ולא סביר כבר סתם וכ"ר דמהני ליה נט"ר דר"ג ולא כתב ביה שום פלוגתא וגם כבר כתבתי דגמיר ולא סביר נקרא מומחה סתם בל' הרמב"ם גם הכ"מ כתב שם על דברי הרמב"ם הללו ז"ל זה דבר פשוט בעצמו וכבר כתבו ג"כ בספ"ד דר"ג שנותן רשות למי שא"י הוה כמקדיש בעלי מומין לגבי מזבח כו' ומדכתב זה לפשיטות וגם קראו אינו יודע ש"מ דפירשו בלא גמיר ולא סביר כלל ועוד דשם בספ"ד כתב הכ"מ ראייה לדברי הרמב"ם מפ"ק דסנהדרין דאמר שם דבי נשיאה אוקמי דייני דלא הוי גמיר וביזהו ר' יודא בר נחמני עכ"ל ומדהביא ראייה מדייני דלא גמירי ש"מ דהרמב"ם מדלא גמיר איירי וכן מוכח ממ"ש הכ"מ בספ"ב מה"ס ע"ש. וא"כ יש לדקדק מה ראייה מביא רבינו לענין שלא תועיל רשות המלך לגמיר ולא סביר ומאי גדולה מזאת דקאמר ונראה דס"ל דאם היינו אומרים דרשות המלך תועיל לאחרים ע"כ הוא מטעם דשלוחו של אדם כמותו א"כ אין חילוק לגבי הבא מכח המלך בין גמיר ולא סביר ללא גמיר כלל דכמו שדינא דמלכותא דינא אף שהוא אינו גמיר כלל כן היה דינו של זה שנותן לו רשות להעמידו במקומו וזה לא מסתבר למימר שיועיל כולי האי רשות המלך וע"ז כתב וגדולה מזאת כתב הרמב"ם שאפילו הר"ג שהוא משבט יהודה ובידו נתן הקב"ה קו המשפט אף שלא היה לא גמיר ולא סביר וכנ"ל לית ליה רשות למיהב רשות למי שאינו לא גמיר ולא סביר להעמידו במקומו כ"ש דלא אמרינן כן גבי מלך עכו"ם וכיון דלא אמרינן שלוחו של אדם כמותו בענין זה ממילא אין רשות המלך מהני אפילו למאן דגמיר כל שאינו סביר אבל רשות הר"ג מהני דכיון שהוא מלך ישראל עדיפא כחו. ומש"ר. וגדולה מזו כתב הרמב"ם אף ע"פ דגם הוא עצמו כתב לפני זה בס"ו דמי שאינו גמיר ולא סביר ל"מ ליה הרשות דר"ג ויש ראייה לזה מהגמ' וכמ"ש שם ה"ט משום דאין ראייה משם דאין דינו דין כלל והו"א דאינו פסול אלא לענין דאינו יכול לדון בע"כ של בעלי דינים. ולענין שאין הודאה שהודו בפניו נחשבה הודאה אבל מ"מ מהני רשותו לענין שאם אירע ששלח אחריהן ובאו לפניו לדון בלא כפייה שסברו שצריכים הם לעמוד לפניו דשוב אין כח ביד בעלי דינין לחזור מדינו ואם טעה יפטר מתשלומין וממילא גם רשות המלך תהני לזה ורבינו כתב דלא מהני רשות המלך כלום ושאפילו לא טעה יכול א' לחזור לכן כתב וגדולה מזו כתב הרמב"ם שאין רשותו מועיל גם לדברים הללו ובזה מיושב למה הביא כאן לכל דברי הרמב"ם. והשתא דאתינא להכי לחלק בין כפייה לטעה וישלם א"כ נוכל לפרש ולומר דההוה אמינא הוא האמת ומה שהתחיל וכתב דרשות המלך אינו מהני כ"א רשות ר"ג מיירי לענין אם טעה שיצטרך לשלם וס"ל דאם נטל רשות מר"ג אפילו לא גמיר ולא סביר פטור מלשלם וברשות מלך חייב לשלם ומ"ש לעיל דלאו כל כמיניה דר"ג כו' היינו לענין כפייה וע"ז מסיק וכתב דגדולה מזו כתב הרמב"ם דאפילו נטל רשות מר"ג זה דלא גמיר ולא סביר חייב לשלם. ומיהו זהו קצת דוחק דהא ע"כ מכפייה לדון איירי ודו"ק ועבד"ר: ה"ג ואם טעה ונשא ונתן ביד חייב לשלם וחוזר כו' עד ישלם כדין כל אדם הגורם להזיק שזה מתכווין להזיק הוא וכן הוא במיימוני שם ור"ל דקי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי אלא שבטועה בדבר משנה כתב שם בפ"ו דפטור משום דגרם בלא כוונת היזק הוא וע"ז כתב כאן דזה נתכוין להזיק הוא שכיון דידע בעצמו דלא גמיר וסביר לא הוה ליה לדון שמא יטעה וק"ל: ועבד"ר כיון שמקבלין אותו הקהל ע"פ כתב המלך יכולין לדון ז"ל ב"י כלומר כיון שקבלום עליהן היינו ערכאות שבסוריא שכשרין לדון כדאיתא בפ' ז"ב ונתבאר בתחילת סימן זה עכ"ל ור"ל דכמו ערכאות שבסוריא דכשרים הם אפילו בודאי דלית בהו חד דגמיר כיון דאתמנו להיות דיינים כמ"ש הרא"ש בהדיא בספ"ק דסנהדרין ה"נ אמרינן גם בזה שקבלו הקהל ע"פ כתב המלך אע"פ שלא גמיר ויודע סברות בדינין כלל: