פרישה, חושן משפט שח:ח

1שיעור משא אדם ל' קבין כן למד רש"י מברייתא שם דקתני קב לכתף ופירש"י קב הוה תוספת לאדם הנושא בכתף וחייב המוסיף בקלקולו מכאן למד שמשא אדם בינוני ל' קב עכ"ל: וקמתרץ אביי כו' ר"ל הא דקתני שהוסיף לכתף קב חייב היינו בשחבטו מיד ולא הספיק להשליכו מעליו עד שנפל מתחתיו וניזוק ומשמע הא לא חבטו לאלתר אפי' קלקלו זה בתוספתו פצעים וחבורות פטור דהו"ל להשליכו מעליו ובזה אין הלכה כמותו וכמ"ש בדרישה ע"ש ורבא מתרץ דמה שאמרו קב לכתף לא לענין אם חייב בקלקולו הבא ע"י משא תוספת זו אלא לאגר' פי' שחכמים שיערו כשמוסיף עליו קב צריך להרבות לו שכרו ורב אשי אמר לעולם שיעורו דקב לכתף לענין חיוב בקלקולו הוא וכ"ת אמאי לא השליכו מעליו אפשר דאף דכאיב ליה המשא סבר אדם נושא משא כזה וגם הוא רגיל לישא משא כזה ולא ידע דזה טפי משיעור הוא ויאמר האי דכאיב משום דחלשא דלבא אתת ליה לפום שעתא ולפום שעתא יזיל מי ניה ולכך סבלו ולא השלים לכך דין הוא שישלם לו זה נזקו שהגיע לו ע"י תוספת של זה: וכתב א"א הרא"ש עד"ר: דלא בעי למיתן אגרא יתירא וא"ת מ"ש מבהמה שהטעינה יתר ממשאה שיעור ל' דחייב בהוספתו שכר וכמש"ר בשם הרמב"ם מיד אח"ז וי"ל דשאני (התם) [הכא] דהו"ל להתנות ליתן לו שכר יתר או למישדי': ומסתברא דלא יהיב ליה כו' ז"ל ב"י דברי רבי' קצרים הם שלא הזכיר בתחילת הענין שנתחייב המוסיף בקלקולו כדי שיפול עליו לומר דלא יהיב ליה אלא נזק בלבד כו' עכ"ל פי' לדבריו דכך הול"ל וליתא לדרבא דאוקמיה כו' אלא כר"א דנותן לו דמי קלקולו ונראה ליישב דהרמ"ה כתב דבריו אהגמרא ורבי' ג"כ כבר למדו כמ"ש על דברי הרא"ש וכ"כ הרמ"ה והרא"ש דפסק כר"א (ודחה לרבא) בתשלומי נזק איירי ולכך קיצר רבי' במקום שאין צורך להאריך וק"ל: לשון הרמב"ם כו' בפ"ד משכירות כ"כ ונראה דהרמב"ם פי' למשנה הנ"ל דקתני להביא עליה לתך חיטים ואם הוסיף עליה ג' קבין חייב דמיירי בהתנה עליה לשכרה למשקל זה דלתך ולא כמו שפירשה רבי' והתוס' כמ"ש בדריש' ומינה למד הרמב"ם בשכרה לכל משקל שיהיה חייב בתוספת ג' קבין ומש"ה הביא רבי' ל' הרמב"ם גם חידש בל' הרמב"ם דצריך לשלם לו שכר התוס' ומסיק וכתב דה"ה בשכרה סתם והוסיף עליה אחד מל' יותר מהמנהג דחייב ור"ל חייב במיתתה בהוסיף שיעור ל' ובפחות משיעור ל' אינו חייב במיתתה דמחשב אונס כיון דאין דרכה למות בכך אבל חייב שכר וכדין שכרה לשיעור ידוע הנ"ל: