פרישה, חושן משפט שנז:א
פרישה · Prisha, Choshen Mishpat 357:1
Open in the reader →1המכיר כליו וספריו כו' בדרישה כתבתי ל' הגמרא ופירושה ע"ד רש"י והרא"ש ובדרכו הלך רבינו וע"פ זה אפרש בס"ד דבריו: מ"ש ויצא לו שם גניבה בעיר פי' שכבר צעק על גניבתו שנגנב כלי שסימנו כך וכך עכשיו רואה כלי כזה ביד הנתבע והוא טוען שהוא הוא ומביא בני אדם שמעידין ששמעו הכרוז והצעקה שנגנב לו כלי בסימני' הללו אבל אין מכירין הכלי הזה בטב"ע שהיה של התובע וזה לבד לא מהני דשמא זוזי איצטריכו ליה ומכר ונתחרט על מכירתו ומש"ה הוציא קול כדי להאמינו כשיערער ע"י להנתבע ומש"ה בעינן שיהיה גילוי מילתאוסברא שנעשה לו גניבה והיינו שבאו בני אדם ולנו כו' וראו שחתרו וחבילות על כתיפן ואז לא על פיו סמכינן רק הכל אומרי' מן הסברא שנעשה לו גניבה ואף שאין הרואי' ראו מה שהוציאו שכל חבילה אינו ניכר לעין הרואה מה שהוא בתוך החבילה מ"מ כיון שהאנשים האלו בחזקת גנבים הם שהרי חתרו ויצאו וזה צעק אחר היציאה שנגנב מידו כלי או ספר שסימנו כך וכך ועכשיו רואים כלים כאלו ביד הנתבע וזה התובע אינו עשוי למכור כליו מש"ה מצרפין הדברים ומוציאין אותו מיד הנתבע רק שצריך ליתן לו הוצאתו ע"פ השבועה מפני תקנת השוק אבל אי התובע עשוי למכור כליו אז אין מוציאין מיד הנתבע עד שיש שמעידים שראו מה שהוציאו בעין ולהכיר אותם בסימני' והיה כעין הכלי שנמצא עתה ביד הנתבע וגם שמעו שזה התובע צעק על גניבתו אז ינתן סימני' זהו כלל הדברי' שעל פיהם דברי רבינו מבוארי': ומש"ר בעשוי למכור א"נ עד שיעידו כו' וזה נותן בהם סי' כו' כלומר ואז בשעה שראו אותן יוצאין מהחתירה ונושאי' כלי' הללו שמעו שזה התובע נותן סימן לגניבתו כעין הסימני' שנמצאו באותן כלי' שנשאו אבל עכשיו אחר שראו הכלים ביד הנתבע אין שייך לומר ונתן בהם סימן ועוד שאר הוכחות לזה כתבתי בדרישה ע"ש ודוק: ומ"ש שחתרו להם בקיר כו' אין פי' שצריכין העדים לראות שעשו החתירה שהרי במשנה לא אמרו אלא כגון שהיתה מחתרת חתורה כו' דפי' דלמחר נמצאת חתירה בבית פ' וראו אנשים יצאו משם ונושאים כלי' וכן הוא בהדי' ברמב"ם פ"ה דגניבה ז"ל באו בני אדם ומצאו מחתרת ובני אדם שלנו בתוך ביתי יוצאים כו' וכך אפרש ל' רבינו שר"ל שהם מסתמא אותם שחתרו להם החתירות שמצאו למחר וראו ג"כ יוצאי' וחבילות כו' וק"ל: והראב"ד כתב דמיירי כו' פי' כמו שס"ל להרמב"ם דאין יאוש ושינוי רשות קונה אלא לענין שא"צ להחזיר הגניבה וכמש"ר בשמו בסי' שלפני זה כן סבר ג"כ הראב"ד וכמש"ר בשמו ר"ס שס"ח ע"ש ומש"ה פי' המשנה דקתני המכיר כליו כו' ישבע לו לוקח כמה נתן ויטול דמיירי בין לפני יאוש ואז ישבע הלוקח והבע"ה מחזיר לו הוצאתו ונוטל הגניבה מיד הלוקח ובין לאחר יאוש דאז גוף הגניבה נשאר ביד לוקח אבל צריך לשיטתם להחזיר לבעלים דמי שיווי הגניבה רק שמנכה לו מה שהוציא ונתן להגנב דמסתמא יש יתרון בשיווי כי הלוקח מהגנב בזול הוא קונה ועל אותו יתרון קאמר ויטול פי' הבע"ה נוטל מיד הלוקח וא"ש פי' המשנה טפי וכמ"ש בדרישה ע"ש ודלא כב"י. ואע"ג דסתם גניבה יאוש בעלים פי' ומסתמא היאוש נעשה מיד שנגנב דהיינו קודם מכירה דהא מכח דלא ידעינן מי גנבו מתייאש וק"ל וע"ל ר"ס שס"ח שם כ"ד הדין דסתם גניבה יאוש כו': כתב הרמב"ם כשאינו עשוי כו' ור"ל כיון שהעדים מכירים כו' והכי מסתברא [רבינו] ס"ל ג"כ כהרמב"ם לדינא דביש עדים שמכירים אלו הכלים הנמצאים ביד הנתבע בטב"ע שהיה של התובע סגי ליה ביצא שם גניבא לחוד וא"צ לאינך תנאי' הנ"ל ודוקא כשאין עדים המכירים כלים אלו בטב"ע הצריכם רבינו לעיל וכמ"ש שם רבינו בהדיא ז"ל אע"פ שאין עדים מכירים שהן כליו וכמ"ש שם ומש"ה כתב רבינו דכשיש תנאי' הנ"ל שראו שחתרו והוציאו משא על כתיפם כו' א"צ לעדים שיעידו בטב"ע רק שמחולקים בפירוש השמעתא אבל בדיני ל"פ ובדרישה הארכתי ודלא כב"י ע"ש: