פרישה, חושן משפט שצז:א
פרישה · Prisha, Choshen Mishpat 397:1
Open in the reader →1מי שבהמתו רגילה כו' בב"ק הנהו עיזי דבי תרבו דהוי מפסדי ליה לרב יוסף א"ל [לאביי] זיל אימא להו למרייהו דליצנעינהו א"ל אמאי איזיל דאי אזילנא אמרי לי ליגדור מר גדירא בארעא וכתב ע"ז הרא"ש ז"ל כתבו התוס' אשתמוטי הוא משתמיט אביי שלא היה חפץ לילך והא תנן אכלה מתוך החנות משלמת מה שהזיקה ולא אמרינן שהיה לו לנעול חנותו וכן פסק רי"ף ז"ל דליתא לדאביי ומצאתי כתוב בשם ר"ח ז"ל דפסק הלכה כאביי ומודה אביי דבעיר אם נכנסים לחצר הניזק ואכלה שחייב שאין אדם יכול לנעול דלתי ביתו כל היום והרועה יש לו לשמור הבהמה כשמוליכה דרך העיר שלא תכנס לבית ותזיק אבל כשמתפשטין בשדה אינו יכול לשמור את כולם שלא יכנסו לשדות אחרות הילכך צריך אדם לגדור שדיהו מבואר בדבריו דמ"ש בשם ר"ח דמודה אביי בעיר כו' שכ"כ להשיב על ראיות התוס' דרצו לדמות דין היזק בשדה לאכלה מתוך החנות או מצידי הרחבה שהיא בתוך העיר וכתב שר"ח חילק ביניהן ובזה דברי רבינו מבוארין ולכן כ"ר שמסקנת הרא"ש כר"ח מאחר שמביאו באחרונה וגם בגמרא הנ"ל משמע שהודה ר"י לדאביי אלא שהתוס' רצו להוכיח שאין הלכה כן מכח הראיות הנ"ל ועל הראיות הללו כתב הרא"ש שר"ח חילק ביניהן נמצא דאין ראיה מהן א"כ פשוט שהרא"ש ס"ל כמותו ולא כב"י שכתב שלא ראה הכרעה בדבריו דהרא"ש ואף לדעת ר"י והרי"ף צריכין לחלק בין נדון זה דנכנסו לשדה לההוא דאכלה מהחנות דשם לא נזכר דצריך להתרות בבעל הבהמה אלא צריך לשלם כל פעם כל היזקה ובנדון זה אר"י דיתרה בהו וכמ"ש הרי"ף ור"י וה"ט כדי שלא יתנצלו הבעלים למימר לרועה מסרתיהו והרועה יתנצל לומר שנתפשטו מרעות ברחבה של שדה ולא יכולתי לשמרם ועיין מ"ש בש"ג מזה: