פרישה, חושן משפט מ:א

1האומר לחבירו חייב אני לך מנה בשטר חייב ופי' כו' ור"ת פי' כו' בר"פ הנושא איתמר האומר לחבירו חייב אני לך מנה רי"א חייב ור"ל אמר פטור ה"ד אי דא"ל אתם עדי מ"ט דר"ל דקפטר ואי דלא א"ל א"ע מ"ט דר"י דקמחייב (הומ"ל שלא להשביע הודיתי כמש"ל סי' ל"ב) לעולם דלא קא"ל א"ע והב"ע דא"ל חייב אני לך מנה בשטר רי"א חייב אלימא מלתא דשטרא כמאן דא"ל א"ע ר"ל אמר פטור לא אלימא מלתא דשטרא ע"כ והילכתא כר"י לגבי ר"ל ובפי' דהך מימרא יש ג' שיטות שיטת רש"י ושיטת ר"ת ושיטת הרמ"ה והרמב"ם עוד יש נ"מ לדין היוצא מהסוגיא מדברי המקשן על פי פי' דהרמב"ם וכתב הרמב"ם בפי"א דמכירה ורבי' השמיטו וכתבתי בדרישה. ושם כתבתי טעם למה השמיטו רבי'. והנה אציגה לפניך א' לא'. דעת רש"י ז"ל דבין לפי מאי דס"ד דמקשן בין לפי המסקנא איירי ר"י ור"ל בהודאה שהוא חייב מחמת הלואה או ענין אחר ומש"ה כתב דגרסינן לעולם דלא אמר א"ע ור"ל וכדס"ד דידך והב"ע כו' בשטרא פירש"י בהודאה בשטר בפני עדים שמסר לו בפ"ע כ"י ואינו נזכר בו שם המודה כלל דאל"כ לכ"ע היה גובה מנכסים בנ"ח דהיינו כ"י (אע"פ דלא חתם שמו לבסוף אלא כתב בו אני ראובן חייב לשמעון מנה ג"כ מקרי כ"י) אלא מיירי שכתב בו סתם אני חייב לך מנה ולא אמר א"ע וזה טוען דשלא להשביע כ"כ בהא פליגי ר"י סבר דאע"פ דבהודאה ע"פ בעינן שיאמר א"ע כשמסר לו ההודאה בשטר ובפני עדים אלימא מילתא וכאילו אמר א"ע דמי ור"ל דפטר דלא אלימא אותה הודאה בשטר מהודאה ע"פ ובעינן א"ע זו שיטת רש"י. ור"ת כתב דלפי המסקנא לא איירי בהודאת הלואה כדס"ד דמקשן אלא מיירי שלא היה חייב לו כלום והשתא הוא דבעי לחיובי נפשיה ול"ג לעולם כולי אלא ה"ג הב"ע דא"ל חייב אני לך מנה בשטר שמסר לו אפי' בינו לבינו שטר גמור כתוב בכ"י וחתום שמו עליה שכתוב בו אני פב"ב חייב לפלוני כך ר"ל אמר פטור דמטלטלים אינן נקנין בשטר אלא במשיכה או בק"ס שהקנה לו בעדים ורי"א חייב הואיל וטרח למיכתב שטר גמר ומשעבד נפשיה שהרי יש דברים שאפילו באמירה בעלמא נקנין (וכדאיתא בשמעתין שם) והיינו דקאמר תלמודא אלימא מילתא דשטרא כו' ואע"פ דר"ת מיירי במחייב עצמו מ"מ שפיר קאמר כמאן דאמר להו א"ע על צד הדמיון כלומר כשם שבהודאה בע"פ ע"י אמירת א"ע (מהני ה"נ) אלימא מילתא דמשמסר לו שטר חזינן דגמר נפשיה להתחייב ובודאי טפי הוי (ניחא) לומר דכקנו מידו דמי דמה ענין הודאה לחיוב אלא משום דמעיקרא מדכרינן א"ע אהודאה נקט נמי הכי גם בתוס' כתב דלשון שאינו מדוקדק הוא וכן המ"מ בשם הרמב"ן והרשב"א. ושיטת הרמ"ה ג"כ כשיטת ר"ת דלפי מה שהשיב התרצן לא איירי בהודאה אלא במחייבי אך ס"ל כיון דדייק תלמודא וקאמר הב"ע דא"ל חייב כו' ש"מ דמיירי דלא כתב לו שום שטר אלא א"ל בע"פ לפני עדים חייב אני לך מנה בשטר והשתא א"ש ל' כמ"ד להו א"ע דמי ובזה דברי רבינו מבוארים דרך כלל. ועתה אכתוב פרטי דבריו דמש"ר בשם (רש"י) שכתב בו פלוני חייב לפלוני מנה או אני חייב כו' עד ואינו כת"י אע"פ שרש"י לא כ"כ אלא חדא דמיירי בלא נזכר שמו בו והוא כ"י וכנ"ל רש"י לרבותא דר"ל כ"כ וקמ"ל דאפי' הוא כ"י ס"ל דפטור כיון דלא כתב בו שמו ורבינו שלא כתב אלא הדין אליבא דהלכתא שינה לשונו וכתב בדרך לא זו אף זו ל"מ דאם נזכר שם המחייב בו דחייב אלא אפילו לא נזכר בו שמו וגם אינו כ"י מ"מ כיון שמסרו לידו בפ"ע והם מכירין הנותן חייב לשלם לו כר"י הנ"ל דהלכתא כוותיה וק"ל אלא דב"י כתב דמש"ר ואינו כ"י דר"ל ואינו חתימת ידו דאין שמו נזכר בתוכו כו' ע"ש והיינו כל' רש"י הנ"ל והיותר נראה כמ"ש דאינו כ"י כפשוטו קאמר וס"ל לרבי' דאם הוי כ"י א"צ למסרו לידו בפני עדים דמסתמא היא ניכרת והו"ל כאילו כתב שמו שם וכמש"ר לקמן בר"ס ס"ט בשם הרמב"ן ע"ש שכתב לפיכך הפיתקות שהשותפין מוציאין זע"ז כו' וק"ל: ואמש"ר או אני חייב לך מנה בשטר כתב הב"י ז"ל נ"ל דאין לגרוס בשטר וט"ס וכ"כ מור"ש ז"ל וטעמייהו דהא לרש"י בשטר שהזכיר ר"י היינו שכותב לו בשטר הריני חייב לך מנה וזה כבר הזכיר רבי' בתחילת דבריו ואין זה כדאי למחוק אלא משום דרבי' התחיל בל' הגמרא וכתב האומר לחבירו חייב אני לך מנה בשטר וכתב ע"ז ב' פי' מש"ה כתב ג"כ בכל פי' ל' השטר כפירוש קמא בראשו שמסר לו שטר וכפי' הב' בסופו או אני חייב לך מנה בשטר ור"ל וזהו פי' דתיבת בשטר האמור בגמרא שכתב לו בשטר כן וק"ל: הוי הודאה וחייב כו' אבל לחייב מה שאינו חייב לא מצי מחייב נפשיה אפילו בכ"י לדעת רש"י ועד"ר: