פרישה, חושן משפט תי:ח
פרישה · Prisha, Choshen Mishpat 410:8
Open in the reader →1חפר אחד ח' כו' והטעם בשני הדינים משום דכל המוסיף נעשה שותף עם הראשון בגרם זה שגרם וקירב המיתה או ההיזק יותר דדילמא אם לא היתה עמוקה אלא י' לא הוה שור זה מת אלא אם א' חפר ט' ובא אחד והשלימו לי' אז הוא לבד חייב כיון שהאחרון העתיקו ממדת נזקין למדת מיתה מתוך כך חייב המוסיף בכל כ"כ שם בתו' ומ"מ פי"ב מהנ"מ וכן מוכח שם בסוגיא ע"ש: מיבעיא אם כבר נסתלק מעשה הראשון פי' הראשון שחפר ט' נסחלק מעשהו דאותה חפירה לגמרי דהרי כבר נפטר בשעה שהשני השלימו לי' ואף שחזר לסתום אותו טפח הואיל ואיפטר הראשון איפטר או לא כן נראה לפרש והו"ל דומה למש"ר בס"ב שכבר נסתלק מעשה הראשון והב"י לא פי' כן ע"ש: ולדברי האומר דמהניא תפיסה ע' מ"ש בכללים: אי בהבל מיית פי' כגון שנפל שם דרך פיו לאפוקי דרך גבו וכמ"ש בסמוך: והרמב"ם כתב אי מחמת כו' כ"כ שם בפי"ב מהנ"מ וכתב עליו המ"מ ז"ל וביאור דבריו ז"ל כך כשחפר הראשון בור עמוק לשיעור המיתה ובא אחר והרבה ברחבה ונפל השור מאותו הצד שהרחיבו וכגון שלא הרחיבו בהיקף כולו ואפי' מת מחמת הבל הבור חייב שאם לא הרחיב זה האחרון היזק הבור לא היה נופל שם ואצ"ל אם מת מחמת חבטה נפל השור בצד הא' שלא הרחיב זה בו אם מת מחמת הבל האחרון פטור שהרי מיעט הבלו ואם מחמת חבטה מת האחרון חייב זהו כוונתו ז"ל והוא תימה איך עירב הלשונות כו' עכ"ל ובודאי כדבריו כן הוא דמוכח מדברי הרמב"ם מיניה וביה דבבא קמייתא דמחייב כשמת מחבטה איירי בשנפל מצד שלא הרחיב דאי מצד שהרחיב חייב אפילו מת מחמת הבלא וכמו שכתב שם ברמב"ם בהדיא (וכ"כ שם בדפוס גדול וקטן ורבינו קיצר בהעתקת לשון הרמב"ם) ומה שסיים הרמב"ם בבבא קמייתא בטעם חיוב מחמת חבטה שהרי הוא הקריב היזק בור זה רצה לומר כיון שפשע בבור זה והקריב צד היזק באם יזדמן דבר באותו צד משום הכי יקרא גם כן בעל התקלה להתחייב אף אם נפל מצד השני ול' הגמרא נקט וכמ"ש בדרישה ע"ש: ומש"ר ותימה הוא כו' עבד"ר: