פרישה, חושן משפט תכ:יז
פרישה · Prisha, Choshen Mishpat 420:17
Open in the reader →1וכיצד משערין הה' דברים כו' שם דף פ"ג ע"ש: כאילו היה עבד נמכר ר"ל כאילו היה נמכר להיותו עבד עברי (כן פירש"י ונ"י ר"פ החובל אבל הרא"ש כתב דשיימינן ליה כעבד כנעני דנמכר לעבד עולם כן חסרון אברו הוא לעולם משא"כ בעבד עברי דאינו נמכר אלא לו' שנים ואם באנו לשומו לכל ו' שנים פעם אחר פעם יעלה לערך יותר מכדי שעולה הערך כששמים אותו בפעם א' ע"ש) ואפי' אם הוא אדם חשוב שיימינן נזקו כעבד ואשר נגע בכבוד חשיבותו זה משלם בכלל בושת שהרי שיימינן הכל לפי המתבייש אבל לענין נזק הכל שווין וק"ל: כמה היה יפה קודם שחבל בו כו' ושומא זו להקל טפי ממה שהיו שמין דמי שיווי היד לחוד לקטוע היד עבדו דודאי הרואה עבדו שנם אין קוטע ידו אלא בדמים מרובים ולהקל בכל השומות אנו למדין מוביער בשדה אחר דאמרה תורה לשום ערוגה אגב שדה כ"כ הרא"ש ר"פ החובל וע"ל סימן שצ"ד: וכתב א"א הרא"ש ז"ל כו' שמין עבד נוקב כו' בשביל חסרון רגלו והוא דבר מועט י"מ דהוה כאילו כתב ולכאורה נראה דאם הי' עבד נוקב מרגליות ושבר רגלו שמין כו' אבל מיהו יראה דשומא זו ששמין לאדם כפי מלאכתו היינו דוקא כו' אבל יותר נראה דמ"ש והוא דבר מועט ר"ל דמחשב מועט כנגד קטיעת ידו אבל מ"מ צריך לשלם לו כאילו קטע רגל דעבד דעלמא וכדמסיק הרא"ש דאל"כ הו"ל מיד דמ"ה הוה דבר מועט מפני שמחמתו יהיה יותר קבוע במלאכתו וכמ"ש אח"כ אלא ודאי לא כיוון הרא"ש לזה אלא כוונתו לומר בתחלה דבקטיעת יד עבד נוקב מרגליות צריך ליתן לו הרבה מפני שמלאכתו בידו ולא ברגלו ואח"כ חזר ופי' דבריו דלאו דבר מועט ממש קאמר גם נראה לדקדק כן מל' הרא"ש ורבינו שכתבו ז"ל אבל אם קטע רגלו והיתה שומתו פחותה משומת עבד שלם כו' מדכתבו והיתה ולא כתבו ואז שומתו פחותה כו' ש"מ לאו בכל ענין שומתו פחותה דיש אדון דיש לו עבד נוקב מרגליות ומדקדק ג"כ ברגל עבדו טובא כדי שיהא ראוי לכל מה שיצווהו וא"כ ק' למה סתם וכתב תחלה דשומתו מעט אלא מאי נגד שומת ידו קאמר ודוק: צער אם קטע ידו וכו' אומדין מי שנכתבה ידו כו' ז"ל המשנה ר"פ החובל אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול כו' ופירש"י כיוצא בזה לפי מה שהוא מעונג רב צערו וכאבו וכ"כ הרמב"ם בפ"ב דחובל בהדיא ע"ש דין י' ובגמרא דף פ"ה צער במקום נזק היכי שיימינן (פירש"י היכי שקטע ידו ונתן לו דמים היכי שיימינן את הצער הלא יש לקצצה בשביל הדמים שנטל) כו' עד אלא אומדין כמה אדם רוצה ליתן לקטוע לו ידו המוכתבת למלכות בין סייף לסם עכ"ל הגמרא ובזה דברי רבינו מבוארים שדימה זה למי שידו מוכתבת למלכות שמוכרח לקצצה כמו כאן שזה קטע יד חבירו בסייף וכתב יד תחת יד אלא שדרשינן ליתן דמים כנגד הקציצה ודמי היד כבר נתן ועליו ליתן עוד דמי צער וכיון שזה המוכה צערו כבר נעשה שכבר נקצצה ידו לא מחמירינן על המזיק לשלם מה שאדם רוצה ליטול ולהצטער כך: והיכא שכואו בשפוד כו' נראה מדברי הרמב"ם כו' עד"ר: פירש ר"י כששמין הצער שמין כו' בפרק נערה כ"כ ע"ש והביאו הרא"ש בפרק הכונס: ורבינו משולם כתב שמשלם הכל צ"ל ר' שמשון כי כן כתב שם באשר"י בשמו בפרק הכונס וגם בתשובותיו ומפני שכתב שם דברי ר"י וראיותיו וכתב עליו דברי ר' שמשון שדחה ראיותיו משמע דהסכים לר"ש ומש"ה כתב וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל ועד"ר: כיצד משערין השבת אם לא חסרו אבר כו' שם דף פ"ו פלוגתא דאביי ורבא והלכה כרבא דאמר כן: ומ"ש ואם חסרו אבר כו' כל זה שם והרא"ש כתב עליו כדברי רבי': ומ"ש שמין אותו לאותה מלאכה כו' פי' לענין תשלומי שבת דכתב דינו דמשלם לו כשומר קישואין ע"ז קאמר דאם בעל מלאכה הוא מוסיפין בשבתו ולעיל סי"ז איירי רבי' בנזק שנותן לו כל דמי ידו ורגלו ועליו כתב בשם הרא"ש דלפעמים אין שמין אותו מה שמיוחד למלאכתו אלא כשאר בני אדם וק"ל: כיצד משערינן הריפוי אומדין כו' ברייתא שם דף פ"ה ע"א: כתב הרמב"ם כו' בפ"ג מהל' חובל כ"כ וכתב שם המ"מ דהוא דבר פשוט דהרי לא חייבתו התורה אלא ליתן דמי רפואתו ושבתו והרי הוא נותן וגם מוכרח דין זה מדין עלו בו צמחים שכתב אח"כ דאם צריך ליתן תיכף בע"כ היה נפטר מהצמחים דעלו בו אח"כ ע"ש: עלו בו צמחים שלא מחמת המכה אינו חייב לרפאותו בגמרא פריך ע"ז שלא מחמת מכה צריכה למימר מאי שלא מחמת מכה שעבר על דברי הרופא ואכל מה שלא היה לו לאכול ורבי' שכתב בסמוך עבר על דברי הרופא כו' תני והדר מפרש כ"כ ב"י: והרמב"ם כתב חייב כו' והראב"ד השיג כו' שם בפ"ב ועבד"ר: וצריך לשכור לו רופא כו' שם דף ע"ב וז"ל הגמרא שם ואי אמר ליה אסייך אנא א"ל דמית עלי כאריא ארבא ורבי' לא כתב ה"ט מפני שהטעם דאומן שאינו מקבל שכר כו' מספיק לזה ולאומר יש לו רופא שירפאך בחנם ב"י. ואי אמר תן לי שכר הרופא כו' פי' אף אם יאמר קוץ עמי קצבה כמו שנותנין לרופא וכ"ש אם יאמר תן לי מה שצריך לרפואה מידי יום ביומו דשייך ה"ט ועוד טעם אחרינא דשמא פושע בנפשו כדי ליטול מהחובל טפי וכ"כ שם בגמרא ורבי' קיצר וק"ל: בושת הכל לפי המבייש והמתבייש כו' ר"פ החובל: ומש"ר שיותר הוא בושת המבוייש מהמזולזל כו' כן פרש"י בפ' החובל וכ"כ הרמב"ם בפ"ו דחובל וכ"כ בש"ע וכ"כ ר' עובדיה בפ' המשניות שפי' זה עיקר אבל רש"י פי' בפ' אלו נערות (כתובות דף מ') דבינוני שבייש בשתו מרובה מאדם מזולזל שבייש וכתב ר"ן שם דפירושו מוסכם במילי אחריני אבל לא באונס ומפתה ע"ש וע' בא"ע ר"ס קע"ז: וגם המתבייש לפי מה שכבודו שם דף פ"ו ע"א דלפי גדולת המתבייש שיימינן ג"כ: הכה את חבירו באזנו וחרשו או אחזו ותקע לו כו' אבל תקע באזנו בלא אחיזה ונתחרש ע"י כך פטור מד"א ברייתא דף צ"א וככ"ר בסמוך בצעק לו באזנו: אבל אם הוא בעל אומנות כו' כ"כ גם התוס' בדף פ"א אמימרא דרבא והביאו ראיה מהא דתנן בערכין דחרש נודר ונערך אלמא דיש דמים דהתם בבעל מלאכה איירי: קטע ידו ולא אמדוהו ושבר רגלו כו' מפני שיש במימרא זו חילופי גירסאות ולהן צורך לביאור מש"ה אכתוב בהן בקצרה ז"ל הגמרא שם בעי רבא קטע ידו ולא אמדוהו כו' עד ולבסוף חרשו מהו מי אמרינן כיון דלא אמדוהו בחד אומדנא סגי ליה ויהיב ליה דמי כוליה בהדי הדדי א"ד אדא חדא אמדינן ויהבונן ליה נ"מ דבעי למיתב לה צער ובושת דכל חדא וחדא נהי דנזק וריפוי ושבת דכל חד וחד לא יהבינן דכיון דקא יהיב ליה דמי כוליה כמאן דקטליה דמי והא יהיב ליה כוליה צער ובושת מיהא דכל חד וחד בעי למיתב ליה ואת"ל כיון דלא אמדוהו קיהיב ליה דמי כולו בהדי הדדי אמדוהו מהו כו' עד תיקו והתוס' הקשו על גירסא זו וכתבו תימא בשלמא נזק ושבת דין הוא שלא יתן שכל זה הוא בכלל דמי כולו אלא דריפוי למה פשיטא ליה שיהיה בכלל דמי כולו יותר מצער ובושת ואכתי ק' דמאי קמיבעיא ליה למה יפטור מריפוי צער ובושת בשביל שחרשו לבסוף ונותן לו דמי כולו מ"ש מקוטע ידו דאע"פ שהוא נותן נזק שהוא דמי ידו נותן ג"כ ריפוי צער ובושת כו' עד ונראה לר"י דפשיטא ליה דמשלם צער ריפוי ובושת דכל חדא אלא דקמיבעיא ליה אם הקטעת יד ורגל וסימת עינו וחרשת אזנו היו בד' ימים זא"ז מי אמרינן דחשיב כאילו עשה הכל פעם אחת ואומדין הכל ביחד א"ד שמין כל אחד בפני עצמו ונ"מ שעולה השומא טפי כששמין כל אחד בפני עצמו עכ"ל התוס' וגירסת התוס' תפס הרא"ש לעיקר ע"ש דף קל"ט ע"ד והן הן ג"כ דברי רבינו ומסיק הרא"ש וכתב ז"ל ואת"ל כיון דלא אמדוה יהיב ליה דמי כולו פי' ואומדין הכל ביחד והכי הלכתא (ור"ל דהלכתא כאת"ל דגמרא) אמדוהו מהו כיון דאמדוהו כגבוי דמי א"ד כיון דמיחסרא גוביינא לא תיקו ומסתברא דכמאן כגבוי דמי לפי מאי דפרישות דאין נפקיתא אלא לפי עילוי שומת פרטים לכללים למה יעשו שומא אחרת אחרי שכבר נתחייב בשומא ראשונה עכ"ל והנה רבינו כתב הדינין ע"פ פסקי הרא"ש דבלא אמדוהו ביני וביני פסק דנותן לו דמי כולו כפי מה שאומדין אותו בפעם אחת והאי דמי כולו לאו דווקא דמי שוויו קאמר דהא לענין שוויו דהיינו נזק וגם שבת אין נ"מ בין שומא אחת לשומות הרבה אלא לשון הגמרא הנ"ל נקט דמי כולו ור"ל גם הריפוי והצער והבושת אומדין הכל ביחד בשעה ששמין דמי נזקו ושבתו וסתם רבינו תחלה ואח"כ פירשו כמ"ש בשם הרא"ש ואח"כ כתב בפשיטות באמדוהו בין מכה למכה דנותן לו כפי מה שאמדוהו כמסקנת הרא"ש וכתב עליו דברי הרא"ש כדי ללמדנו למה פסק בספיקא דאיבעיא להוציא וליתן לו דמי כל אבר דה"ט כיון דאין כ"כ נ"מ מש"ה מסתברא לומר שלא לעשות שומא חדשה גם מבואר במ"ש מתחלה דנותן לו דמי כולו כו' וכמ"ש אבל הרמב"ם ס"ל דהו"ל ככל איבעיות דלא נפשטו דלכתחלה אין מוציאין ואם תפס תפס וכמש"ר בשמו בסמוך ומדלא הביא רבינו דברי הרמב"ם במ"ש שם (בלא [ברישא] לפלוג אדברי הרא"ש שהביא רבינו ש"מ דס"ל דגם הרמב"ם ס"ל כפי' הרא"ש בזה והמ"מ נסתפק בדברי הרמב"ם בזה ועד"ר שם כתבתי ביאור לדברי הרמב"ם במ"ש ואם תפש הניזק נזק כל אבר ואבר ודמי כולו דר"ל בדמי כולו מותר דמים שהיה שוה אחר שנקטעו איבריו ובזה א"ש דכתב דאין מוציאין מידו אבל אינו ר"ל דמי כולו כמו שהיה שוה בריא דא"כ איך יניחו בידו כל תפיסתו שתפס דמי איבריו בפרט ובכלל. ומה שכתב רבינו בשם הרא"ש דבכל שומא שמין כמה נחסרו דמיו בשביל אותו אבר פי' אינו ר"ל דאף שיאמדוהו אחר שנתחרש כל הניזקין בשומא אחת ביחד כמה היה שוה קודם שנתחרש וכמה שוה עתה דיעלה זה לשומת כל אבר ואבר בפני עצמו דז"א מן הסברא וגם המ"מ כתבתי לשונו בדרישה כתב בפשיטות דאין דומה דמי שומת נזק דכל אבר ואבר בפני עצמו לשומתן יחד אלא ה"ק אף לאחר שנתחרש ל"מ להגמרא אי ישומו גם נזק ושבת דכל איבריו יחד אלא על נזק ושבת לא קמיבעיא להגמרא כמו אריפוי וצער ולא כהרמב"ם דס"ל דכשאומדין אחר שנתחרש קמיבעיא להגמרא אי שמין גם הנזק דאיבריו כל אחד בפני עצמו וז"ש בסוף ז"ל ואם תפס הניזק נזק דכל אבר כו' משמע דבלא תפיסה אין נותנין לו אפילו הנזק כ"א בשומת הכל יחד ועד"ר שהארכתי בביאור דברי המ"מ ע"ש: אין מוציאין מידו הרמב"ם לטעמיה דס"ל בכל ספיקא דתלמודא דמהני תפיסה ומה שלא גילה רבינו כאן דעת הרא"ש דלא ס"ל כוותיה ולא מהני תפיסה כמש"ר לעיל בשמו בסימן שפ"ח ושפ"ט לפי שלהרא"ש אפילו בלא תפיסה גובה הכל מדין וכנ"ל ואע"פ שהרמב"ם מיירי כשכבר חזרו ואמדו ג"כ דמי כולן מ"מ כיון דאומד שחזרו ואמדו דמי כולן יחד ללא צורך היה ושלא כדין אנו הולכין אחר הערך שאמדו על כל מכה ומכה וק"ל: