פרישה, חושן משפט מט:א
פרישה · Prisha, Choshen Mishpat 49:1
Open in the reader →1כשכותבין שטר כו' כ"כ בעה"ת בשער ל"ג א"צ לכתוב כו' פי' וא"צ לכתוב כמה שהיה רגילין לכתוב בגיטין שם העיקר ולסיים וכל שם וחניכא דאית ליה דלא תיקן ר"ג כן אלא בגיטין כ"כ שם בעה"ת והביא ראייה לדבריו ע"ש: ואם כתבו כו' וכתב שם בעה"ת דהיינו כשהוחזק לו אותו הטפל. ודע דגם בגט כשר אם לא כתב אלא שם הטפל כמ"ש רבינו בא"ע בריש סי' קכ"ט ואין חילוק בין שטר לגט אלא בלכתחלה וכנ"ל: וצריך שיכירו כו' ושם המלוה פב"פ דאל"כ יש לחוש שמא יעשה קנוניא כו' כ"כ ג"כ הרמב"ם בפכ"ד ממלוה וכבר כתבתי לעיל בסי' ל"ט סעיף ח' טעם להכרת גם לשם המלוה אבל רבינו שבכאן לא משמע קצת כן שכתב שמא יעשו קנוניא ולשון קנוניא משמע הפקעת ממון שלא כדין ובדרישה כתבתי מקום מוצא דין ממשנה וגמ' דפרק ג"פ (דף קס"ד שאמרו שם כן לענין גיטין ושכתב המ"מ דלא שייך זה בשאר שטרות ושנראה לי ששייך גם בשאר שטרות להחולקים עם רבי' ישעיה דבסמוך ולר' ישעיה עצמו צריכין לדחוק וליתן טעם להכרתן דחיישינן שמא מלוה זה חייב לאחרים ויערים להעלות לנפשו שם אחר כדי להפקיע הלואה זו מבע"ח והוא מאמין ללוה שלו שישלם ע"י שטר זה וכ"כ מור"ש ז"ל ונראה דהיינו דוקא כשהמלוה והלוה באים יחד לפני העדים והסופר לכתוב ולחתום להן השטר אבל כשבא הלוה לבדו כותבים לו שטר אע"פ שאין מכירין מי הוא המלוה וכמש"ר בסי' ל"ט דצריכין להכיר שם הלוה דמשמע ולא דהמלוה וכמ"ש שם (ולא כמ"ש ב"י שם וע"ש דאף דמשמעות לשון הרמב"ם בר"פ כ"ד דמלוה הוא ג"כ דס"ל דצריך להכיר שניהם בכל ענין הא המ"מ לא פירשו כן אלא דוקא בשטר דלית ביה קנין דאז צריך שיעמדו שניהם לפני העדים להרמב"ם ע"ש) והיינו טעמו דליכא למיחש שיחלוף הוא שם המלוה דאין אדם חוטא ולא לו ואף שבסמוך ס"י כתב רבינו ז"ל ונ"ל שטר הבא לפנינו וטוען הלוה איני חייב לו כלום שמא אחר כו' או שאומר איני חייב לזה כו' אין שומעין לו שחזקה אין העדים חותמים על השטר אא"כ מכירין אותן הנזכרים בו עכ"ל ור"ל ומה"ט אין שומעין נמי לטענותו שאומר איני חייב לזה אלא לאחר דהא עדים אין חותמין אא"כ מכירין גם המלוה וכיון שהכירוהו בשם ובטביעת עין שוב אין נותנין לאחר שהעלה שמו כן כ"א לאותו שהכירוהו בשעת הנתינה ומשמע מזה דאף כשבא הלוה לבד לפני העדים אין חותמין עד שיכירו ג"כ המלוה. מ"מ אינו מוכרח דגם שם נוכל לפרש דמיירי כשבאו שניהם לפני העדים וע"ז קאמר שאין העדים חותמים כו' אבל כשבא הלוה לחוד לפני העדים ואומר כתבו שטר עלי ותנו אותו ליד פב"פ איהו דאפסיד אנפשיה דהו"ל להסביר להעדים שכוונתו דוקא אזה באופן שלא יבא אחר להעלות שמו כשמו וע"כ אין כוונת רבינו והר"ר משה בר מיימוני כאן לטעם זה מדכתבו הטעם שמא יעשו קנוניא כו' ובזה אין שייך קנוניא ואדרבה צועק ע"ז שהש"ח עליו בידו וק"ל וע"ל ר"ס רל"ח שכתב רבינו כן גם במוכר ולוקח ז"ל כותבים שטר למוכר שמכר שדהו לפלוני אע"פ שאין אותו פלוני לפנינו ובלבד שמכירים דאל"כ איכא למיחש שמא כתב על אחר שמכר שדהו לפלוני כו' עכ"ל ומשמעות ל' הוא דגם באם אין הלוקח לפניהם צריכין שיכירו שניהן. אבל כתבתי שם דנ"ל דמכירים דכתב אמוכר לחוד קאי ואמוכרים דעלמא קאמר לשון מכירים לשון רבים וראיה לזה שהרי הטעם דסיים וכתב דאל"כ כו' לא קאי אהכרת (המוכר) [הלוקח] ע"ש ותירוץ ההוא א"א לומר כאן ובסי' ל"ט שהרי כאן ובסי' ל"ט כתב בהדיא דצריך שיכיר שניהם ואין להקשות ממש"ר לקמן סי' ס' סי"ח ז"ל ראובן הלוה מעותיו ללוי ובשעת הלואה אמר ללוי שיתחייב בעצמו בקנין ובשטר ע"ש שמעון עד ול"מ כו' אלא אפילו עשה ענינו בסתם שלא הודיע מזה לשמעון ולעדים מ"מ הדין עם ראובן כו'. והא לפי טעם של מ"ו כל ששניהם לפנינו אסור לעדים לכתוב שום שטר חוב אם לא שיכירו שם המלוה די"ל דל"מ כשיודיע הדבר ללוה ולעדים בירר נמי טעמו למה אמר כן שלא להודיע שהוא שלו אלא אפי' לא הודיע נמי ש"ד ועיין כאן בדרישה ושם בפרישה מאחר שכותבין בלשון נסתר ש"ד: