פרישה, חושן משפט נו:א
פרישה · Prisha, Choshen Mishpat 56:1
Open in the reader →1שליש בזמן ששלישותו בידו כו' כן הוא בתוספתא דפרק י' יוחסין הובאה בפ' התקבל ובדרישה כתבתי ל' הגמרא דקאמר ר"ח דנאמן משום דהימנוהו וכתבו שם התוס' אפי' אומר המפקיד שנתנו לפני עדים מ"מ סמך עליו דזמנין דמתים העדים או אולי למדינת הים עכ"ל ומשמע ודאי מהתם דאי הוו עדים קמן ואמרי דלא אדעתא דהכי נתן בידו דאין השליש נאמן וכ"כ רבי' בשמו בסעיף ג' בשם הרמב"ם ואע"ג דסתם רבי' וכתב כאן דשליש נאמן כב' עדים ולקמן בר"ס ע"א כתב דהיכא דא"ל תהא נאמן כב' עדים אפילו הביא ק' עדים הוא נאמן מהם ונוטל בלא שבועה הא כתבתי שם דנ"ל טעמא דהתם דאל"כ למאי הימניה כבי תרי ולא הימניה סתם משא"כ הכא דלא קא"ל בהדיא שיהא נאמן כב' אלא לגבי נפשיה ולענין זה קאמר דמחשב כב' עדים להיות נאמן להכחיש המפקיד והנפקד והוה ליה כנאמנות סתם דהתם דנאמן נגד הלוה ואם הביא עדים כנגדו אינו נאמן וק"ל: אפילו אם הוא קרוב דהא הימנהו ותנן נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך א"י לחזור בו וכ"כ בעה"ת בשנ"ב וא"ל הא אמרינן לעיל סכ"ב דא"י לקבל קרוב או פסול במקום ב' דהא כבר כתבתי דכאן לא הימנוהו נגד ב' ושאני התם לענין דין דאסור לדון כ"א ע"פ ג' ויהא נחשב כב' ממש לדון עם עוד א' הוא דאסור: וא"צ לישבע פי' השליש הנזכר לפני זה א"צ לישבע שכדבריו כן הוא ועד"ר: שחזקה אין אדם חוטא ולא לו ולא חיישי' לקנוניא ושיאמר כן בשביל הנאתו אלא היכא דאיכא ריעותא דנפילה וכמש"ר בסס"ה ואפי' הקרוב נאמן מה"ט דאין אדם חוטא כו" דהא דקרוב פסול בעלמא אינו משום דלא האמינו התורה נגד שאר בשרו ואינו משום דמעיד לטובתו דא"כ היה כשר כשמעיד חובתו אלא משום דהו"ל גזירת הכתוב וכאן הא קבלוהו עלייהו והא דהוצרך לטעם דחוקה דאין אדם חוטא כו' ולא כתב הטעם דכיון דהימנוהו כדי של"ת כיון דתיקן רב נחמן היסת משום דחזקה הוא [אין] אדם תובע מחבירו כשאין לו בידו כלומר ה"נ ליצטרך שבועה מכח ההוא חזקה קמ"ל דלא תקנו אלא כנגד הנתבע די"ל דכפר בו להנאתו משא"כ בשליש דאדרבא יש חזקה נגד אותה חזקה דאין אדם חוטא כו' וגם צריכין להאי טעם דחזקה כו' להיכא דשניהם אומרים מדרך גזילה אתא לידך וכמ"ש בסמוך ס"ב וק"ל. ואפי' אם נראה כו' בפרק ז"ב (דף ל"א) בעובדא דסבתא איכא תרי לישני בלישנא בתרא הוא דאמרינן כיון דאתחזק בבי דינא אי בעי קלתיה לא אמרינן ואיתותב האי לישנא (פי' במה שאמר לא הימנה ר"נ וכמ"ש בדרישה) ופרש"י דאתחזק בבי דינא שכ' בו הנפק לא אלימא איהי לאפקועי מעשה ב"ד וכתבו התוס' על פירושו ז"ל וק' דמ"מ נהימנה במיגו דאי בעי קלתיה וי"ל דאתחזק בב"ד שראוהו בידו כי האי דשלהי מי שמת משהוחזק כ"י בב"ד עכ"ל והנה רבי' נמשך אחר פי' התוס' ומש"ה כתב ואפי' אם נראה כבר בב"ד ולפ"ז מש"ר עד שיתקיים אינו ר"ל קיום בהנפק אלא ר"ל שהוחזק ונודע להם בביאור שיש בידו דהאי שליש שט"ח כתוב בו שראובן חייב לשמעון מיהו י"ל דמ"ש עד שנתקיים ר"ל בקיום הנפק ולאו משום דס"ל דההנפק מעלה או מוריד וכדפרש"י דא"כ לא הול"ל מתחלה אפי' אם נראה כבר בב"ד אלא אורחא דמילתא נקט שרגילין להראות שטר לב"ד לצורך הקיום כתיבת הנפק וק"ל: ומש"ר ושתק עד שנתקיים ר"ל השליש שתק אז בשעת ראיית ב"ד ולא אמר שפרעהו ואחר שנתחזק לפניהן אמר פרוע הוא נמצא דאין בידו לע"ע מיגו אפ"ה נחמן כיון דנתנו השט"ח מתחלה בידו האמינהו מסתמא על כל מה שיאמר וכמ"ש ל' החוס' בדרישה באריכות בריש הסימן ע"ש: אין שלישותו בידו כו' שם בתוס' פי' ריב"ש שהוציא הממון או השטרות מידו: ומיחייב שבועה דאורייתא לשכנגדו פי' למי שטוען כנגדו ומכחישו כדין כל עד המכחיש שמחייב ש"ד להמוכחש: ואין להם עליו שום תרעומת כלומר תרעומת ממון כגון שהוא אומר כך וכך השלשתם בידי והם או אח' מהם אומרים יותר מסך זה דאילו היה כן היה השליש חייב שבועה לא' מהם וחזר להיות בעל דבר ביניהם ותו לא מקרי שליש כ"כ בעה"ת שם שער נ"ב ועד"ר: