פרישה, חושן משפט סה:ה
פרישה · Prisha, Choshen Mishpat 65:5
Open in the reader →1(ו) וכתב א"א כו' שם בפסקיו ובתשובה כלל ק"ה כ"כ ואיירי בין אם נמצא השטר ביד השליש או ביד יורשיו והא דכ"ר דין זה באמצע דין אם נמצא ביד יורשים משום דסידר וכתב תחילה כל הדינים דאיירי בנמצא השטר דלא יחזירו לשום אחד מהן אם לא שנתרצו שניהן דאז יעשו כמאמרם ושאם החזיר לא יפה עשה הן שהוא שט"ח הן משכונתא בין נמצא ביד השליש בין נמצא ביד יורשיו ואח"כ כתב דין יורשין דלא טענינן להו שמא אביהן הלוה עליו וק"ל: אלא קרוע דחיישינן כו' פי' שמא פרע ומה שהודה לו קנוניא עשו יחד לטרוף מלקוחות שקנו מהלוה: דלא חיישינן כו' כלומר שלא הזכירו בגמרא הנך חששות דקנוניא ושמא כתב ללוות ולא לוה כו' אלא היכא דאיכא ריעותא דנפילה אבל לא נפל לא חיישינן לשום חששא. ודע דהאי שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי פירוש שלא לוה עדיין אלא שעתה בתשרי אחר שנמצא רוצה ללוות בו מפני הטורח שיש לו לכתוב אחר א"נ דחייש לפשיטי דספרא (וכ"כ התוס' שם) אבל אין לפרש שלוה בו בתשרי קודם שנפל בתשרי דא"כ איך סיים שמפני שנפל אתרע שלא נזהר לשומרו מפני ריעותא והא כיון שלוה בו ודאי נזהר לשומרו ודוק בדרישה שבסעיף שאח"ז כי שם נתבארו הדברים באורך: ואם שניהם רוצים יעשו כמאמרם פי' אם כו' עד יהא מונח ע"כ כך הגירסא בכל ספרי הטור גם בס"י והדברים סתומים ותמוהים לכאורה מאד חדא שמל' ע"כ משמע שהכל מל' הרא"ש וז"א דבפסקיו בפ"ק דמציעא כתב כל זה ולא הזכיר האי פירוש שכ"ר גם בתשובה כלל ק"ה כתב כל זה ולא הזכיר האי פי' כלל אף שלפני זה כתב שם שיכול להשביע הא' לחבירו כמ"ש כאן אבל לא כ"כ אהא דאם ב' רוצים כו' ע"ש וע"ק דהו"ל לסיים ברבותא ולכתוב דאפילו בלא שבועה יעשו כמאמרם כיון דלא חיישינן לקנוניא בכה"ג לדעת הרא"ש וע"ק דהתחיל באם נתפשרו שיאמין הא' לחבירו בשבועה דמשמע דהא' רוצה לישבע אלא שהפשרה היא דהשני יאמינו על שבועתו וסיים וכ' כי המלוה יכול וכו' והיינו שישביענו ע"כ ואם לא ירצה לישבע יחזיר השטר להשני וכמ"ש הרא"ש שם בתשובה בהדיא וע"ק מאי לפיכך שכ"ר בסוף הדברים אמאי קאי לפיכך וכי תולה בדעת עצמו הוא או מאי קמ"ל ואחר העיון והדקדוק נתיישב כל זה ולק"מ דרבינו דקדק בל' הרא"ש שכתב ואם שניהם רוצים יעשו כמאמרם והיה קשה לו דאי כפשוטו והיינו דלאחר (שנעשה) [שנמצא] השטר ביד השליש א"י מה טיבו שאלו להלוה אם נפרע ואמר לא נפרע ושהוא של המלוה הול"ל ואם מודה הלוה יעשה השליש כמאמרו וכן אם הוא איפכא דהמלוה מודה שהוא של הלוה אז הול"ל בקיצור ואם מודים זה לזה יעשה השליש כדברי המודה ולא הול"ל ואם ב' רוצים דהא זה שאומר שהוא שלו פשיטא שרוצה גם מה"ט לא הול"ל יעשו כמאמרם ל' רבים דמשמע דקאי אהמלוה והלוה דיעשו כמאמרם אלא הול"ל יעשה כמאמרו דהא אשליש קאי ואמר דיעשה כדברי המודה. ואף א"ת דמשום דקאי איורשי הנפקד כתב ל' יעשו אכתי ק' ל' כמאמרם. ועוד דא"כ קשה למה כתב דין זה אאם נמצא ביד יורשים ולא כתבו אכשנמצא ביד השליש עצמו כמ"ש הרא"ש בפסקיו אשליש עצמו וגם רבינו שהביא כאן דברי הרא"ש משמע דאשליש עצמו קאי וגם בתשובה אף שהמעשה כך היה שם שהיה נמצא שטר ביד יורשים ונשאל ע"ז מ"מ הביא ל' הגמ' דספ"ק דב"מ ופירושו וכתב שכ"א יכול להשביע להשני כו' ועל זה קאי שם אכשנמצא ביד השליש עצמו ומכח דקדוק ל' זה שכתבתי כ"ר פי' אם נתפשרו כו' ור"ל דמש"ה כתב הרא"ש ואם ב' רוצין דבא ללמדנו בזה ענין אחר והוא דמתחילה כתב דאם אינו מודה זה לזה שהוא שלו אלא כ"א אומר שלי הוא ע"ז כתב הדין דבגמ' שיהא מונח ואח"כ אמר שיש תיקון אחר והוא שכ"א אם ירצה יכול להכריח להשני שישבע שכדבריו כן הוא ואם אינו רוצה לישבע מחזיר השליש השטר ליד זה שתובע ממנו השבועה אלא שלתיקון זה דשבועה צריכין ריצוי ופשרה דשניהן והוא דאם אחר שאמר הא' ד"מ המלוה אמר להלוה השבע שכדבריך כן הוא וטול לך השטר יכול הלוה לומר למלוה השבע אתה שכדבריך כן הוא וטול לך השטר ואם יתחיל הלוה ויאמר אני אשבע שכדברי כן הוא ואטול השטר יכול המלוה לומר איני מאמינך בשבועה ומש"ה הוצרך הרא"ש לכתוב דאם ב' רוצין דהיינו המלוה רוצה להאמין להלוה והלוה רוצה לישבע אזי יעשו שניהם המלוה והלוה כריצו מאמרם דשניהן ואין מי שימחה בידם דלא חיישינן בזה לקנוניא וזש"ר פירוש אם יתפשרו שיאמין כו' היינו ריצוי המלוה כי יכול להשביע כ"א כו' מש"ה בעינן ריצוי הלוה שיתרצה הוא לישבע ולא לומר להמלוה השבע אתה וטול וסיים וכתב לפיכך כו' ר"ל מש"ה כתב הרא"ש ואם ב' רוצים יעשו דבעינן ריצוי שניהם ואם לא נתפשרו שניהן על הדבר צריך להיות מונח ומ"ש בסוף ע"כ היינו טעמו דפי' לדברי הרא"ש אינו מפסיק הענין והו"ל כאילו הוא כולו מדברי הרא"ש ודוק כי בזה נתיישב הכל בלי פקפוק: