פרישה, חושן משפט עז:ב
פרישה · Prisha, Choshen Mishpat 77:2
Open in the reader →1אבל הרמב"ם כתב כו' בפכ"ה מהל' מלוה כ"כ וז"ל ב"י ל"ד מלוה בשטר אלא ה"ה לוו בע"פ כו' ע"ש שכתב ג"כ שגי' רבינו בהרמב"ם אינה נכונה ומהרי"ק שורש קפ"ב כתב תימה גדולה מ"ש בטור שרמב"ם כ' ב' שלוו בשטר א' או שלקחו מהם א' וכו' והנה בדקתי בהרבה ספרי רמב"ם ולא מצאתי שכתב אלא סתם שנעשים ערבים זה לזה ודוקא בב' שנעשו ערבים לאחד הוא שכ"כ ופשיטא דלא דמי כלל דהתם דין הוא שיפרע ממי שירצה דכיון שאין נכסים ללוה ואינו יכול להפרע מן הלוה עצמו אלא מן הערב מה לי ערב זה מה לי ערב אחר הלא שניהם בתורת ערבות ירדו ומש"ה יפרע ממי שירצה אבל ב' שלוו בשטר א' י"ל שכל א' נעשה לוה בחצי המעות וערב בחצי האחר בעבור חבירו כיון שלוו בשטר א' ומש"ה לא יפרע הכל מא' בשיש לשני מה לפרוע דכיון דכל א' לוה חצי המעות למה יניח הלוה עצמו ויפרע מן הערב דהיינו חצי האחר שרוצה לגבות מזה הרי שנינו המלוה על ידי ערב לא יפרע מן הערב תחלה כו' ע"ש שהאריך. וכ"כ ב"י כאן דפשוט דהרמב"ם כבעל העיטור ס"ל וכ"כ מ"ו ר"ש ז"ל וסיים בו ואני בספרי פ' בית כור סימן ע"ז כתבתי שאינו אלא ערב עכ"ל. ולעד"נ דגם גירסת רבי' היתה כגירסת כל הספרים והא ראיה שרבי' היה בידו בעה"ת והבעה"ת העתיק ל' הרמב"ם כמו שהוא בנוסח הספרים הנ"ל שהביא מהרי"ק וב"י וכמ"ש לשונו בדרישה אלא דס"ל לרבינו מדהפסיק הרמב"ם שם בדין ערבים דאיירי ביה שם וערבב וכתב דין ב' שלוו כו' ביניהם והקדימו לדין ב' שערבו כו' מזה משמע לרבי' דס"ל דחד דינא אית להו לכולהו ואע"ג דסתם הרמב"ם ברישא ולא כתב אלא הרי הן ערבאין זה לזה אין בזה כלום דהרמב"ם ל' הירושלמי נקט בקיצור כדרכו וסמך אמ"ש אח"כ בשנים שערבו ואפשר נמי דגירסת רבינו היה ברמב"ם ושנים שערבו כו' בוי"ו וכדמשמע בל' התרומות וכמ"ש בדרישה דאז משמע דבא ליתן לשנים שלוו דין שנים שערבו ומה"ט השמיט רבינו מ"ש הרמב"ם מערבות ונקט תוכן כוונת דבריו גם י"ל דס"ל לרבינו דק"ו הוא כיון דבב' שערבו ס"ל להרמב"ם דיכול לגבות מכ"א מהן אע"פ שאינן בעלי דבר ולא נהנה שום א' מהם בכלום מהלואה זו כ"ש ב' שלוו שנהנה כ"א מגוף ההלואה המחצה שיגבה כולו ממי שירצה ודוק ועד"ר מ"ש עוד מזה: ומש"ר וכן ב' שותפים שלוה א' כו' מלשון וכן משמע שיודה שלוה לצורך השותפות כמו ב' שלוו שידע אחד מחבירו וזה מסכים למ"ש בסמוך בשם הר"י בי רב ע"ש: אלמא אע"פ שלכל אחד יש כדי החוב כולי שהרי פ' כו' הא דלא הוכיח כן מריש דבריו דכתב יפרע ממי שירצה משום די"ל שכוונתו הוא שיפרע ממי שיש לו קאמר לפי אומדן דעתו דמסתמא הוא רוצה לגבות ממי שיש לו בודאי והיינו ממי שירצה לפי אומדן דעתו אבל מדכתב ואם לא היה לאחד כדי חובו חוזר ותובע מהשני אלמא דבדאיתא גם לשני איירי דאל"כ איך יחזור ויגבה ממנו ואפ"ה אם אין לאחד כדי החוב דוקא קאמר דגובה מהשני הא איתא להראשון כדי כולו גובה הכל מהראשון אע"ג דאית ליה גם להשני. וא"ל ארבי' הא גם מזה אין ראיה די"ל מ"ש הרמב"ם ואם אין לא' כדי חובו ר"ל כדי חלקו בהחוב דהיינו חצי החוב בזה קאמר דחוזר וגובה מהשני גם מה שנשאר הראשון חייב לו מחלקו אבל לא עלה על דעתו לגבות מא' הכל כשיש גם להשני די"ל דל' כדי חובו כדי כולו משמע דאל"כ הול"ל כדי חלקו ודוק: וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל לא קאי אכל דברי הרמב"ם אלא כלומר שגם הוא כתב דב' שלוו יכול המלוה לגבות מאיזה מהם שירצה כל החוב אפי' יש להשני לפרוע אבל בדין שותפים י"ל דלא ס"ל להרא"ש כהרמב"ם וכמש"ר ס"ג בשמו ואפשר נמי לומר דאכל דברי הרמב"ם קאי דגם בדין שותפין ס"ל כוותיה וכמ"ש הר"י בי רב ז"ל בתשובה והביאו ב"י והד"מ ע"ש ועד"ר: