פרישה, אורח חיים קפו:ד
פרישה · Prisha, Orach Chayim 186:4
Open in the reader →1ולא נהירא דאמרינן ולהוציא חבירו עד שיאכל כזית כו' עיין בב"י שתמה על רבינו ומסיק בחתימת דבריו ומזה נתבאר לן כו' ונראה דיש ליתן טעם לדברי הסמ"ק דמש"ה סתם וכתב משום דבאמת הדין כן אליבא דר"י שיכול להוציא חבירו כיון שכבר נתחייב ודמיא לברכת המצות ויש בו ערבות אע"פ שלא אכל מיהו היינו דוקא להוציא את היחיד דאין שייך בו זימון ואצ"ל שאכלנו ואע"ג דקי"ל שנים מצוה לחלק היינו למצוה ולא לעיכובא א"נ מיירי שאין זה היחיד שאכל יכול לברך בהמ"ז שאז יכול חבירו להוציאו אפילו לא אכל כזית. ודוקא בג' שחייבין בזימון קאמר ר"י שאין אחד שלא אכל כזית יכול לפוטרו כיון שאינו יכול לברך שאכלנו וסמ"ק מיירי ביחיד דומיא דברכת המצות ויין דאיירי ביה שם לפני זה. ורבינו מסתבר ליה דאפי' היחיד אינו יכול להוציא מדאמרינן בפ' ג' שאכלו דף מ"ח איתמר אפי' לא טבל עמהם אלא בציר מצטרף ולהוציא את הרבים ידי חובתן אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן. וס"ל מדחילקו ברבים שיכול להצטרף עמהם ולא להוציא ולא חילקו נמי בהוצאה דיכול להוציא יחיד ואינו יכול להוציא רבים ש"מ דבכל ענין אינו יכול להוציא אפילו היחיד כל זמן שלא אכל כזית דגן והא דקאמר שם להוציא את הרבים משום דברישא בעניין צירוף קאמר דיכול להצטרף אפילו עם רבים ולאמר שאכלנו עמהם נקט נמי בסיפא דאינו יכול להוציא את הרבים אבל ה"ה ליחיד כך יש ליישב דעת רבינו ומיהו אינו מוכרח די"ל דפשוט להו דיכול להוציא את היחיד ועיקר חידושיה פי' להשמיענו דאינו יכול להוציא את הרבים ויכול להצטרף עמהם ואע"פ שלא אכל כזית דגן יכול לומר שאכלנו עמהם וק"ל. ונראה דה"ט דכתב רבינו ר"ל ולהוציא את חבירו כו' ובגמרא לא נאמר חבירו אלא להוציא את הרבים כו' אלא מדיוקא נלמד דלאו דוקא רבים וכמ"ש. ובזה נמי יתיישב שלפ"ז קשה מאי נ"מ לר"י אם לא יכול להוציא מכח שאינו ערב או מטעם שאכלנו אלא ודאי משום דס"ל דליחיד יכול להוציא הוצרך לומר דטעם דערבות אינו שייך ואף שלבה"ג יש נ"מ דס"ל דהאוכל כזית אינו יכול להוציא מי שאכל כדי שביעה וכמ"ש רבינו בשמו בס"ס קצ"ו והיינו מטעם דאינו ערב. דאילו לטעם שאינו יכול לומר שאכלנו ז"ל דהא אכל כזית. מ"מ הלא התוס' ור"י ורא"ש ורבינו לא ס"ל כה"ג וכמ"ש שם ע"ש אלא מחוורתא כמ"ש ודו"ק. שוב מצאתי כדפי' כן למ"ו וז"ל ונראה בעיני דהסמ"ק יפה כתב דלא אמרינן בגמרא אלא ולהוציא את הרבים עד שיאכל כזית דגן דקאי אעובדא דינאי המלך והיינו טעמא שצריך לומר נברך שאכלנו כו' אבל לעולם להוציא חבירו בלא זימון לא צריך כזית מאחר שמן התורה מוציא אפילו לא אכל כלל כמו שהוכיחו שם התוס' להדיא א"כ מדרבנן נמי מוציא מאחר שאינו מברך נברך שאכלנו ומ"ש וכן הירושלמי מסמיך ליה מקרא דמשמע לעולם בעינן כזית הכא הסמ"ק בעצמו כתב ובירושלמי לא משמע הכי אלא ר"י סומך אתלמודא דידן דדוקא להוציא רבים בעינן כזית כדי שיאמר בזימון ומ"מ נראה בעיני דברי הטור עיקר מאחר דאשכחן להדיא בירושלמי דבעי כזית דגן אפילו בלא זימון מניין לנו דתלמוד שלנו חולק עליו דשמא אף הירושלמי מודה דלא בעינן אכילה דאורייתא לפי שכל ישראל ערבין זה בזה כמ"ש לקמן סי' קצ"ז ומש"ה יכול לפטור אפי' מי שאכל כדי שביעה אבל מ"מ מדרבנן צריך לעולם אכילת כזית ותלמודא דידן נמי לא פליג והא דקאמר ולהוציא את הרבים כו' לאו דוקא אלא דמיירי בזימון וה"ק אע"פ שמצטרף בשתייה ועלה של ירק לזמן עליו אבל הוא אינו מוציא עליו כו' ועוד רבותא קמ"ל דבכזית דגן יכול להוציא אפילו אחרים בזימון וכ"ש שמוציא בלא זימון בכזית דגן ואף דעת הרא"ש כן כמו שהוכחתי לקמן בהלכות פסח סימן תפ"ד ע"ש: