פרישה, אורח חיים קצג:ה
פרישה · Prisha, Orach Chayim 193:5
Open in the reader →1ומיהו אם היתה חבורה כו' אע"ג דמפקי נפשייהו מידי זימון של הזכרת השם דכי הדר מזמן בעל הבית בהזכרת השם לאו אינהו נפקי ביה דאין זימון למפרע וכ"פ רש"י בסוף פרק ג' שאכלו דף נ' ע"ש ויש לדקדק מדכתב לשון זה טוב להם כו' משמע שאילו היו ממתינים עד שיזמן בעל הבית בהזכרת השם היו יכולין לשמוע השם מפי המברך א"כ איך כתב שהרי אינן יכולין לשמוע ברכת הזימון מפי המברך דלמה אינן יכולין לשמוע ברכת הזימון יותר מן השם ואי מיירי שגם השם אינן יכולים לשמוע א"כ ממילא אין מפסידין כלום במה שנחלקו לחבורות של ג' ג' וא"כ אין שייך לומר זה טוב להם וותר כו' ובשלמא אי אמרת דמ"ש הטור ממה שלא יצאו ידי חובת ברכת המזון ר"ל ברכת המזון ממש ולא כמו שפירש ב"י דפירש חובת הזימון לק"מ דאפשר לומר דאע"פ שיכולין לשמוע השם וברכת הזימון מ"מ ברכת המזון אינן יכולין לשמוע דדרך המברך לומר ברכת הזימון שאז מזמן בקול יותר מברכת המזון שבהמשכת הקול מדרכן של בני אדם להשפיל קולם אבל לפי פי' ב"י דכתב דברכת המזון ל"ד אלא ר"ל ברכת הזימון קשה וגם על מה שהוציא הב"י לשון הרא"ש ורבינו שכתבו ל' ברכת המזון ופי' דר"ל ברכת הזימון מכח הקושיא דהא כל אחד יכול לברך לעצמו כו' היה נראה לכאורה ליישב ולומר אף שהאמת כן הוא שכל אחד יברך לעצמו ומתחלה מצוה לעשות כן מ"מ טוב להם לשמוע ג"כ הברכות מפי המברך ולהקדים כל אחד נפשו קודם סיומו של המברך כל ברכה וברכה כדי שיוכל לענות אמן אחר ברכת המברך וכמ"ש הרא"ש שעשה כן בברכת יוצר ובברכת ק"ש שממנה למדו דין זה לברך כל אחד לנפשו ולקיים ג"כ גדול העונה אמן יותר מהמברך. מיהו הדין עם הב"י מדכתבו הרא"ש ורבינו וזה טוב להם ממה שלא יצאו ידי ברכת המזון ואי ברכת המזון כפשוטו קאמר אמאי לא יצאו אף שזה שיענו אמן מוטב מ"מ יצאו ידי חובתן ג"כ בלא זה לכן נראה פי' ב"י עיקר ולתרץ קושיא הראשונה צ"ל דה"ק דמ"ש הרא"ש והטור ואינן יכולין לשמוע הברכה מפי המברך לאו למימרא שבודאי אינם יכולין לשמוע הברכה אלא ה"פ דיכול להיות שאינן יכולין לשמוע הברכה והשתא א"ש דצריך לתת טעם על מה שהם רשאים לחלק לחבורות ג' ג' אע"פ שאם היו ממתינין לזימון בעה"ב היה אפשר שהיו יכולין לשמוע השם ועכשיו בודאי לא יצאו ידי זימון השם ע"ז קאמר זה טוב להם יותר וק"ל. שוב ראיתי שהתוס' כתבו והביאן הב"י בס"ס קצ"ב ז"ל דכל היכא דמצטרפין שני חבורות צריך שישמעו ברכת המזון מפי המברך וגם הרמב"ם כ"כ בפ"ה גבי צירוף ב' חבורות ז"ל והוא שישמעו שתיהן כל דברי המברך בביאור והביאו ג"כ הב"י ס"ס קצ"ה וכתב על דבריהם שטעמן מהא דאמר רבא כי אכלינן בי ריש גלותא מברכינן ג' ג' כו' וכמ"ש על דברי רבינו הכי וכתב ג"כ על דבריהן דצ"ל דברכת המזון דקאמרינן ל"ד אלא ר"ל ברכת הזימון באמת קשה לומר כן דכל הני רבוותא ל"ד קאמרי גם לשון רש"י והגמרא שם בעובדא דרבה משמע כפשוטו דאברכת המזון כפשוטא קאמר לכן נלע"ד ליישב ולומר דודאי דוקא קאמרי דודאי מצוה לשמוע ברכת המזון מפי המברך מטעם אמן והכי דייק לישנא דשבולי הלקט דקאמר דכל אחד ואחד מהמסובין חייב לברך ב"ה עם המברך כל ברכה וברכה ואפילו החתימות והביאו הב"י לעיל ס"ס קפ"ג וכתב שכן יש ללמוד מדברי הרא"ש שהיה אומר ברכת יוצר עם הש"ץ מלה במלה כו' עד אבל מהר"ם לא היה מברך בלחש עכ"ל ונראה דטעם של מהר"ם היה שלא היה מברך בלחש משום דכמו שכתב בשם הרוקח לעיל בסימן נ"ט אברכות יוצר דטוב לשמען מהש"ץ כיון שהוא מודה ומשבח להש"י ושמה"ט רוצה גם הרא"ש לשמען מפי הש"ץ לולא יראתו שמא לא ישמע הכל כן הוא ג"כ ברכת המזון דכולהו הודאה ושבח הוא. נמצא דעכ"פ טוב לשמוע והוא ממצות הזימון וזהו שכתב רבינו ממה שלא יצאו ידי ברכת המזון ר"ל ברכת המזון התלוי בשמיעת הזימון ונלע"ד ליישב באופן אחר יותר נאות דזולת קושיות הנ"ל יש לדקדק בלשון רש"י שם בגמרא מ"ש אעובדא דרבה ז"ל הוה מברכין בג' ג' ריש גלותא מאריך בסעודתו וכל ג' וג' שגמרו סעודתן הוה מברכין בקול נמוך ויושבין אחר הברכה עד שגמר וזימן הוא והיושבין אצלו בקול רם כו' דיש להקשות מאי בא רש"י להשמיענו בזה שכתב ר"ג מאריך בסעודתו הוה וע"ק מאחר דרש"י כתב שישבו שם עד שגמר ר"ג סעודתו א"כ למה הקדימו לברך בג' ג' היה להם להמתין אם ישמעו השם והזימון והברכה והאמן מפי המברך מוטב ואם לאו אז היה להן לברך בג' ג' ולא קודם לכן ונלע"ד דחד קושיא היא תירוץ של קושיא שניה דודאי אם היו מברכין בג' ג' בשעה שברכו ר"ג והמסובין אצלו היה מקפיד ר"ג על שמחלקין נפשם ואף אם היו מברכין בג' בלחש מ"מ בשעת הברכה שהעולם שותקין היה קול המברך בג' נשמע ובפרט בשעת ברכת המזון שבית הבליעה פנוי והעולם רואין זה על זה והיה הרגשה והקפדה על ?ברכתו בג' ג' משא"כ עתה שברכו בשעה שר"ג והמסובין עדיין אכלו והאריכו בסעודתן ולא היה הרגשה עליהן כי לא עלתה על דעת ר"ג לחקור אם יברך שום אדם אם לא שהיו מברכין בעשרה שהיה שומע מאליו והשתא א"ש דכתב רש"י והרא"ש שזה טוב להם ממה שלא היו יוצאין בברכת הזימון כי ודאי לולא שהקדימו וברכו לא היו יכולין לברך לאחר זמן אלא שלפ"ז קשה על רבינו שכתב סתם ז"ל מיהו אם היתה חבורה גדולה מסובין יחד כו' ואינן רשאין ליחלק כו' יכולין לחלוק לחבורות של ג' ג' דה"ל למכתב נמי שיברכו בעוד שהבעל בית עם המסובין אוכלים כמו ר"ג כיון שזה תלוי בזה מיהו י"ל שרבינו סתם וכתב שיכולים לחלק כשאיכא שום חשש שלא יכולין לשמוע וממילא יחלקו ויברכו כל ג' וג' לפי מה שידעו דעת בעל הבית ודו"ק: