פרישה, אורח חיים רסט:ד

1וכל דבריו תמוהים מ"ש כו' וב"י ישב דברי הרב נטרונאי דה"ק אע"ג דאין קידוש אלא במקום סעודה וא"כ צריכים לחזור ולקדש כל אחד בביתו אפ"ה מקדשים בבהכ"נ מפני שיש בני אדם שאין להם יין לקידוש ומקדשים בביתם על הפת וא"כ נפקא להו בקידוש ב"ה להיות להם רפואה לעינים ומ"ש שטועמים כו' כלומר ותדע שמה שנהגו לקדש בב"ה לאו משום דס"ל דיש קידוש שלא במקום סעודה שהרי טועמים כל הציבור ולא היו צריכים לזה דבשמיעה יצאו וא"צ לטעום אלא חד מינייהו אלא ודאי משום רפואה הוא ועיקר הנתינה שנותנים לציבור הוא כדי ליתן על עיניהם אלא שטועמים תחילה לגלות שהוא כוס של קידוש שבא לרפואה וס"ל שאין איסור בטעימת קידוש אף שלא במקום סעודה דאע"ג דאין קידוש אלא במקום סעודה וצריך לחזור ולקדש ועיין בב"י שכתב עוד ישובים בשם מהרי"א ז"ל. וע"ל סוף סי' רע"ג שכתב רבינו בשם הגאונים דאם שתה המקדש רוב רביעית שחייב עליו ברכת מעין שלש קידוש במקום סעודה מיקרי ויוצא ידי קידוש ויכול לגמור סעודתו במקום אחר. וכ"פ בש"ע שם וא"כ בזה נוכל ליישב המנהג דמקדשין בבית הכנסת משום דרוב הציבור אין להם יין ומצות קידוש עיקרו על היין כדדרשו זכרהו על היין לכך שומעים כולם בבהכ"נ כדי לצאת בטעימת אחד מהן רביעית ואף אם גם המקדש אינו שותה מ"מ התינוקות שותים אף שאין אחד שותה רביעית הא ס"ל לריטב"א והתוס' דכולם מצטרפים לרביעית והביאו הב"י סוף סי' רע"א ע"ש מיהו אפשר לומר דלהך מילתא להיות מיקרי קידוש במקום סעודה לא מצטרפי וצריך לשתות אחד מהן מלא לוגמיו והאחרים יוצאים בשמיעתן וחוזרים ומקדשים בביתם כדי להוציא בני ביתם. ואת"ל שאין השומעים יוצאים כאן דלדידהו לאו במקום סעודה הוא כמ"ש בסי' רע"א מ"מ נתקן לקדש השם ברוך הוא במעמד הציבור כולם על יין שהוא עיקר מצותו כיון שאין לכל אחד יין בביתו וזהו מילתא דמסתבר אלא שהיה קשה לרבינו איך יכול הש"ץ לקדש הא הוי ברכה לבטלה וכאשר כתבתי דאם שותה הוא או אחר מלא לוגמיו מיקרי קידוש במקום סעודה לא מיקרי ברכה לבטלה. גם אם נאמר שמקדשים בציבור משום רפואה כדי ליתן על עיניהם מתיישב נמי למה מקדשים ואין מיקרי קידוש שלא במקום סעודה מטעם שכתבתי אלא דעל כל פנים הציבור אסור לטעום מעט כ"א מלא לוגמיו או לא כלום כיון דלדידהו קידוש שלא במקום סעודה הוא וק"ל. ועיין בד"מ מיהו נראה לענ"ד הא דכתבו הגאונים דאם שתה כוס יין מותר לאכול במקום אחר היינו דוקא לדעת רשב"ם דס"ל דיין דינו כפת לענין דברים הטעונים ברכה במקומו כמ"ש רבינו בשמו בסי' קע"ח ע"ש ולכן דינו אם שתה א' במקום זה יכול לילך לכתחלה במקום אחר ולשתות וא"צ לחזור ולברך על השתיה וגם א"צ לברך ברכה אחרונה קודם הליכתו על מה שכבר שתה דכיון דבעי' יין לרשב"ם ברכה במקומן אמרי' לקיבעא קמא קמהדר כרב חסדא ולא מחשב היסח הדעת כמו פת וכמבואר לעיל סי' קע"ח וקפ"ד ע"ש אבל לדעת ר"י דס"ל דאין יין דומה לפת בענין זה וכמבואר שם ומיחשב גבי ההליכה ממקומו היסח הדעת כאכילת פירות וצריך לחזור ולברך כשירצה לאכול ממילא לא נחשב לשתות ג"כ במקום סעודה כשהולך ואוכל במקום אחר וצריך לחזור ולקדש במקום שרוצה לאכול שם דכיון דמיחשב היסח הדעת לענין ברכה והיינו מטעם שאין להיין חשיבות לעשות קבוע ועומד להטעינו ברכה אחריו במקומו מסתבר גם כן למימר דלא מיקרי במקום קריאה שם תהא עונג ולמימר דזהו עונג דמה ששתה הכוס והוא עדיין רעב וצמא. ואחר כך במקום עינוגו שם לא תהא קריאה בשלמא לסברת הרשב"ם שכתבתי א"ש דהכל סעודה אחת היא וכן נ"ל לדקדק מלשון הגאונים וז"ל הא דאמרי' אין קידוש אלא במקום סעודה א"צ שיגמור שם כל סעודתו במקום אחד אבל אכל פירות לא עכ"ל. והנה מדסתמו וגומר סעודתו במקום אחר ולא כתבו ואוכל במקום אחר משמע דמה שאכל ושתה כאן עם מה שיאכל וישתה והיינו טעמא משום דלא בירך במקום שקידש ברכה אחרונה על מה שאכל או ששתה שם הכל סעודה אחת מיקרי וא"צ לחזור ולברך שם אמה שבירך כבר כאן אלא שבעינן שאכל או שתה דבר חשוב הטעון ברכה במקומו שמתוך חשיבתו עשה למקום קידוש זה קבע והתחלת הסעודה אף שאח"כ ילך למקום אחר לא יחשב הפסק והכל סעודה אחת היא והסעודה התחלה בקידוש וקריאה במקום עונג מיקרי. ומ"ש שחייב עליו ברכה ר"ל ברכה אחרונה במקומה אם אין דעתו לאכול עוד במקום אחר וקאי גם אמ"ש יאכל דבר מועט ולפ"ז צריך לומר דדבר מועט דקאמר ר"ל לכל הפחות כזית דפחות מזה לא בעינן ברכה אחרונה. וכמ"ש רבינו בסוף סי' קכ"ד והא דקאמר יאכל מעט ידוע שאין אכילה פחותה מכזית ומ"ה לא ענש התורה על כל האיסורין שהזהירה עליהן בלשון לא תאכל על פחות מכזית וא"כ באמרו יאכל מעט ר"ל אכילה הפחותה שבאכילה והיינו כזית וק"ל. וא"ת שרבינו כתב בסי' קע"א שהרא"ש הסכים לדעת ר"י וא"כ קשה למה כתב בסי' רע"ג דעת הגאונים לפסק הלכה כיון דלא ס"ל להרא"ש הכי וי"ל משום דהגאונים כתבו יאכל מעט או ישתה כוס יין כו' והנה שפיר כתב רבינו דברי הגאונים לפסק הלכה משום דאם אכל שם מעט יצא ידי קידוש ובידו לילך לגמור סעודתו במקום אחר ולא נמנע רבינו מלהעתיק כל לשון הגאונים דהיינו גם ישתה כוס יין ללמד ממנו להכת הסוברים כרשב"ם שדין יין כדין פת וק"ל. והשתא א"ש שהרמ"א בהגהותיו ריש סי' קע"ח כתב שלדעת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דאף בפת ויין שייך היסח הדעת להצריך ברכה לאחריהן ולפניהן כמ"ש וכתב ע"ז ז"ל וע"ל סימן רע"ג אם היה דעתו לאכול במקום אחר לא מיקרי שינוי מקום והוא שיהיו שני המקומות בבית א' עכ"ל. הרי שדימה דין היסח הדעת דסעודה לדין קידוש המבואר בריש סי' רמ"ג. וא"כ קשה כמו שבקידוש לדעת הגאונים אם שתה כוס יין יוכל לילך למקום אחר א"כ גם לענין ברכה לא ליצטריך לחזור ולברך לפניו כששתה והלך למקום אחר ושתה גם שם כיון שקידוש ודין ברכת הנהנין א' הוא ואף שיש לחלק מ"מ מ"ש נ"ל נכון. וא"כ א"ש מ"ש רבינו כאן אי איישר חילי אבטליניה דלטעמיה אזיל דס"ל כהרא"ש דיין לא מיחשב ברכה במקומה ואין כאן התחלת הסעודה אם לא שאכל כאן מעט וק"ל. ולפ"ז קשה מ"ש ב"י אדברי הגאונים דסגי להו בשתיית כוס א' שכתב ז"ל ולפ"ז היה מותר למוהל ולסנדק לשתות מכוס של מילה בשבת בשחרית אם שותין כשיעור אלא שבהג"מ כתבו בשם מהר"ם שיתננו לתינוק עכ"ל וכ"כ רמ"א המנהג ליתנו לתינוק ולפי מ"ש לא דקו הב"י ורמ"א וכבודם במקומם מונח כי לא כתבו הגאונים כן אלא להסוברים כדעת הרשב"ם והגאונים ג"כ ס"ל הכי אבל אנן לא קי"ל הכי אלא כר"י והרא"ש וכמ"ש וזהו טעם מהר"ם והג"מ שהצריכו ליתן לתינוק לשתות כי ודאי ג"כ לא נעלם מאתם דברי הגאונים הנ"ל אלא שסבירא להו גם כן כר"י וק"ל. והשתא א"ש נמי מ"ש רז"ל סתמא יין קידוש פוטר יין שבתוך הסעודה דקשה הא אם קידש ושתה במקום זה והלך ואכל ושתה במקום אחר לדעת ר"י אינו נפטר בברכת יין של קידוש גם קי"ל דצריך לחם משנה לכל סעודה וסעודה של שבת כמ"ש ה"ה בשם גאון והביאה ב"י ורמ"א בסימן רצ"ב ע"ש ומסתבר לומר דאם קידש ושתה לר"י כאן והולך למקום אחר דמיחשב היסח הדעת וקביעות אחר צריך ג"כ לחזור ולקדש בפת בליל שבת ודו"ק. ועיין מ"ש בשם מהרי"ו לקמן בסימן תע"ח.