פרישה, אורח חיים שלא:ב

1ואפי' ספק אם נולד לז' או לח' ולא גמרו שעריו וציפרניו מלין אותו בשבת. דאי חי הוא שפיר מהיל כו'. כן הוא דברי רב אדא בר אהבה פרק ר"א דמילה (שבת סוף ד' קל"ה) אמה דתניא התם ז"ל תניא רשב"ג אומר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל כו' עד הא לא שהה ספיקא הוה מימהל היכא מהלין ליה אמר רב אדא בר אהבה מהלינין אותו ממ"נ אם חי כו' עד ואלא הא דתניא ספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללין עליו השבת ואמאי נמהליה ממ"נ אמר מר בריה דרבינא ממהל ה"נ דמהלינן ליה ולא נצרכה אלא למכשירי מילה ואליבא דר' אליעזר עכ"ל הגמרא שם. ואע"ג דלא נזכר שם דאפילו בלא נגמרו שעריו וציפרניו מהלינן ממ"נ מ"מ סתמא כפירושו דמי דאי נגמרו שעריו וציפרניו תו לא מקרי ספיקא דקאמר לעיל הא לא שהא ספיקא הוי דהא אפי' נולד ודאי בח' אפ"ה אמרי' בן ז' הוא ואשתהי הוא דאשתהי וכדברי ד' דהכי תנירו בפרק הערל (יבמות ד' פ' ע"ב) ז"ל תניא איזהו בן ח' כל שלא כלו חדשיו ר' אומר סימנין מוכיחין עליו שערו וצפרניו אע"פ שלא כלו לו חדשיו דכי גמרו אמרינן בר ז' הוא ואשתהי הוא דאשתהי עכ"ל. וז"ש רבינו נמי ז"ל רבל אם הוא ודאי נולד לח' אין מלין אותו בשבת אא"כ גמרו שעריו וציפרניו ש"מ דבגמרו שעריו וצפרניו אפי' לבן ח' ודאי מהלינן וה"ט כמ"ש דאמרי' בן ז' ודאי הוא אלא דאשתהי ואע"ג דרשב"ג אמר לעול דאינו יוצא מכלל נפל עד ל' יום היינו נמי בלא נגמרו שעריו וצפרניו אבל נגמרו יצא מיד מכלל ספק נפל אפי' בבן ח' ודאי וכ"כ רבינו בי"ד בס"ס רס"ו דין ודאי בן ח' ע"ש. וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפ"א דמילה דין י"ג ז"ל מי שנולד בחודש השמיני אם הוא שלם בשעריו וציפרניו ה"ז ולד שלם ובן ז' הוא אלא דאשתהי כו' עד אבל אם בולד ושערו לקוי ואון צפרניו של ימין כברייתן ה"ז בן ח' ודאי שלא היה ראוי להוליד אלא לתשעה ויצא קודם ואע"פ כן אם שהה ל' יום הרי הוא ולד של קיימא והרי הוא כשאר הנולדין לכל דבר שכל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל עכ"ל. וגם הכסף משנה כתב שם דה"ט דהרמב"ם משום דס"ל דר' דאמר סימניו מוכיחין עליו מודה לרשב"ג דאפילו לא נגמרו סימניו אם שהה למ"ד יום יצא מכלל נפל ע"ש. והשתא א"ש דל"ת מה שתמה רבינו על הרא"ש בי"ד ס"ס רס"ו שכתב שם ז"ל כתב א"א הרא"ש ז"ל ספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללין עליו את השבת. ואיני מבין דבריו דודאי מלין אותו ממ"נ כו' ע"ש וב"י תמה עליו שם גם כאן הפלא ופלא כמה תמיהות. איך נסתר מנגד רבינו מ"ש הרא"ש בפ' ר"א דמילה דבגמרו שעריו וצפרניו מודה דמלין את הספק ומ"ש דאין מלין לספק בן ז' היינו כשלא נגמרו. ולעד"נ דלק"מ דודאי גם רבינו ידע וידע דברי הרא"ש ואפ"ה תמה עליו מסוגיא דגמרא דר"א דמילה הנ"ל דקאמר הא לא שהה ספיקא הוה ממהל היכי מהלינן דמדקרי ליה ספיקא ש"מ דבלא נגמרו שעריו וצפרניו איירי וכמ"ש. ועוד דאי בנגמרו הא כבר כתבתי דרשב"ג מודה דא"צ שיהוי ל' יום ואפי' בבן ח' וכמ"ש התוס' פ' הערל שם ד' פ' בד"ה כיון דאיכא רשב"ג כו' דרשב"ג גם בבן ח' מיירי ע"ש. וכיון דבלא נגמרו שעריו מיירי ואפ"ה מסיק רב אדא בר אהבה דמהלינן ליה ממ"נ מש"ה א"ש דתמה רבינו על הרא"ש למה ספק בן ז' אין מחללין עליו את השבת ובזה נדחו ג"כ דברי ב"י במ"ש בסי' זה ז"ל ולפ"ז צ"ל דרב אדא לא הוי מפליג בין גמרו שעריו וצפרניו ללא גמרו כו' ע"ש. דודאי שם הדברים על לבו לחלק ובלא גמרו איירי שם ואפ"ה הקשה המקשן ממהל היכי מהלינן אפי' כשהוא ספק בן ז' דלא גמרו סימניהון והוצרך רב אדא לשנות דמלין אותו ממ"נ ומיהו דוקא ספק בן ז' ספק בן ח' הא ודאי בן ח' ולא נגמרו שעריו ע"ז אמרו בברייתא והביאה הגמרא שם וגם בפרק הערל הרי הוא כאבן כו' ומוקי לה הגמרא בלא נגמרו שעריו וצפרניו והא דאיתא שם באותה ברייתא דגם על ספק בן ז' אין מחללין את השבת מוקי לה רב אדא בר אהבה הנ"ל דאיירי במכשירי מילה ואליבא דר"א וכמ"ש לעיל. גם במ"ש נסתלק תמיהת ב"י מהר"ן כי דברי הר"ן צודקין הן במ"ש על הרי"ף שכתב ג"כ הברייתא דספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללין עליו את השבת בהלכותיו. וכתב עליו הר"ן ז"ל שנראה שדעת הרי"ף שאין מוהלין ספיקות בשבת כו' וכתב ב"י עליה ז"ל משמע מדברי הר"ן דס"ל דלהרי"ף אפי' נגמרו שעריו וצפרניו אין מלין ולכן כתב סתם דלהרי"ף אין מלין ספיקות. ונראה שלא נזכר מ"ש הרי"ף בפ' הערל דאילו נזכרו הו"ל לכתוב ולפרש דברי הרי"ף דדוקא בלא נגמרו שעריו וציפרניו איירי כו'. ועוד תמה עליו לפני זה הלא מעשים בכל יום שמוהלין כו' ע"ש. ולפי מ"ש לק"מ דהר"ן ס"ל מדכתב דלהרי"ף אין מוהלין ספיקות סתמא כפירושו וכאילו פירש וכתב ספק בן ז' דלא נגמרו שעריו וציפרניו דאילו נגמרו לא נקרא ספק וכמ"ש לעיל. גם מה שתמה ב"י על רבינו על שסתם כאן הדברים לדעת עצמו ודלא כמאן שהרי בן ח' וספק בן ח' שלא נגמרו סימניהון לכ"ע אין מוהלין אותו בשבת אין זה תמיה בעיני כי אין כאן מקום דין מילה לפייש עיקר דיניו ופרטיו וסמך אמ"ש בי"ד בהלכות מילה כי שם מקומו וכאן כתב הדין לפי מה שנראה לו מוכרח ע"פ סוגיית הגמרא וק"ל. גם מ"ש דלכ"ע אין מוהלין לספק בן ז' כשלא נגמרו סימניהון קשה הלא הר"ן כתב שם דלהרמב"ן מלין ספק ב"ו אף כשלא נגמר צורתו. והיינו כדברי רבינו ואפשר דהב"י כ"כ לפי מה שרבינו עצמו לא פירש דברי הרמב"ם בפי' הר"ן ע"ש בי"ד ס"ס רס"ו. דהב"ן להקשות אמ"ש דבנגמרו שעריו וציפרניו תו לא מקרי ספק א"כ למה הוצרך הגמרא פרק הערל למוקים האי ברייתא כשלא גמרו שעריו וצפרניו כמ"ש הב"י הא בלא אוקימתא היאך אפשר וס"ד דמקשן לפרשה בע"א דא"כ קשה למה קרי לה ספק בן ז' דב"י לא דק בזה דהאי אוקימתא בגמרא לא אצטריך ללמדינו דהאי ברייתא בלא נגמרו איירי אלא ללמדינו דר' אבהו דמקשו שם עליו מהאי ברייתא מיירי בנגמרו שהרי ז"ל הגמרא הב"ע בנגמרו סימניו ור"ל ר' אבהו איירי בנגמרו והאי ברייתא פשיטא דמיירי בלא נגמרו מדקרי לה ספק ובסיפא קרי ליה בן שמנה וק"ל: ומ"ש ב"י לחלק דלענין מילה מלין אותו מאחר שנגמרו שעריו וצפרניו וסמכינן אהרוב אע"ג דלענין שאר דברים לא יצא מכלל נפל עד ל' יום זהו ג"כ לפי מ"ש בכסף משנה בפ"א דמילה הנ"ל דשם כתב בשינוייא בתרא דרשב"ג מודה לרבי דבנגמרו שעריו וצפרניו לחוד יצא מכלל נפל. וכשינוייא קמא דכתב רשב"ג מצריך בכל ענין ל" יום מ"מ הלא כתב שם דלא קי"ל כרשב"ג במאי דמצריך ל' יום אף בנגמרו כו' וכר' דס"ל דבנגמרו לחוד סגי ע"ש גם מל' הרמב"ם שלשם דין י"ג משמע דאין לחלק בין מילה לענין שאר דברים שהרי כתב שם מי שנולד בחודש השמיני אם היה שלם בשערו בצפרנו ה"ז ולד שלם ובן ז' הוא אלא שנשתהה ומותר לטלטלו ולמולו בשבת הרי לפנינו שכתב תחילה ה"ז ולד שלם דמשמע לכל דבריו ואח"כ כתב דין מילה בפני עצמו. מיהו אי קשיא הא קשיא דהרא"ש עצמו כתב שם בפרק הערל ד' ק"מ ע"ד אמ"ש בגמרא ז"ל טעמא דלא נגמרו הא נגמרו אמרי' בר ז' הוא ואשתהויי אשתהי ויוצא מידי נפל בשלשים יום אליבא דר' כמו לרשב"ג כו' הרי הוא לפנינו דס"ל להרא"ש דאף שנגמרו סימניו אפ"ה לא יצא מכלל נפל עד ל' יום וכ"כ שם התוס' בהדיא בד"ה והא תניא בן ח' אסור כו' ע"ש. וגם שם ע"ב בד"ה כיון דאיכא רשב"ג כו' ומסקי התוס' וכתבו דרשב"ג בכל ולדות איירי בין בבן ח' בין בסתם ולדות דהיינו שנגמרו להן סימנים אפ"ה מצריך דוקא ל' יום ודייקי כן שם התו' ע"ש. ונלע"ד דודאי רשב"ג מוכח דאיירי בכל ולדות ומצריך לעולם ל' יום. ומיהו ר' אינו מוכרח דס"ל כן דהרי הל' בגמרא משמע דלא מצריך כ"א גמרו סימניו שהרי אמרו סתם טעמא הא נגמרו אמרי' בר ז' ואשתהי כו' ומ"ש הרא"ש והתו' דלרב בעינן ל' יום היינו לאפוקי מפרש"י דכתב שם דר' אבהו דאמר אע"פ שנגמרו סימניו אינו יוצא מכלל נפל עד עשרים שנה דכר' ס"ל ע"ז כתבו התוס' שם דזהו ליתא דעכ"פ לא מצריך ר' לשהות יותר מל' יום וכרשב"ג ע"ש והרא"ש אע"ג דכתב סתם אפשר דלא כ"כ אלא לאפוקי מסברת רש"י. ואף א"ת שהתוס' והרא"ש שכ"כ ס"ל הכי לדינא מ"מ אין זה מוכרח לא מפי הגמרא ולא משום צד דר' דאמר אשתהי כרבינו עבד אינו מוכרח דבחדא מחתא קאמר ר' ורשב"ג משתהי אלא כל חד וחד ס"ל משתהי לפי סברתו ולאפוקי מדרבנן דס"ל דלא אמרינן אשתהי כלל ומצריך עשרים שנה וא"כ י"ל דס"ל להרמב"ם ורבינו דבנגמר סימניו לחוד סגי ולא בעינן שיהוי כלל אלא שקשה שהרי שם בתוס' מסקי דהא דאיפסק בגמרא דהלכתא כרשב"ג קאי אסתם ולדות ובסתם ולדות נגמרו סימניו אפ"ה איפסק הילכתא כוותיה דבעי שיהוי ל' יום. שוב ראיתי באשר"י דפ' ר"א דמילה סוף ד' קפ"ט שכתב ז"ל ותמהני אהאי פסק דפסק הגמרא כרשב"ג ומסיק הרי"ף וכתב דהלכה כמותו דהא כרבנן קי"ל אפי' לקולא ומחזקינן ליה כולד גמור לפטור יבמה לשוק ולא קי"ל כרשב"ג אלא להחמיר כו' ע"ש ובע"כ צ"ל בין מילה לשאר עניינים וכמ"ש ב"י ודלא כמ"ש בכסף משנה ואין להקשות ממה שכתבו שם התוס' ריש ע"ב ז"ל. ונראה דאפי' נגמרו סימניו אסור לטלטלו דלא כ"כ אלא לסברא רבנן דס"ל דאין נ"מ בנגמרו סימניו ובעינן דוקא שיהיה עשרים שנה משא"כ לר' והכי מוכח שם ל' התוס' שהרי מסקי בטעמא משום דלא שכיח שיחיה עשרים שנה והיינו לרבנן דמצריך שיחיה עשרים שנה. ועוד שהרי בפ' ר"א דמילה (שבת דף קל"ה) בד"ה בן ח' הרי הוא כאבן כו' מסקי וכתבו ז"ל אפי' בן ח' ודאי כגון שלא בא על אשתו אלא פעם א' ופירש וילדה לסוף ח' אפ"ה נראה לר"י דמותר לטלטלו ולמולו בשבת אם אין ריעותא בשערו וצפרנו כדאמרינן בפרק הערל האי בר ז' הוא ואשתהי עכ"ל. הרי לפנינו דלר' ס"ל דמותר לטלטלו ולמולו מיד מאחר שנגמרו סימניו בלא שהיית ל' יום. גם נראה משם ראייה לדברי רבינו דבספק בן ז' או בן ח' אפי' לא נגמרו סימניו מלין אותו שהרי לא כתבו אם אין ריעותא בשערו ובצפרנו כ"א בסיפא בודאי בן ח' וברישא כתב בספק בן ז' דמלין אותו ממ"נ ולא הזכירו דלא יהא ריעותא בשערו וק"ל. וא"כ אף לפי מ"ש דהתוספות והרא"ש כתבו דלשאר ענינים לא יצא מכלל נפל בנגמרו סימניו לחוד עד שישהה ג"כ ל' יום וספק מקרי מ"מ לא ק"מ אדברי רבינו דס"ל פשוט דבספק בן ז' או בן ח' מהלינן ליה אף דלא נגמרו סימניו דהא ג"כ כתבתי דמוכח כן מל' התוס' הנ"ל וה"ט דמלין שאני דמלין אותו ממ"נ וכמ"ש בשם התוס'. ומש"ה אף א"ת דהגמרא דקאמר שם בפ' ר"א דמילה ז"ל הא לא שהה ספיקא הוא ממהל היכי מהלינן דאיירי בסתם ולדות וה"ק כיון דרשב"ג אף בסתם ולדות רק שעמד להן הסימנים דשעריו וצפרניו אפ"ה מצריך שיהוי ל' יום א"כ סתם ולדות היכי מהלינן מ"מ לפי מאי דמשני רב אדא בר אהבה דמלין אותו ממ"נ כו' לפי אותו הטעם מלין ג"כ ספק בן ז' ספק בן ח' לא נגמרו סימניו לאפוקי ודאי בן ח' ולא נגמרו דכאבן בעלמא דמיא והיינו שדקדק הגמרא ולא פריך כ"א מרישא דספק בן ז' ולא תקשה נמי מסיפא דבן ח' הרי הוא כאבן ודו"ק. שוב מצאתי שכתב רמ"א ז"ל בד"מ שלו בי"ד ס"ס רס"ו שדברי ב"י הנ"ל אין להם הכרע וגם הן דחוקין מאוד וכתב עוד אמה שתמה רבינו על הרא"ש דכתב הרא"ש הברייתא דבספק בן ז' או ב"ח אין מחללין עליה הא אמרי' בגמרא דמלין אותו ממ"נ כו' ז"ל ולי נראה דודאי דעת הרי"ף והרא"ש כדעת רבינו דמלין אותו ממ"נ כו' והא דכתבו דאין מחללין עליו את השבת לאו אמילה קאמרינן אלא ר"ל דאין מחללין עליו את השבת לענין פקוח נפש והא דמוקי לה הגמרא לענין מכשירין ואליבא דר"א היינו משום דלענין מילה מיתני בגמרא אבל הפוסקים למדו ממנו שאר חילולין לענין פסק הלכה. והא דלא כתבו דמוהלין אותו ממ"נ כו' אפשר דסמכו על מ"ש אין מחללין עליו את השבת דמשמע דוקא אין מחללינן אבל מהלינן ליה דממ"נ אין בו חילול שבת וכמ"ש רבינו. וכ"כ סמ"ג בהדיא הא דאין מחללין עליו את השבת היינו דאין מפקחין עליו הגל אע"ג דמהלינן ליה עכ"ל בד"מ. ודבריו דחוקין בעיני דודאי לא היו מקצרין לפרש דבריהם דלענין פיקוח דוקא קאמר דאין מחללין. וגם היה להן להעתיק ל' הגמרא דאמר רב אדא דמלין אותו ממ"נ. ועוד נראה מוכח מדברי הרי"ף לשון הברייתא דתניא ערלתו ערלה ודאי דוחה שבת ולא ערלה ספק דוחה את השבת כו' עד אמר מר ולא ספק דוחה את השבת לאתויי הא דת"ר בן שמנה אין מחללין עליו את השבת ספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללין עליו את השבת כו' הרי לפנינו דמערלתו דקאי אמילה ממעט ספק בן ז' ספק בן ח' ועוד דהרי מסיק הרא"ש שם וכתב ע"ז ז"ל וכל זה שלא גמרו שערו וצפרניו אבל גמרו מותר לטלטלו ולמולו עכ"ל. ש"מ מדסיים ולמולו דלענין מילה קאמר דאם לא נגמרו דאסור אפי' למולו ודו"ק. ולכאורה דה"ט דהרי"ף והרא"ש מוכיחים בברייתא הנ"ל מיתורא דערלתו למעט ספיקו ס"ל דהכי קי"ל וק"ל: