פרישה, אורח חיים שסו:ב

1ומ"ש רבינו ע"כ הולכי מדברות פטורין מעיריבי חצירות שלא רצו להחמיר עליהן עיין בב"י שכתב אהא דתנן פ"ק דעירובין ד' דברים פטרו במחנה וחד מינייהו מלערב ובגמרא משמע דהיינו דוקא במחנה היוצאת להלחם אבל השיירות ההולכות ממקום למקום דינה כדין כל אדם עכ"ל ונראה שרבינו נקט הולכי מדבר משום דס"ל דהולכי מדברות דינם כיוצא להלחם משום דאלו ואלו טרודין ואין להם פנאי לשהות ולהתעסק בעירוב ולא החמירו עליהן ולא כתב יוצאי מלחמה משום דלא שכיחי בזמן הזה אלא שקשה הא דמסיק ב"י וכתב ז"ל והרמב"ם כתב בפ"א כו' עד דכתב המ"מ שכל שהם שיירא ההולכות לדרך ונחו שם מפני השבת פטורים מלערב מפני שאינם קבועים ואם הוא מחנה קבוע ועומד ימים רבים צריכין לערב אא"כ הולכים להלחם כו' עד ורבינו כתב הולכי מדברות דהיינו שיירות פטורים וכדברי הרמב"ם עכ"ל. וקשה דהא אין ענין דברי רבינו לדברי הרמב"ם דהרמב"ם מחלק בין שיירא למחנה ותלה החילוק דשיירא אינה מיחדה נפשה ואין קביעות למחיצתן והוי כאילו דרין יחד ולפ"ז הטעם ג"כ אפילו לא הלכו במדבר כ"א מעיר לעיר ה"ל למפטר מעירוב שהרי בכלל שיירא הן לפי הטעם הזה. ולדברי הרמב"ם ה"ל לרבינו לכתוב דין יוצאי מלחמה ללמדינו דאף שמחיצתן קבוע ועומד דאפ"ה פטורין כיון שטרודין הן במלחמה ואין ענין דברי הרמב"ם לדברי רבינו וקשה על הב"י שכתב שרבינו כתב כדברי הרמב"ם ונראה שהב"י לא כתב להשוות דברי רבינו לדברי הרמב"ם אלא שגם רבינו לא ס"ל כיש גורסין בהיפך שהביא המ"מ דס"ל דבמחנה שהן י' א"צ לעירוב דזה אינו שהרי רבינו לא פטר אלא הולכי מדברות וסתם הולכי מדברות הן יותר מי' ואפ"ה דוגמתן כשאינן הולכין במדבר חייבין וק"ל ומ"ש ב"י ז"ל וכתב המ"מ פ"ה והוסיף להקל כו' עיין שם במ"מ ותמצא דהאי והוסיף להקל לא אדברי הרמב"ם קאי כ"א אהראב"ד שמייתי שם המ"מ וכ"כ שם בהשגות שהשיג אהרמב"ם ופירשו דמ"ש אחד מבני מבוי שביקש מחבירו יין כו' לא קאי כ"א איין של שיתוף אבל אם ביקש ממנו ליתן שאר יין אף אם אינו נותן לו אין מעכב העירוב וזהו קולא א' וע"ז כתב והוסיף להקל דאפילו ביקש ממנו יין של שיתוף ואינו נותן לו לא אמרו דמעכב אלא במזכה להן משלו כיון דאי בעי לא יהיב ליה לא גמר ומקנה בדיבור להן אבל אי כל חד משתתף בשלו לא שייך הא מילתא דמ"מ דידיה קיימי בשיתוף עכ"ל הראב"ד שם וב"י קיצר בכאן ונתן מקום לטעות ודו"ק: ומ"ש ב"י שם ז"ל ורבינו כתב בסמוך שהרמב"ם פסק כשמואל כו' ולא דק דהא לענין מציאה דאפליגו בה שמואל ורבי יוחנן פסק כר"י כו' ר"ל אף שמצינו שהרא"ש ג"כ כ' דעת ר"י דאמר לענין מציאה גדול לאו גדול ממש כו' גם לענין עירוב. ה"ט לפי שהוא סבור כמו שפליגי לענין מציאה פליגי נמי לענין עירוב משא"כ הרמב"ם מדסתם לענין עירוב וכתב גדול וקטן סתם מה שלא כ"כ לענין מציאה ש"מ דס"ל דל"פ בעירוב והכל מודים דגדול גדול ממש וכן קטן. מ"מ י"ל דרבינו שכתב דהרמב"ם פסק כשמואל לא שכתב כן שהרמב"ם ס"ל דפליגי אלא כ"כ לפי מאי דס"ל כהרא"ש אביו דפליגי ג"כ לענין עירוב וכאינך גאונים דמייתי ב"י בסמוך דס"ל ג"כ כן וכתב שהרמב"ם פסק לענין דין דעירוב גדול גדול ממש והיינו כדעת שמואל לדעת הרא"ש וסיעתו וק"ל. ומ"ש ב"י אח"כ וז"ל ויש שום טעם לחלק בין מציאה לעירוב דמציאה אין האב זוכה כו' ק"ק טעם זה מספיק לגדול הסומך על שלחן אביו אע"ג דלענין מציאה מיחשב כקטן לענין עירוב מיחשב כגדול אבל איפכא בקטן ואין סומך על שלחן אביו דמיחשב לענין מצואה כגדול ולענין עירוב כקטן אין טעם זה מסכיק. מיהו י"ל דחדא באידך תליא. דבמציאה כיון שאינו סומך על שלחן אביו מציאתו לעצמו אע"פ שהוא קטן כדי להחיות נפשו בה משא"כ לענין עירוב דמ"מ כיון שהוא קטן אין לו יד בפני עצמו לזכות ע"י לאחרים. מיהו בסוגיא משמע שם דעירוב כיון דהוא דרבנן זוכין ע"י דהרי התוס' הקשו על רש"י דפי' קטן שאין זוכין על ידו האי קושיא כיון דהוא דרבנן זוכה וקונה לאחרים ע"ש: ומ"ש ב"י שם וז"ל ונראה לי דאף שלא אומר זכיתי להם מהני ומפני כך לא הזכירוהו הפוסקים טעמו דב"י דכיון דהמזכה א"ל להזוכה שיזכה לאלו והזוכה אע"פ שנוטל בידו ומגביה סתם זכה למה זה דומה למי שאומר זכה לי במציאה זו והגביה סתם שזכה לו ואינו יכול לחזור בו וכמ"ש בח"מ סי' רס"ט ע"ש: