פרישה, אורח חיים תעח:ב

1לא יעקרו ממקומן לאכול במקום כו' ואפילו באותו מקום כו' עיין כל זה בדרישה: וכ"כ הרי"ף בהדיא וגם הרא"ש הביאו בסימן קל"ט ריש ע"ב אהא דכתב רבינו בריש סי' תפ"ד דאם אכל בביתו יכול לברך בבתים אחרים ולא יאכל עמהם ז"ל שם ואיהו כיון דבריך ליה ברכת המזון לא לטעום מידי דאין אחר הפסח אפיקומן עכ"ד ש"מ דאם לא בירך מותר ע"ש ולפום ריהטא היה נלע"ד דר"ע היקל טפי ודוקא משום חזרת שתיית כוס ב"ה הוא דאסר משום דהוה כמוסיף על הרוסות דכיון שצריך לאכול שם ולברך צריך ג"כ כוס וכשיחזור ויברך בביתו על כוס הו"ל כוס ה' ודו"ק ומכל זה נלע"ד היתר לילך אחד מהסיבה זו לבית אחר לצרף עמו לברכת זימון ואף למהר"ם שס"ל שאין מצרפין לזימון לכתחלה כ"א למי שאוכל עמו כזית דגן וכתבה לעיל בשמו סימן קצ"ז מ"מ גם כאן מותר לו לילך שמה ויאכל עמו כזית כשהיה דעתו מתחילה ע"ז וישמע שם ברכת הזימון דהיינו עד נודה לך ויחזור לביתו ויאכל שם האפיקומן ויברך ב"ה דאין זה חשוב ב' סעודות כיון שלא בירך שם דאף ששמע ברכת זימון זה אינו ענין לברכת המזון שהרי הדין פשוט דאחד מפסיק לשנים לברכת הזימון וחוזר ואוכל בלא נטילה ובלי המוציא וכמ"ש לעיל סימן ר' ע"ש ולולא דמסתפינא הייתי אומר דיכול לילך לבית אחר ויצטרף לזימון אף שלא יאכל ולא ישתה שם דבר שכיון שכבר אכל בביתו ונתחייב בזימון במקומו יכול להצטרף לזמן במקום אחר ויחזור ויצטרף לזימון שם שהרי חזר ואכל אפיקומן ואע"ג דאמרינן לעיל סימן קפ"ד דדוקא אם אכל במקום השני אז אין צריך לחזור למקומו לברך אבל אם לא אכל במקום השני צריך לחזור למקומו שאכל שם ויברך ולא יברך במקום שלא אכל שם היינו דוקא לענין ב"ה אבל לעניין להצטרף לברכת הזימון מצינו למימר דמצטרף כיון שכבר נתחייב בזימון שהרי מצינו שמאוד הקילו בברכת הזימון כדאתמר בפ"ג שאכלו והביאו לעיל סימן קצ"ג שג' בני אדם שבאו מג' חבורות אין רשאין לחלק ואע"ג שמסיק שם אעפ"י שלא אכלו אלו הג' יחד משיתחברו דמשמע יחד לא אכלו אבל כל אחד אכל מככרו היינו משום דאי לא אכלו כלל במקום שנתחברו היה אסור להן לברך ב"ה במקום הזה והיו צריכין לחזור למקומן כמ"ש לעיל סי' קצ"ג ועוד הקילו שאף אם כבר בירך א' מהם ב"ה יכול לצרף לזימון כמ"ש לעיל סימן קצ"ד. עוד שם שאם א' מהם יצא לשוק קוראין ומודיעין לו שרוצין לזמן והוא מצטרף עמהם כו' כן נלע"ד ותימא על מה שהחמיר הגאון מהרי"ו ז"ל שכתב בדרשותיו סימן דיני פסח דף פ"ה וז"ל מצה אינה נאכלת בב' חבורות משום דאיתקש לפסח ומש"ה נ"ל דאין תקנה שילך אדם לבית אחר ויצרף לזימון דאין יכול לאכול בבית אחר מטעם דפרישית ומהר"ם כתב דבשתייה אין יכול לצרף לג' ואותם ההולכים לצרף יהא בדעתם כשעוקרים לילך שרוצים לשתות לשם בלא ברכה כדי שלא יהא כמוסיף על הכוסות ולאחר שברכו ב"ה לא ישתו לשם מה"ט כדפי' הרי שהחמיר טפי שלמהר"ם אינו יוצא כלל והרא"ש וסייעתו דס"ל דיכול לצרף לזימון בעלה של ירק או בשתיית כוס אחד ג"כ בפסח צריך לחשוב מתחלה כשעוקרים לילך שרוצים לשתות שם בלא ברכה ונלע"ד דמהרי"ו איירי בשכבר אכל אפיקומן כבר בירך ב"ה בביתו אז אסור לו לילך לצרף מהני טעמי שכתב ותדע שהרי כתב דמצה איתקש לפסח וזהו דוקא במצה השמורה לאפיקומן וגם מדכתב שלא יהא נראה כמוסיף על הכוסות משמע שכבר בירך בביתו ודו"ק. שוב מצאתי כתב בספר גבורת השם שחיבר הגאון מהור"ר ליב מפראג שי' שכתב בשער ס"ג ז"ל ויש בני אדם קוראין מבית אחר לזימון וחוזר לביתו ושותה כוס שלא כדין ומנהג עמי הארצות הוא זה לא מיבעיא כו' עד אלא אפילו אם רוצה להפסיק עד שיאמר ברוך שאכלנו משלו שהיא ברכת הזימון ויחזור לאכילתו הנה מחזיק עצמו במחלוקת הגאונים הא רב האי והראב"ד ז"ל כתבו שמי שמפסיק לשניהם צריך לחזור וליטול ידיו ולברך המוציא ואע"ג דהרא"ש ז"ל פליג עלייהו ופסק שא"צ לחזור וליטול ידיו ולברך המוציא וכתב דלא דמי להא דאמרינן משתי וברוכי בהדדי לא אפשר דהא הוא לא בירך רק מפסיק תימא גדולה מ"ש מאמר הב לן ונברך דצריך לחזור ולברך כשרוצה לשתות אע"ג דלא ברכו רק דיהבי דעתם לברך ב"ה שהוא הפסק על מה שאכלו כבר וגם לא הסיח דעתו מלשתות וא"כ ה"נ אע"ג שלא בירך והיה דעתו לחזור ולאכול כיון שנצטרף על ברכת הזימון וזה הזימון הועיל ג"כ לעצמו עד דיצא בו ידי זימון כמ"ש הרא"ש בעצמו וגם אם אינו חוזר ואוכל אח"כ א"צ לברך אפילו ברכת הזן וכיון שעולה לו ג"כ שייך לומר משתי וברוכי בהדדי לא אפשר ואין לעשות כן אפילו בשאר ימי השנה וכ"ש בלילי פסח ומה שהביא הרא"ש ראיה מה"ג אין ראיה שה"ג ס"ל כרב אשי דפסק בברכת המזון אינו הפסק כו' וכ"כ ב"י ז"ל ותמהני שמהר"י קאר"י משוה ג"כ דעת בה"ג לדעת הרא"ש כיון שהוא עצמו כתב בסימן ק"צ שדעת בה"ג כרב אשי שאין ברכת המזון מפסיק א"כ אין ראיה מדבריו ומה שהביא הרא"ש ראייה לדבריו מדקאמר בגמרא מפסיק לשנים דמשמע הפסקה בעלמא בלא נטילה וברכת המוציא אין ר"ל כו' ע"ש שדחק לתרצו זהו תמצית דברי הגאון אלא שקצרתי ועל תמיהתו אני מתמיה כי לדעתי אין כאן מקום תיוהא בדברי הרא"ש הנ"ל גם ראיותיו מה"ג אמת וצדק המה בלי פיקפוק כי מה שרצה לדמות ברכת הזימון לאומר הב לן ונברך לומר כמו שאמרינן באומר הב לן ונברך דצריך ליטול ידיו ולברך המוציא מטעם דמיחשב היסח הדעת ובכלל משתי וברוכי בהדדי א"א הוא ה"נ בזימון דכוותה נראה דאינו דומה כלל דהא זה פשוט דלא אמרינן משתי וברוכי בהדדי לא אפשר אלא דוקא בברכת המזון שהוא סילוק אכילה ושתייה שרוצה לחזור ולשתות תחילה הוא וזהו דוקא שייך בברכת המזון עצמו וה"ה באומר הב לן ונבריך שגילה דעתו שהסיח דעתו מלאכול עוד ודעתו לסלק ולברך משא"כ ברכת הזימון שלדעת הרי"ף והרמב"ם וסייעתו א"צ להפסיק רק עד אומרו ברוך שאכלנו משלו והוא אינו בכלל ברכת המזון למחשב לסילוק רק חובה היא על שלשה שאוכלין ליתן שבח והודיה וניתוסף ג"כ מעין ברכת השבח ולא מיחשב זה סילוק אכילה כלל אפילו לדעת הרא"ש וסיעתו שפסק כרב ששת שצריך להפסיק עד סוף ברכת הזן הא כתב דלא משום דברכת הזן מיחשב מברכת הזימון דלכ"ע ברכת הזימון אינו אלא מה שאומרים נברך שאכלנו משלו וברוך שאכלנו משלו כו' אלא מתוך שנברך שאכלנו אינו ברכה טוב שיפסיק עד שיסיים המברך ברכה אחת כדי שיהא ניכר שמזמנין עליו וכ"כ ב"י בשם הר"ר יונה וכיון לר"ע אין ענין ברכת הזימון לג' ברכות דברכת הזימון לא מקרי הפסק והיסח הדעת להצטרך ע"י נטילה והמוציא ויש לדמותו ללומד או מתפלל בתוך הסעודה שלאחר גמר הלימוד והתפילה חוזר לסעודתו בלי נטילה והמוציא וכמ"ש הטור בהדיא בסימן קע"ח ומדבריו שכתב שם נלמד חילוק שכתבתי. ונראה שדעת רב האי והראב"ד שהמפסיק לזימון צריך ליטול ידיו ולברך המוציא ס"ל כדעת הר"ר יום טוב בר יהודא שכתבו התוס' והרא"ש בשמו בפ' ע"פ ובפ' כיסוי הדם וגם הטור הביא בסימן קע"ח שס"ל שהתפלה בתוך הסעודה מקרי הפסק מטעם משתי וברוכי בהדדי א"א ודחה התוס' והרא"ש והטור דבריו במקומות הנ"ל מטעם שכתבתי דלא אמרינן הכי אלא גבי ברכת המזון שהוא סילוק והיסח הדעת על מה שאכל ושתה אבל תפלה לא והביא ראיה לדבריהן מהא דתניא חבירים שהיו מסובין ועקרו רגליהן לילך לב"ה או לבית המדרש כשהן יוצאין אין טעונין ברכה ומסיק וכשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחלה אמר ר"י בד"א בזמן שהניחו שם מקצת חברים כו' והא דבעינן שהניחו שם מקצת חבירים היינו דוקא בעקרו רגליהם הא בנשארו במקומן לא מיחשב התפלה והלימוד להיסח הדעת לדעת התוס' והרא"ש והטור וה"ה נמי בברכת הזימון שאין עניינו ברכת המזון ממש וכמ"ש גם מצינו פלוגתא בזו בין הראב"ד והר"ש בישן שינת עראי בתוך סעודתו שכתב הרא"ש בפרק קמא דתענית בשם הראב"ד דמיחשב היסח הדעת וטעון ברכה למפרע לברכה לכתחלה והרא"ש ז"ל חולק עליו והביא ראיה לדבריו דלקבעי' קמא הדר בענין הזה והנה גם בזימון לטעמייהו אזלי וכיון דקי"ל כוותייהו דהתוס' והרא"ש וסייעתא בדין תפלה ולימוד הה"נ בזימון וכן פסק נמי ב"י בסימן ר' בהדיא כהרא"ש וסייעתו וגם שבילי הלקט כתב שכן עשה הרא"ה הלכה למעשה גם א"ח כתב בשם הר"ר משולם שכחב על דברי הראב"ד שכבוד הרב במקומו מונח וכל זה הביא הב"י והגאון מהר"ר ליב ראה עיניו כל אלה שהרי הביא דברי הב"י ופליג עלייהו בראייה הנ"ל ולע"ד פשוט דאין ראיותיו ראייה כלל ולכן אין להניח פסק כל הני רבוואתא ולילך אחריו בלי טעם ובפרט מאחר שהרא"ש הביא ג"כ ראיה לדבריו מדקאמר בגמרא אחד מפסיק לשנים ולדברים אין כאן הפסק אלא סעודה אחרת ואף שהגאון הנ"ל בא לתרצו אשינויא דחיקא לא סמכינן. ומ"ש עוד שאין ראייה לדברי הרא"ש מבעל ה"ג שה"ג פסק כרב אשי דס"ל דאין ברכת המזון מפסיק ולא קי"ל כוותיה דרב אשי דבריו הללו יותר תמוהים בעיני הפלא ופלא שאיך יסבור כרב אשי הרי רב אשי פסק שאין לברך אפילו ברכת בפה"ג אכוס של ב"ה ואזה כתבו התוספת דהיינו טעמא משום דס"ל דאין בה"מ הפסק אבל ה"ג ס"ל דצריך לברך בפ"ה אכוס דבה"מ וכמ"ש בה"ג בהדיא בפ' ג' שאכלו ריש ד' י' דמברכין בפ"ה אכוס של בה"מ אבל לא ברכה אחרונה ואי לא חשיב ב"ה הפסק אמאי צריך לברך עליו בפה"ג תחילה והא דלא מצריך לברך ברכה אחרונה כתב הרא"ש בפרק כיצד מברכין דס"ל דחשבינן להאי כוס דב"ה מדברים הבאים מחמת הסעודה אע"פ שהפסיק בב"ה עכ"ל ור"ל כיון דהאי כוס הוא נוטל אלא לצאת ידי חובת הסעודה מיחשב צרכי הסעודה וזה שהפסיק בב"ה מיחשב כאילו הפסק בתוך הסעודה והיסח הדעת בזה בתוך הסעודה מצריך ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה משום דב"ה פטרו ה"נ דכוותיה אעפ"י שכבר בירך ברכת המזון ושותה הכוס אחרון כן צריכין ליישב דעת ה"ג ומכח שסברא רחוקה הוא זה לא קי"ל כוותיה וכמ"ש הרא"ש שם והסמ"ג כתב דנ"ל דט"ס הוא זה בה"ג דודאי גם הוא מצריך לברך אחריו ברכה אחרונה ובאמת שגם הב"י כתב שם בסימן ק"צ דנ"ל דאין ט"ס ולמד זכות דס"ל כרב אשי וכמ"ש הגאון מהר"ל הנ"ל והוא פלאי שהרי הוכחתי שאינו ס"ל כוותיה מדהצריך לברך ברכה ראשונה ומה"ט אתי שפיר מה שהביא הרא"ש והטור ראייה מה"ג דכתב ג"כ דהמפסיק לזימון א"צ ליטול ידיו ולברך המוציא דהרי גם הוא מצריך בב"ה ברכה ראשונה מטעם דברכת המזון הוא הפסק לכן לע"ד אין להפליג המנהג שנהגו לצרף לזימון אך שיעשה כדרך שכתבתי לעיל דהיינו שקודם שאוכל אפיקומן ילך לבית חבירו ויאכל שם כזית מצה ובזה יכול להצטרף אפילו לדעת מהר"ם דס"ל דאין לצרף לכתחלה כ"א מי שאכל כזית דגן וישהא שמה עד שסיים חבירו ברכת הזן ויחזור לבית שסעד שמה ויאכל שם אפיקומן שלו בלי נטילה וברכת המוציא כדעת הרא"ש הנ"ל דקי"ל כוותיה כנ"ל ויצטרף גם עם ב"ה שלו בזימון אף שכבר יצא ידי זימון הא חזר ונתחייב במה שחוזר ואוכל וגם זולת זה הלא השיב הרא"ש לבנו הר"ר יחיאל שיכול להפסיק להצטרף לזימון אפילו כמה פעמים וכמ"ש בשמו הטור סוף סי' ר' ואף שהגאון מהרי"ו כתב ג"כ ז"ל מצה אינה נאכלת בשני חבורות משום דאיתקש לפסח ומש"ה נ"ל דאין תקנה כו' והביאותיו לעיל בסמוך ע"ש וצ"ע הא תנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן דפי' משהתחילו לאכול הפסח לא יעקרו ממקומן לאכול במקום אחר וגם אפילו באותו מקום אסור וכמ"ש הטור ריש סימן תע"ח אבל קודם אכילת פסח שנאכל על השובע לא מצינו שיהא אסור לעקור ממקומן לאכול בשני מקומות ודוגמא זה לנו אחר אכילת אפיקומן ולא קודם לכן גם בטור בסימן תפ"ד משמע מדברי רב כהן צדק דווקא בשכבר בירך ברכת המזון אסור ולא קודם לכן ונראה דגם מהרי"ו איירי בענין זה דכבר אכל אפיקומן בביתו וכמ"ש לעיל ע"ש ודו"ק. אלא שק' מה שמסיק וכתב שם ז"ל ואותם ההולכים לצרף יהא בדעתם כשעוקרים לילך שרוצים לשתות שם כדי שיוכלו לשתות שם בלא ברכה ממ"נ הא לדעת הרשב"ם דמחשבינן לפת ולענין דברים הצריכים ברכה במקומן לא צריך מחשבה ולדעת ר"י לא מועיל מחשבה וצריך לברך לפני השתייה כשיחזור וישתה וכמ"ש רבינו בשמם בסימן קע"ח ע"ש וצ"ל דס"ל כרשב"ם ומ"ש לשתות ר"ל אחר אכילה עוד כוסות שאינן מן הצורך: ואפי' באותו מקום לא יאכלו אחריו כו' שם בגמרא ד' קי"ט ע"ב פלוגתת רב ושמואל ור' יוחנן דרב פירש מפטירין שנפטר ממקום למקום ולומר הוציאו מנא לאכול במקום אחר ושמואל ורבי יוחנן דס"ל דאפילו באותו מקום אסור לאכול דבר אחר פסח וה"ה לדידן אחר אכילת מצה השמורה דאפיקומן ופי' אין מפטירין ר"ל שיהא נפטר מאכילת מצה לאכול מיני מתיקה דהיינו אפיקומן ולאכול מיני מתיקה הוא דאסור וכתב רבינו דעת שניהם לאשמועינן דאסור לאכול במקום אחר אפילו לא בעי לאכול שם שום מיני מתיקה אלא עוד כזית ממצה השמורה קמ"ל דלא משום דאין פסח נאכל בשני מקומות וכתב נמי דעת שמואל ור"י לאשמועינן דאפילו באותו מקום אסור לאכול דבר אחר לבטל