פרישה, יורה דעה קפא:א
פרישה · Prisha, Yoreh De'ah 181:1
Open in the reader →1ואין אנו צריכין לבקש טעם למצות ז"ל ב"י נראה מדעת רבינו לחלוק על הרמב"ם למה לו לבקש טעם מדעתו שנראה שאילו לא היו יודעים טעם המצות לא היינו מצווים לעשותו ואין הדבר כן כי מצות המלך עלינו ואף אם לא נדע טעמן. ואני אומר דחס ליה להרמב"ם למסבר הכי אלא דעתו של הרמב"ם מבואר בסוף הלכות מעילה ומקואות שאע"פ שכל חוקי התורה גזירת המלך הם מ"מ כל מה שנוכל לבקש לו טעם נאמר בו טעם כרבי שמעון דדריש טעמא דקרא ומה שלא נמצא לו טעם נייחס הדבר לקוצר השגותינו ואנו חייבים לקיימם כמו המצות שנודע טעמן כי גזירת המלך הם עלינו וטעם מצוה זו נראה שלמד מדעת (פי' מסמיכות) הכתוב שמצאה מוקפת לפניהם ולאחריהם לא תאכלו על הדם לא תנחשו וגומר ואחריהם כתב ושרט לנפש כו' והרי זה כמפרש שכולן נאסרו משום חוקות העכו"ם כו' ע"ש. וז"ל ד"מ ואני אומר דחס ליה לרבינו למחשד בכשרים כמו הרמב"ם למחשב עליו שיסבור שאם לא היו יודעים טעם המצוה לא היינו מצווים לעשותו כי לא מצינו בשום חכם מישראל שיאמין בזו אלא הוא דרך הפוקרים בתורה שאינן מאמינים אלא מה שיסכים השכל ולכן א"א שרבינו חשב כזאת על הרמב"ם אלא מ"ש וזה אינו מפורש כו' ר"ל שלא נדרש טעמא דקרא לומר שאינו אסור אלא כדרך שעשו לע"א ומשמשיה אלא בכל ענין אסור הואיל ואין הטעם מפורש בשום מקום אין לנו להתיר במקום שאין הטעם שייך עכ"ל ולעד"נ דרבינו לא דקדק על הרמב"ם אלא במצות וכיוצא באלו שאין טעמם נגלה והן כעין חק עלינו כפרה אדומה כך הוא מצות בל תשחית ובל תקיף מצות בלי טעם ולא דמי ללא תשימו קרחה ולא תתגודדו ושריטה שהש"י חפץ בנו להיות מהודרים לפניו ולא לצער אותנו בגדידה ושריטה ולכך כיון שמצוה זו כעין חק הוא אין לנו לבדות טעם מלבינו אם לא שנרמז טעם בתורה גם לא דמי לקרחה וגדידה שכתב הוא בעצמו לעיל שהם אסורים מטעם חוקי העכו"ם שהם מפורשים כן וכמ"ש שם: