רד"ק על בראשית ב:ז

1וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה, זכר העפר אע"פ שארבע היסודות היו מעורבות בו, זכר העפר לפי שהוא עיקר היצירה בנבראי היבשה, ובנבראי המים הם העיקר, אע"פ שהם משרר היסודות ג"כ ולפיכך חיותם במים; ובעוף האויר הוא עיקר יסודו לפיכך הוא עף באויר. ואמר שיצר את האדם עפר כלומר צוה שיעשה גולם אחד מזה משאר הגלמים וצורת איבריו עפר מוגבל והיה אותו הגולם ברצון האל בשר עצמות וגידים, ואמר מן האדמה כלומר מן המשובח שבה, כי גוף האדם הוא תואר נקי משאר ב"ח, וצורתו השלמה בצורות, לפיכך הוא הולך בקומה זקופה. וכתב החכם ר' יוסף בן צדיק כי זה לפי שהחמר שלו זך ודק בין שאר הגופים כמו שאנו רואים שמן הנר בעודו זך תעלה השלהבת ממנו על קו יושר לזכות השמן, ואם לא יהיה זך אלא עכור תהיה השלהבת עולה ממנו מעוותת ולא תלך על קו יושר. והעילה האחרת שהאדם צומח מן השמים, כלומ' שכל צמח צומח מעקרו ונהיה העיקר בזה ממול השמי' לפיכך אנו צומחים מן השמים, ומפני זה נקרא אדם פרי מהופך.

2ויפח באפיו נשמת חיים, נשמת רוח חיים, נפחה בו מהרוחות העליונות לא מן הארץ כמו שאמר תוצא הארץ נפש חי' למינה, אלא האל נפח בו, כמ"ש בצלמינו כדמותינו לפיכך שנה שמה, ולא אמר רוח ונפש אלא נשמה, אע"פ שרוח ונפש נשאלים ג"כ פעמים לנשמת האדם, נשמה הוא שם מיוחד לנשמת האדם. ואע"פ שאמר "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו" פירוש נשמת חיים ורוח חיים, כי שניהם סמוכים לחיים כמו "מבחר וטוב לבנון" (יחזקאל ל"א י"ו) "חכמי יועצי פרעה" (ישעיה י"ט י"ח) נשמת חיים על האדם ורוח חיים על שאר ב"ח.

3ואמר באפיו כי בהם חי האדם וכל חי, כי בהם יכנס האויר הצונן לנשב על הלב ומהם יוצא האויר הנותר מן העכול וממוקד הלב, והיא נחלקת באדם לג' חלקים וכמו שפרשו חכמי המחקר, כח הצמיחה וכח ההרגשה והתנועה וכח השכל.

4ויהי האדם לנפש חיה, כשאר ב"ח שמתנועעים והולכים על רגליהם בכח הנפש החיה תכף לצאתם, כן הוא הלך על רגליו מעת שנפח בו האל רוח חיים לא כמו התנוקות שנולדו אחרי כן, וזה כי בקומתו ובגדלותו נברא לשעתו כשאר ב"ח והצמחים; ועוד עילה אחרת, כי הנולד מן האדם אינו הולך על רגליו מיד שנולד לפי חולשת גופו מפני שנזון במעי אמו מדם הוסת שהוא יותר מעופש ולא כן שאר ב"ח שנזונין במעי אמם ממזון האם, לפיכך הם חזקים בעת לדתם והולכים על רגליהם מיד, ונפש אדם הראשון וכן נפש אשתו, כח החיות אשר בו יתנועעו היה ככח שאר ב"ח שוה בשוה לפיכך אמר לנפש חיה. ומה שתרגם אונקלס והוה באדם לרוח ממללא, ידוע. ויתכן לפרש ויהי האדם לנפש חי', אחר שהאל נפח באפיו נשמת חיים ראוי לו שהיה דבק לנפש חיה, חיי עד, לא לנפש מותה במות הגוף, ומפני זה סמך ויטע אלהים וכל הענין: