רמב"ם על משנה נדה י:ד
רמב"ם על משנה נדה · Rambam on Mishnah Niddah 10:4
Open in the reader →1הזב והזבה והנדה והיולדת והמצורע כו' : ידוע כי כל מת מטמא במשא אמנם רצונו לומר בכאן מטמאים במשא כי כשנשאו המתים עצמם על הכלים יטמאו כולם ואפילו הבגד תחתון ואף אם היה ביניהם ובין הכלים אבן מסמא מטמאין הם משכב ומושב ואף תחת אבן מסמא כמו שהיו מטמאין בעודם בחיים כמו שבארנו בתחלת זה הסדר והטעם בזה לפי שאנו אומרים על אחד מהם שאינו מת והטומאה הזאת שמטמאים (לו) [ר"ל] משכב ומושב והם מתים הוא מדרבנן שהמת אינו מטמא משכב ומושב ולשון סיפרא הזב עושה משכב ואין המת עושה משכב וזה שאמרו הזב שמת מטמא במשא עד שימוק הבשר מדברי סופרים וכבר הודעתיך פעמים שהעובדי כוכבים כולם כזבים הלכך העובד כוכבים מטמא משכב תחת אבן מסמא והוא חי ככל הזבים וכשמת טהור מלטמא ושב ככל מת שאינו עושה משכב ואין דינו כדין זב מישראל משום שטומאתו משום זיבות מדרבנן ובית שמאי (שאין) [ צ"ל וב"ש סבר שאין] כל אשה שמתה בתורת נדה שמתה בעבור שלא תהא מיוחדת הנדה שמתה לבדה בטבילת כליה ויתביישו הנשים הנדות החיות הרואות זה וזה שאמרו בראשונה היו מטבילין את הכלים על גבי נשים נדות מתות והיו נדות חיות מתביישות מהן התקינו שיהיו מטבילין על כל הנשים מפני כבודן של נדות וזהו דעת בית שמאי ובית הלל לא הסכימו בענין זה: