רמב"ם על משנה טהרות א:א

1דע שנבלת עוף טהור אינה בביאור בלשון התורה וכבר ביארנו זה בפתיחה ואמנם היא נעתקה מסמיכות לאמרו יתברך (ויקרא י״ז:ט״ו) וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה באזרח ובגר וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וטהר ובא הקבלה (חולין דף ק:) שזה הפסוק בא בנבלת עוף טהור ביחוד אשר לא יאסר אלא משום נבלה וטרפה והוא אשר יטמא:

2ואמרו צריכה מחשבה שיחשוב עליה לאוכלה ואז יטמא בעצמה טומאת אוכלין וזה שהדברים המותרין לנו אשר מדרך האנשים להזין בהן כמו התאנים והתמרים ובשר שחוטה וזולת זה כי הן לא יצטרכו מחשבה לפי שהן מוכנים לאכילה וכל עוד שנגע בהן טומאה אחר ההכשר נטמא אמנם מה שאינו מותר לאכול כמו נבלת עוף הנה אי אפשר מבלי שיחשוב עליה לאכילה ואז תשוב מכלל האוכלין ותטמא טומאת אוכלין:

3ואמר ואינה צריכה הכשר.אבל היא עצמה ראשון לטומאה ותטמא כאוכלין טמאים ואף על פי שלא קדם לה הכשר וזה שההכשר אמנם בא באוכלין כמו שבא הפסוק (ויקרא י״א:ל״ח) וכי יותן מים על זרע וגו' וטומאת אוכלין היא טומאה קלה לפי שהיא לא תטמא אדם וכלים כמו שביארנו בפתיחה ונבלת עוף טהור תטמא אדם וכלים בבית הבליעה כמו שיתבאר וזו היא טומאה חמורה כמו שביארנו בראשון מכלים ולהיותה מטמאה טומאה חמורה בעצמה נפל ממנה דין ההכשר והוא אמרם בספרי וכי יותן מים על זרע מה זרעים שאין סופן להטמא טומאה חמורה צריך הכשר אף כל שאין סופו להטמא טומאה חמורה צריך הכשר ושם נאמר מפני מה אמרו נבלת עוף טהור אינה צריכ' הכשר מפני שסופה להטמא טומאה חמורה ודע שהיא בעצמה אע"פ שלא נגע בה טומאה כלל הנה היא טמא' ותטמא טומאת אוכלין ובגמרא דנדה (דף נא.) אמרו מאי שנא הכשר שרץ דלא בעיא כדתנא דבי רבי ישמעאל הכשר מים נמי לא תבעי כדתנא דבי רבי ישמעאל והדבר אשר אמר תנא דבי רבי ישמעאל הוא דאמרי' כל שאין סופו להטמא טומאה חמורה בעיא הכשר ולפי זה העיקר נהיה כביצ' ממנה תטמא טומאת אוכלין ולא תטמא אדם ואפילו השליכו בפיו ואם בלע ממנו כזית מידי עוברה בבית הבליעה נטמא זה האדם ויטמאו בגדיו וכל בגד או כלי יאחזנו [צ"ל והוא בבית] בבית הבליעה תטמאנו זולת כלי חרס כמו שביארנו בפתיחה ואם הגיע בחללו כבר נטמא אך אם נגע אז בכלים הנה לא יטמאם וקבל הוראה על זה מאמר והנפש אשר תאכל אמרו נפש מטמאה ואינה מטמאה לא בתוך הפה ולא בתוך המעים ואמרו תאכל אין אכילה פחותה מכזית:

4וטעון הערב שמש. שנא' (ויקרא י״ז:ט״ו) ורחץ במים וטמא עד הערב ואם בא אל המקדש אחרי אכילה קודם שיטהר הרי הוא חייב קרבן אם היה שוגג או כרת אם היה מזיד כפי מה שביארנו בשבועות או בכריתות:

5ובא בפסוק בטומאת מקדש וקדשיו לכל טומאתו אשר יטמא בה אמרו לרבות בולע נבלת עוף טהור וכן זה אשר בלע כזית אם נגע בתרומה אפי' אחר אכילה תשרף לפי שהוא יש בה שני ושני בתרומה טמא כפי העקרים אשר קדם ביאורם בפתיחה:

6והאוכל אבר מן החי ממנה סופג את הארבעים. לפי שאיסור אבר מן החי מאמרו אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו וכל מה שהותר לנו לאכול אחרי השחיטה מי שאכל ממנו אבר והוא חי סופג את הארבעים ואפי' היה זה האבר פחות מכזית לפי מה שקדם בראשון מאהלות באמרם האיברים אין להם שיעור ואם היה זה העוף טרפה וכבר קדם לך מנין טרפות העוף בחולין ואחר שחט והיא טרפה או נמלק בפנים עם היותו אסור לאכילה לא נחשבהו נבלה ולא יטמא בבית הבליעה ויקבל מופת ר"מ על זה שהיה אומר שבהמה שנבלתה מטמאה במגע ובמשא שחיטתה מטהרת טרפתה כ"ש עוף שנבלתו לא מטמא במגע ובמשא שתהא שחיטתו מטהרתו ומליקה בפנים כמו שחיטה בחוץ כי מליקה תתיר לכהנים כמו שתתיר שחיטת חוץ לכל וכמו שתטהרתו שחיטתו תטהרתו מליקתו ורבי יהודה אומר בהיות דיניה רבים ויוצאת מדיני הבהמה שהיא טהורה למי שנגע בה ולא תטמאנו ולא יטמא אלא בעת האכילה הנה לא נתן אליה משפט הבהמה אבל לא תמלטנה שחיטתה אם תהיה טרפה מלהטמא הטומאות אשר ייחדוה

7ר' יוסי אומר דייה כנבלת בהמה ששחיטתה מטהרת ולא מליקתה ואמנם נפל הקיבוץ על טרפה שנשחטה בבהמה טהורה לאמרו וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה ולא אמר וכי תמות אבל הובא בחסרון מהקצאה אמרו יש מן הבהמה מטמאה ויש מן הבהמה שאינה מטמאה פרט לטרפה שנשחטה והלכה כר' יוסי: