ר"ש משאנץ על משנה דמאי א:ב

1הדמאי אין לו חומש. במעשר שני שלו דהפודה מעשר שני מוסיף חומש והקילו בדמאי משום דרוב עמי הארץ מעשרים הן הלכך קרן דמעכב בדאורייתא איתיה בדרבנן חומש דלא מעכב בדאורייתא דנתן את הקרן ולא נתן את החומש יאכל ליתיה בדרבנן כדמפרש רבינא בפרק הזהב (בבא מציעא נד.) ובירושלמי (הל' ב) איכא דמוקי מתניתין באוכל נמי תרומת מעשר של דמאי דאין מוסיף חומש ופליג אמתני' דהזהב (דף נה:) דתנן חמשה חומשים הן וקשה דהתם משמע בגמרא דמתני' לא מתוקמא אלא כרבי מאיר דאמר חכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ומתניתין דהכא קתני סיפא דברי רבי מאיר ושמא קסבר לאו אכולה מתניתין קאי:

2ירושלמי (שם) תמן תנינן התרומה ותרומת מעשר של דמאי והכא אתמר הכן א"ר זירא תמן תרומת מעשר של דמאי ברם הכא מעשר שני של דמאי א"ר אמי אין המשנה הזו יוצאת ידי תרומת מעשר של דמאי מהו כדון תמן ר"מ הכא רבנן רבי זירא אמר בשם רבנן בדין הוה תרומת מעשר של דמאי שלא יפריש עליה חומש ולמה אמרו שיפריש מפני גזירה שא"ת לו שלא יפריש [אף הוא אינו נוהג בה בקדושה בדין היה מעשר שני של דמאי שיפריש עליו חומש ולמה אמרו שלא יפריש מפני גזירה שאם את אומר לו שיפריש אף הוא] אינו מפריש כל עיקר פי' תמן תנינן משנה הוא בפ' הזהב (בבא מציעא דף נה:) באוכל תרומת מעשר של דמאי בשוגג שמוסיף חומש וכאן בפדיון מעשר של דמאי אין מוסיף חומש ונותן רבי זירא טעם ופשוטה היא:

3ואין לו ביעור. כמעשר שני של ודאי דחייב לבער כל מעשרותיו בסוף ג' שנים כדתנן במס' מעשר שני (פ"ה משנה ו) ובירושלמי (שם) פריך והלא יוחנן כהן גדול העביר הודיות מעשר כדתנן בפ' בתרא דסוטה (ד' מז.) ומשני העבירו שלא יתוודו הא לבער צריך לבער ובודאי אבל בדמאי אינו צריך לבער:

4נאכל לאונן. של ודאי אסור דכתיב (דברים כ״ו:י״ד) לא אכלתי באוני ירושלמי (שם) תני נאכל לאנינה ואינו נאכל לטומאה מה בין אנינה לטומאה אמר רב נחמן טומאה מצויה אנינה אינה מצויה גזרו על דבר המצוי ולא גזרו על דבר שאינו מצוי דבדבר המצוי שייך לגזור שלא יזלזלו:

5ויוצא ונפדה ונאכל חוץ לירושלים מה שאין כן בודאי כדתנן דמעשר שני ב] מדרבנן הוא כדאיתא בפרק הזהב (בבא מציעא דף נג:) דמחיצה לקלוט דרבנן ולא גזור בדמאי ואיכא דשרי אפילו בודאי בפ"ג דמעשר שני (משנה ו):

6ומאבדין את מיעוטו בדרכים. בירושלמי (שם) פליגי אי מיירי במעשר שני אי בתרומת מעשר וזה לשון הירושלמי רבי בון בר חייא בעא קומי רבי לוי למה לי דמאי אפילו ודאי למה לי מיעוט אפילו רוב ולא כן תני אין מביאין תרומה מן הגורן לעיר ולא ממדבר ליישוב אלא אם כן היתה במקום שהיתה גדודתה מביאין ונוטל דמים מן השבט אמר לו ואינו מצוה להשיב אבידתו אמר רבי יוסי מצוה [להשיב אבידה] בדבר מועט ואינו מצוה בדבר מרובה ובודאי ואינו מצוה להשיב בדמאי דתנינ' ומאבדין את מיעוטו בדרכים ג] עד כדון בשאין בידו מעות [היו בידו מעות] ר' נחומי בר חייא בר אבא אמר אבא היו לו מעות בדיסקיא ולא היה מחללו אתיא דר' חייא בר אבא כר' זירא ודרב אחא כר' אמי דבי ר' ינאי אמרי פחות מהאוכל מותר לאבד בפרוס אבל בשלם עד כגרוגרת ר' יוחנן בשם רבי שמעון יהוצדק בשלם כגרוגרת בפרוס אפי' כמה מותר פי' רבי בון ורבי לוי ורבי יוסי סברי דמתני' דמאבדין בתרומה איירי ולכך פריך מהא דתניא דאפי' ודאי אין מביאין ואפי' מרובה במקום שהיה גדודתה כלומר במקום גדודי חיה ולסטים ומשני ר' לוי ואינו מצוה להשיב אבידה בודאי כדקתני דבמקום גדודי חיה מביאה ונוטל דמים מן השבט אבל תרומת מעשר של דמאי אין חוששין עליהם אם תאבד ולכך מאבדין מיעוטו בדרכים ורבי יוסי נמי כרבי לוי אלא שבא לפרש יותר דאפילו ודאי אינו מצוה להביא בעיר כשהיה במקום גדודי חיה ד] בדבר מועט שאין לו כי אם הפסד מועט כשטורח להביאה אבל בדמאי אפי' בהפסד מועט כשיטרח אל יטרח ומאבדין ושמא היינו דקאמר מאבדין מיעוטו כלומר אע"פ שמועט ההפסד ואפי' יהא מיעוט ממש סתם מיעוט הפסדו מועט ור' נחומי בשם ר' חייא בר אבא מוקי מתני' דמאבדין במעשר שני ולכך לא קשיא מידי מאין מביאין תרומה והיינו דקאמר ר' חייא בר אבא כר' זירא דמוקי מתני' דהדמאי אין לו חומש במעשר שני של דמאי והוא הדין הך דמאבדין ודרב אחא כר' אמי טעות סופר יש כאן שאין רבי אחא נזכר בכל שמועה זו אלא גרסי' ודר' לוי כר' אמי דאמר לעיל אין המשנה הזו יוצאה מידי תרומת [מעשר] של דמאי. פחות מאוכל מותר כלומר פחות מחשיבות אוכל דהיינו פחות מכביצה מותר לאבד בפרוס כגון פרוסה הבאה מככר גדול אבל בשלם כגון חררה מועטת אפי' פחות מכביצה אסור לאבד עד שיפחות מכגרוגרת:

7ונותנו לעם הארץ ואוכל כנגדו. כההוא דתנן במעשר שני פ"ג (משנה ג) מי שהיו לו מעות מעשר שני בירושלים וצריך לו ולחבירו פירות אומר לחבירו הרי המעות הללו מחוללים על פירותיך נמצא זה אוכל פירותיו בטהרה והלה עושה צרכו במעותיו ולא יאמר כן לע"ה אלא בדמאי וכדאמרי בירושלמי שאין מוסרים ודאי לע"ה:

8ומחללים אותו כסף על כסף. דאם יש לו כסף של מ"ש של דמאי והוא צריך לו יכול לחללו על כסף חולין שיש לו במקום אחר של ודאי אין מחללין כדתנן במסכת מ"ש בפ"ב (מ"ו) ומייתי לה בב"מ (דף נה:) סלע של מ"ש ושל חולין שנתערבו מביא בסלע מעות ואומר כ"מ שישנה סלע של מ"ש מחוללת על המעות ובורר את היפה שבהן ומחלל עליה מפני שאמרו מחללים כסף על נחשת מדוחק אבל כסף על כסף אפי' מדוחק אין מחללין דאינו בורר מתחלה היפה ויאמר כ"מ שהיא מחוללת על זו והא דמשמע בב"מ (ד' מה.) דמחללין סלעים על סלעים דהכסף כסף ריבה אפי' כסף שני כגון בסלעים דשני מלכים שיכול לחלל זה על זה אם השני חריף אבל של מלך אחד לא דלאו דרך חילול הוא ובדמאי שרי ובמסכת מ"ש פירשנו ענין אחר כסף על נחשת אפי' שלא מדוחק אבל של ודאי מדוחק אין שלא מדוחק לא:

9ובלבד שיחזור ויפדה את הפירות. בכל הספרים גרס ובלבד משמע דלא התירו נחשת על הפירות אא"כ חוזר ופודה אותן רבנן סברי יעלו פירות ויאכלו בירושלים אם ירצה דהקלו בדמאי ולא הזקיקוהו לחזור ולחלל וכן פי' בקונטרס בפ' הזהב וקשה דמס' מ"ש (פ"ג מ"י) משמע שזו היא קולא מה שחוזר ופודה את הפירות דבשל ודאי לא התירו אלא זקוק להעלותן כדתנן לא אם אמרת במעשר עצמו שכן נפדה טהור ברחוק מקום תאמר בלקוח שאינו נפדה טהור ברחוק מקום וכן מוכיח נמי בזבחים (דף מט:) גבי כלום מצינו טפל חמור מן העיקר ועוד תנן בפ"ק דמ"ש (מ"ה) הלוקח פירות שוגג יחזרו דמים למקומן מזיד יעלו ויאכלו במקום ואי אין מקדש ירקבו וכן תני נמי גבי בהמה אלמא העלאה עדיפא ועוד תנן התם בפ"ג (מ"ד) מעות בירושלים ופירות במדינה אומר הרי מעות הללו מחוללין על הפירות ובלבד שיעלו הפירות ויאכלו בירושלים אלמא דהכי עדיף ובהגוזל קמא (צז:) אמר דזבין בהמה ומסיק לה להתם ור"מ גופא בסוכה (דף מ:) דתניא אחד שביעית ואחד מ"ש מתחללים על בהמה חיה ועוף בין חיים בין שחוטים דברי ר"מ וחוץ לירושלים איירי כדמוכח התם וכדמוכח נמי בירושלמי בפ"ג (הל' ג) דמ"ש לכן נראה דלא גרסי' ובלבד וברוב ספרים ליתא בפרק הזהב אלא גרסי' ויפדה הפירות אם ירצה דלא הזקיקוהו להעלותן וחכ"א יעלו פירות ויאכלו בירושלים דזקוק להעלותן ומחמרי רבנן טפי מר"מ וכל עיקר קושיא דרב ששת בפרק הזהב אינו אלא מזה דר"מ מיקל טפי מחכמים כמו שפירשתי שם: