ר"ש משאנץ על משנה כלים ה:א
ר"ש משאנץ על משנה כלים · Rash MiShantz on Mishnah Kelim 5:1
Open in the reader →1תנורים. שלהם עשויין כקדרות גדולות ומושיבם לארץ ומחברם בטיט [כדמוכח בפ' כל הכלים (שבת דף קכה.) (דס"ד אמינא כיון כו' דארעא דמי קמ"ל כצ"ל.) דאי סלקא דעתך אמינא כיון דחבריה בארעא כגופא דארעא דמי] ומדבק טיט סביבותיו כדי לעשותו עב שיחזיק חומו והיא קרויה טפילה ומגעת לארץ ומתוך כך הבל שלו מתקיים ומספקא לי אם היו מצרפין אותן בכבשן תחלה משום דגבי כלי חרס תנן לעיל משיצרפם בכבשן והכא קתני משיסיקנו לאפות בו סופגנין ופליגי תנאי לקמן בפירקין ומוכח בפרק כל הכלים (שם) דפליגי בהא דרבי יהודה בעי במחובר היסק ראשון שמחשיבו כלי ורבנן סברי דמהני אפילו תלוי בצואר גמל. ומיהו נראה דאפילו לא צרפן בכבשן תחילה מקבל טומאה על ידי היסק דעבדי לאפייה דלא גרע מיורות הערביים שחופרים בארץ וטחין בטיט דתנן בפירקין אם יכול הטיט לעמוד בפני עצמו טמא והתם ליכא צירוף בכבשן תחילה. ותנן נמי בחתכו חליות ומרחו בטיט דמקבל טומאה משיסיקנו:
2תחלתו ארבעה. אין תנור פחות מארבעה אפילו נגמרה מלאכתו:
3ושיריו. אם היה גדול ונטמא ושברו צריך שלא יהא בו שבר של ארבעה:
4בד"א. דתחילתו ארבעה ושיריו ארבעה בגדול בתנורים העשוים לאפות ולצלות כדרכן:
5אבל קטן. שעושין התינוקות לשחוק:
6תחלתו כל שהוא משתגמר מלאכתו לאחר שנגמר ומסיקו. ואמרינן בפרק העור והרוטב (חולין דף קכד.) וכמה כל שהוא טפח שכן עושין תנורי בנות טפח שהנערות שוחקות בהן. וצריך לומר שהקטן משונה בעשייתו יותר מן הגדול או בגובה או ברוחב או בכתלים דקים דאי לא תימא הכי גדול כשתחלתו ארבעה כשהוא פחות מארבעה יהא דין קטן עליו דתחלתו כל שהוא:
7ושיריו ברובו. בפרק העור והרוטב (שם) מקשינן רובו דטפח למאי חזי ומשני האי שיריו אגדול קאי והכי קאמר שירי גדול ברובו ומותבינן בגדול הא קאמר שיריו ארבעה ומשני הא בתנורא בר שבעה הא בתנורא בר תשעה. פירוש בר שבעה ברובו. בר תשעה בארבעה. ויש מפרשים אפכא [דבר שבעה בארבעה ובר תשעה ברובו]. וכמו שפי' נראה דכי היכי דמחמרי רבנן בתחלתו מחמירי בסופו. ועוד דאיכא רובא בבר שבעה בפחות מארבעה. ועוד מקשינן התם מהא דתנן לקמן בפירקין תנור שנטמא כיצד מטהרין אותו חולקים לשלשה והכא תנן שיריו ארבעה ומשני הא דצלקיה מצלק הא דעבדיה גיסטרא וכולה מילתא פירשתי בפרק המפלת (נדה דף כו:):
8משתגמר מלאכתן. אתחלתן כל שהוא קאי:
9משיסיקנו. בשאר כלי חרס סגי בצירוף כבשן אבל תנור בעי לדבק בו טיט כדי לעבותו להחזיק חומו כדפרישי' ולא נגמרה מלאכתו עדיין עד שיעשה לו טפילה ויחזור ויסיקנו שמתחבר יפה לכלי ותתחזק ולא היסק גדול כל כך כדבעי לאפיית הפת אלא בכדי לאפות בו סופגנים. ולרבי יהודה סגי בהיסק מועט מזה דחדש לאפות בו סופגנים בעי היסק מרובה מן הישן. ואם הוסק החדש היסק מועט דבהסק גדול כזה היה ישן ראוי לאפות בו סופגנים היינו גמר מלאכתן:
10סופגנים. פת העשוי כספוג. תני"א בתוספת"א [פ"ד] ר"מ אומר רואין את העצים שהוסק בהן כאילו לא הוסקו אלא לאחר רדיית הפת. רשב"ג אומר משום ר' יוחנן הסנדלר משיגמור פי' שיגמר כל ההסקה שצריך לעשות לו: תני"א בתור"ת כהני"ם תנור שומע אני בין חדש בין ישן ודין הוא טימא כלי חרס משנגמרה מלאכתו אף תנור משנגמרה מלאכתו דברי ר' אליעזר אמר לו ר"ע וכי דנין אפשר משאי אפשר ראיה גדולה היא חזר ר"ע וחילף את הדין טמא כלי חרס וטמא תנור מה כלי חרס משנגמרה מלאכתו באור אף התנור משנגמרה מלאכתו (צ"ל באור) אי מה כלי חרס כשמן אף התנור כשמו תנור שלא הוסק תנור שמו ת"ל אך. מאימתי מקבל טומאה משיסיקנו כו'. כדתנן הכא פירוש קסבר רבי אליעזר דבלא הסקה כלל אין מקבל טומאה: