ר"ש משאנץ על משנה נגעים ב:ה

1אף לא נגעי קרוביו. ר"מ מקיש ריבים לנגעים בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לד:) ומה ריבים שלא בקרובים אף נגעים שלא בקרובים ובתוספתא (פ"א) תני איפכא כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אף לא נגעי ביתו בגדיו וקרוביו ובתרתי פליגי ובברייתא דזבחים פרק טבול יום (זבחים דף קא:) דמרים מי הסגירה כמאן דאמר הכא אין קרוב רואה את הנגעים:

2חוץ מנדרי עצמו. דכתיב (במדבר ל) לא יחל דברו הוא אינו מפר אבל אחרים מוחלין לו:

3שבינה לבין אחרים. נדרי ענוי נפש ודברים שבינו לבינה יכול להפר דלא בעי חקירת חכם ולהכי נקט שבינה לבין אחרים משום דבעי חקירת חכם ודוקא בפני עצמו אין יכול להתיר אף על פי שהוא מומחה אבל להצטרף עם שנים להתיר כדין שלשה הדיוטות יכול להתיר [הגה"ה דבר זה לא כן קבלנוהו אלא לדעת ר' יהוד' דהלכת' כוותיה כי היכי דאינו מצטרף להתיר נדרי עצמו ה"נ אינו מצטרף להתיר נדרי אשתו דאשתו כגופו ואין הנדון דבכורות דומה לראיה דהתם משום חשדא גרידא הוא דאתינא עלה כדאיתא בההיא דיבמות פ' תניין ומשום הכי כל כמה דאסתלק חשדא מצי מתיר ברם הכא גזירת הכתוב הוא שאין חכם מתיר נדרי עצמו כדאיתא בריש פרק אלו נדרים ולא משום חשדא דבקור הנדר והא למאי דנקיטינן בפרק ד' נדרים פותחין בחרטה מכי מתחרט בו שרינא ליה וא"צ ביקור אחר וענין אחר אלא ודאי מדאורייתא הוא דאינו מתיר נדרי עצמו ואפי' הוא חכם וכיון שאשתו כגופו כי היכי דאינו מצטרף לשלשה להתיר נדרי עצמו הכי נמי להתיר נדרי אשתו שהרי שלשה במקום מומחה קיימי ואין השנים יכולין להתיר אלא עם השלישי ונמצא שהוא כאילו הוא לבדו התיר נדרה וה"נ מוכחא גמרא דבני מערבא בפרק אלו נדרים ומשם למדנו דהלכתא כרבי יהודה דר' חייא תני לה למילתיה בל' חכמים וכן הוא דין אמת. ע"כ הגה"ה:] דטעמא משום דחשדינן ליה דילמא מיקל גבי אשתו שלא לבקר נדרה וכיון דהוו בי תלתא לא חשידי וכן מוכח בבכורות בפ' עד כמה (בכורות דף לא.) דמוקמי סיפא דמתני' דכל הבכורו' אדם רוא' חוץ מבכורי עצמו ביחיד מומחה דאי בתלתא לא חשידי דתנן בפרק ב' דיבמו' (דף כה.) מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב"ד ותניא התם ורואה את קדשיו ואת מעשרותיו ונשאל על טהרותיו ומפרש התם טעמא קדשיו משו' דאי בעי מיתשיל עלייהו מעשרותיו דאי בעי שדי ביה מומא בכולי' עדרי' ונשאל על טהרותיו דהא חזו ליה בימי טומאתו ותימא תרומה טמאה דלא חזיא ליה וכי לא יהא נאמן וכן בשאר כל איסור והיתר אטו מי לא מהימן ובהדיא אמרי' בעירובין בריש הדר (עירובין דף סג.) דצורבא מרבנן חזי לנפשי' דהא אשכחן בסוף פרק ב' דנדה (דף כ:) דילתא אייתאי דמה לקמיה דרבה בר בר חנה ולא היתה מראה לר"נ בעלה אע"פ שהיה בקי בדמים כדקאמר התם (יט.) אדום כדם הקזה לא משום דאסור אלא כדי שלא תתגנה עליו:

4ועוד תניא בתוספתא [פ"א] נאמן הכהן לומר נגע זה פשה ונגע זה לא פשה אם בהרת קדמה לשער לבן אם שער לבן קדם לבהרת ונאמן הוא על נגעי עצמו ושמא יש לחלק בין היכא דאיתחזיק איסורא להיכא דלא איתחזיק איסורא כדאשכחן בריש האשה רבה (יבמות דף פח.) דמחלק גבי עד אחד נאמן באיסורין דצורבא מרבנן חזי לנפשיה היכא דלא איתחזיק איסורא אבל היכא דאיתחזיק איסורא לא: