ר"ש משאנץ על משנה נגעים ו:ח

1תוך העין אבל מבחוץ אפילו אצל העין מטמא בנגעים ור' יוסי בר רבי יהודה פליג בתוספתא:

2תוך הפה. בתוספתא (שם) תניא האודם שבפה נידון כבית הסתרים:

3הקמטים. שבשאר הגוף:

4והקמטים שבצואר. תנא בסיפא לגלויי רישא דלא תימא דצואר דוקא דלא מתחזי כאחריני:

5תחת הדד. כשנראית כמניקה את בנה כדתנן לעיל בפ"ב [מ"ד] ומה שאין נראה באותה שעה נחשב בית הסתרים:

6ובית השחי. מה שאין נראה בשעה שמוסק זיתים:

7כף הרגל. חשיב כבית הסתרים:

8והצפורן. אין זה עור הבשר:

9הראש והזקן. עד שלא ניתק הראש אין מיטמאין בבהרת כדתניא בת"כ יכול תהא הבהרת מטמאה בראש או בזקן ת"ל (ויקרא י״ג:ל׳) נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא אין לראש ולזקן טומאה אלא טומאת נתקין בלבד:

10השחין והמכוה והקדח והמורדים. אכולהו קאי המורדים כלומר שחין המורד אינו מטמא בנגעים מלשון (ע"ז דף כח:) עין שמרדה שלא נתרפא יפה ולא נקרם העור ועדיין מוציא ליחה ויש אומרים מורר מלשון (ויקרא ט״ו:ג׳) רר בשרו ובת"כ דריש לה דתניא שחין יכול מורד ת"ל ונרפא אי ונרפא יכול עד שנעשה צלקת ת"ל שחין הא כיצד נרפא ולא נרפא כשהוא אומר למטה צרבת השחין היא עד שיקרום כקליפת השום. צלקת. הוא קרום חזק שיתרפא לגמרי. מכוה. מורדת נמי אינה מטמאה בנגעים כדתניא בתורת כהנים מכות אש יכול מורדת ת"ל (ויקרא י״ג:כ״ד) והיתה מחית המכוה יכול משתעשה צלקת ת"ל (שם) מכות אש הא כיצד היתה ולא היתה כשהוא אומר למטה צרבת המכוה היא עד שתקרום כקליפת השום:

11קדח המורד. נמי אין מיטמא בנגעים. קדח מלשון (ישעיהו ס״ד:א׳) כקדוח אש המסים והוא מה שרבינו בשחין ומכוה דתניא בת"כ אין לי אלא שחין שעלה מאליו לקה בעץ באבן בגפת בחמי טבריא וכל שאינו מחמת האש מנין ת"ל שחין שחין ריבה ותניא נמי הכי גבי מכוה אין לי אלא שנכוה באור נכוה בגחלת ברמץ בסיד רותח בגיפסיס רותח בחמי האור מנין תלמוד לומר מכוה מכוה ריבה ומרבינן להו כדין שחין ומכוה מה הנהו מורד לא אף קדח מורד לא:

12ואין מצטרפין בנגעים. דאפי' ריבה כגריס בעור הבשר ומיעוטו בהם אין מצטרפין:

13ואין הנגע פושה לתוכן. דכיון דלא מיטמאו באום לא מיטמאו בפסיון:

14ואין מיטמאין משום מחיה. דאם פרחה בכולו ויש בראשו או בכף רגלו או בקמטו בשר חי אין מיטמאין משום מחיה כדתניא בתוספתא [שם] בהרת בכולו ובראשו בשר חי בהרת בכולו וברגלו בשר חי או שהיתה בו בהרת מלמעלה למטה וכמין פסיקין של בשר חי חוגרתו באמצע טהור שנאמר ומחית בשר חי בשאת עד שתהא מחיה מבוצרת לתוך השאת כלומר וכיון דהני לאו בני אטמויי נינהו אין זה מבוצרת לתוך השאת:

15ואין מעכבין את ההופך כולו לבן. דקי"ל מוחלט בין במחיה בין בשער לבן בין בפסיון אם פרחה בכולו טהור ואם פרחה בכולו חוץ מהני טהור דלא מעכבי כדתניא בת"כ וכסתה הצרעת את כל עור הנגע עור הראוי לקבל נגע מעכב פרט לשחין המורד ולמכוה ולקדח המורד וממעט כל הני דתנן:

16חזר הראש והזקן ונקרחו. שניתק משערו:

17מיטמאין בנגעים. נגעי נתקים והן השחין והמכוה והקדח:

18ונעשו צרבת. מל' צרבת עור כקליפת השום:

19הרי אלו מיטמאין בנגעים בד' מראות וה"ה דהוה ליה למיתני נתפשטו הקמטים כדתניא בתוספתא (שם) הקמט שנתפשט הרי הוא כעור הבשר לכל דבר ותנן לקמן רפ"ז בקמט ונתגלה:

20ואין מצטרפין בנגעים. ראש וזקן אין מצטרפין וכן עור הבשר והזקן או עור הבשר והראש אין מצטרפין דאם ניתק חצי גריס מן הזקן וחצי גריס מן הראש או חצי גריס נתק בזקן וחצי גריס נגע בעור הבשר וכן חצי גריס נתק בראש וחצי גריס נגע בעור הבשר אין מצטרפין וכן חצי גריס שחין וחצי גריס מכוה אין מצטרף:

21ואין הנגע פושה לתוכן. נגע של עור הבשר אין פושה לא בניתוק הראש ולא בניתוק הזקן ולא בשחין ולא במכוה דלא חשיבי כעור הבשר דראש וזקן עתידין לגדל שער ושחין ומכוה עדיין לא עשו צלקת:

22ואין מיטמאין משום מחיה. דנתקים מטמאין בשער צהוב ובפסיון ושחין ומכוה בשער לבן ובפסיון:

23אבל מעכבין את ההופך כולו לבן. מדתנן לקמן פ"ח [מ"ה] פרח בכולו אבל לא כחצי עדשה הסמוך לראשו לזקן לשחין ולמכוה ולקדח וחזר הראש והזקן ונקרחו השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת אע"פ שנעשה מקום המחיה בהרת טמא עד שתפרח בכולו:

24הראש והזקן עד שלא העלו שער. כגון קטן שלא צמח זקנו ולא השעיר ראשו נידונין כעור הבשר להטמא בבהרת וכן הדלדולין שבראש ושבזקן דלדולין דלית בהו שער נדונין כעור הבשר ומעכבין את הפריחה והנגע פושה לתוכן ומצטרפין לכגריס:

25תניא בתוספתא [פ"ב] רבי יוסי בן יהודה אומר היתה בהרת סמוכה לראש לעין ולאזן ולחוטם ולפה טהור שנאמר (ויקרא י״ג:ג׳) וראה הכהן את הנגע בעור הבשר שיהא כל חוצה לו עור הבשר וראוי לפסיון:

26תניא בת"כ נגע צרעת היא בשחין פרחה ולא בעור הבשר יכול לא פשתה בעור הבשר אבל פשתה במכוה ת"ל ואם תחתיה תעמוד הבהרת לא פשתה למקום שתחתיה היא פושה ואינה פושה לא בעור הבשר ולא במכוה:

27עוד תניא בתורת כהנים ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא או בשר כי יהיה בעורו מכות אש מלמד שאין השחין והמכוה מצטרפין זה עם זה. פי' דלכך חלקן הכתוב כך מפורש בפ"ק דחולין (דף ח.) עוד תניא בתורת כהנים כי יהיה בו נגע בראש או בזקן מלמד שאין הראש והזקן מצטרפין זה עם זה יכול לא יצטרפו זה עם זה אבל יפשו מזה לזה ת"ל נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא כשם שאין מצטרפין זה עם זה כך אין פושין מזה לזה: