ר"ש משאנץ על משנה נגעים ז:ד

1התולש סימני טומאה. כגון שער לבן בעור הבשר ושער צהוב בנתקים:

2והכוה את המחיה. דמשמע דמשנכוית אינה סימן טומאה:

3עובר בלא תעשה. דקוצץ בהרתו דדרשינן בפרק ר' אליעזר דמילה (שבת דף קלב:) דהוי בלאו מדכתיב השמר בנגע הצרעת דכ"מ שנא' השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה:

4ולטהרה. כלומר מה שאמרנו לענין טומאה אבל לענין טהרה מה דינו:

5עד שלא בא אצל כהן. אם תלשן טהור:

6לאחר חלוטו. אם תלשן טמא:

7הולכין לגדווד. שם מקום:

8בתוך הסגירו. מהו אם תלש סימני טומאה בתוך שבוע של הסגר ראשון או של הסגר שני:

9התחלתי מביא להם ראיות. שדקדק כדקתני בתוספתא [פ"ג] מפני מה עד שלא בא אצל הכהן טהור לא מפני שלא ראה הכהן סימני טומאה שבו (כלומר) אף תוך הסגרו נמי יהא טהור עד שיראה הכהן סימני טהרה שבו ומסיים בה בתוספתא [שם] אמרו לו יפה אמרת:

10אחד עומד בפני כהן. כלומר אחד לאותו העומד לפני הכהן ומיהר לתלוש סימני טומאה קודם שתצא טומאה מפי כהן. ואחד תוך ימי הסגירו תלשן אחד זה ואחד זה טהור:

11מאימתי היא טהרתו. של אותו שתלש סימני טומאה לאחר חלוטו:

12כשיולד לו נגע אחר ויטהר ממנו. דכיון דנתרפא מן השניה איגלאי מילתא דחס רחמנא עליה ואי הוה קיימא קמייתא הוה מיתסי מינה כי האי ואע"ג דתנן לעיל בפרק שלישי דאין מחליטין את המוחלט שאני הכא דנקצצה ומן הדין טהור וקנסא בעלמא הוא כדמוכח בבכורות בפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות דף לד:) והתם בעי רב פפא יטהר תנן או ויטהר תנן למאי נפקא מינה לחתן שנראה בו נגע אי אמרת יטהר תנן מקמייתא טהר ליה לבתרייתא הא נטרינן ליה ז' ימי המשתה אבל אי אמרת ויטהר תנן סוף סוף כי לא מטמיא לה לבתרייתא הא מיטמא וקאי מקמייתא:

13עד שתפרח בכולו. נגע האחרון דליכא למיחש למידי דהא אי הוה ביה נמי קמא הוה השתא טהור:

14או עד שתתמעט בהרתו מכגריס. דאפילו לא נתלש השער ולא נכוית המחיה היה נטהר מכיון שנתמעטה הבהרת מכגריס ומיהו עד שתפרח בכולו לא קאי אלא אתולש סימני טומאה אבל כוה את המחיה אינו נטהר בפריחה כדמוכח בתוספתא:

15תניא בתוספתא [רפ"ג] התולש סימני טומאה מתוך נגעו בין שתלש כולן בין שתלש מקצתן בין עד שלא בא אצל הכהן בין משבא אצל הכהן בין מתוך הסגר בין מתוך החלט בין מתוך הפטור הרי זה לוקה את הארבעים הקורע נגע מן הבגד והקולף נגע מן הבית הרי זה לוקה את הארבעים שנאמר (דברים כ״ד:ח׳) השמר בנגע הצרעת אבל נושא הוא במוט על כתיפו ובסיב ברגלו ואם הלכה לה הלכה היו בו שתי שערות תלש אחת ונשרה אחת טהור היו בו שלש תלש אחת ונשרו שתים טהור שתים ונשרה אחת טמא נתמעטה בהרתו מכגריס בין כך ובין כך טהור היתה בו מחיה כעדשה באה חציה והלך חציה טהור היתה יתירה מכעדשה כוה מותר והלך כעדשה טהור כעדשה והלך מותר טמא נתמעטה בהרתו מכגריס בין כך ובין כך טהור פרחה בכולו בין כך ובין כך טמא א"ר יוסי בד"א בזמן שנעשה במותר זה בהרת אבל נעשה במותר זה שחין טהורה שאפי' בהרת כסלע ונסמך לה שחין טהורה. פירוש היו בה שתי שערות והוחלט בהן. תלש אחת ונשרה אחת טהור דאפילו לא תלש היה נטהר בנשירת האחת וכן תלש אחת ונשרו שתים אפילו לא תלש היה נטהר בנשירת השתים אבל תלש שתים ונשרה אחת טמא דאי לא תלש היה טמא באלו השתים. כוה חציה והלך חציה טהור דאפילו לא כוה היה נטהר מכיון דנתמעטה מחיה מכעדשה. פרחה בכולו בין כך ובין כך טמא בין כוה כעדשה בין כוה המותר טמא דדילמא לא היתה פורחת על מקום שהכוה ובשר חי כל שהוא מעכב את הפריחה ועד שתפרח בכולו דמתניתין לאו אכולה קאי. אמר רבי יוסי במה דברים אמורים בזמן שנעשה במותר זה בהרת אכעדשה והלך מותר טמא קאי דלא מפליג תנא קמא בהלך בין שנעשה שחין בין שנעשה בהרת וקאמר רבי יוסי דאם נעשה אותו מותר שחין טהור דאפילו לא כוה אותו מותר כלל כיון דסמוך שחין למחיה אפילו כל שהוא והוא מורד טהור. תניא בספרי בפרשת כי תצא השמר זה לא תעשה בנגע זה שער לבן הצרעת או המחיה אין לי אלא עד שלא נזקק לטומאה משנזקק לטומאה ואחר פטור מניין תלמוד לומר לשמור מאי ולעשות אין לי אלא נגעי אדם נגעי בתים ונגעי בגדים מניין תלמוד לומר ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים אין לי אלא מתוך החלט מתוך הסגר מניין ת"ל כאשר צויתים אין לי אלא כולו מקצתו מניין ת"ל לשמור ולעשות עושה אתה בה והולך ואי אתה חושש שמא הלכה לה צרעת. פי' עושה אתה בה היינו נושא במוט על כתפו דברייתא:

16תניא בתורת כהנים מניין לתולש סימני טומאה במקום נתקו שהוא עובר בלא תעשה ת"ל (ויקרא י״ג:ל״ג) ואת הנתק לא יגלח: