ר"ש משאנץ על משנה אהלות טו:ט

1הנוגע בה טמא. טומאת גולל נפקא לן פ' בהמה המקשה (חולין דף עב.) מדכתיב וכל אשר יגע על פני השדה ולכך אין לטמאו אלא הנראה על פני השדה:

2אינו מטמא משום גולל. פרק הישן (סוכה דף כג.) קאמר ר' מאיר כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו לא דופן ב) צ"ל לסוכה.) ולא לחי למבוי ולא גולל לקבר ומפרש אביי טעמא דסוטה גזירה שמא תמות ור' זירא אמר גזירה שמא תברח ופריך אי מדאורייתא מחיצה מעלייתא היא [תטמא משום גולל ומשני] אלא דכל מחיצה שאינה עשויה בידי אדם אינה מחיצה ואיכא דאמרי כל מחיצה שעומדת ברוח אינה מחיצה: תניא בתוספתא [שם] חבית שהיא מליאה משקין טהורין ומוקפת צמיד פתיל ועשאה גולל לקבר אמר רבי אלעזר בר' שמעון בזו בית שמאי מטמאין ובית הלל מטהרין אמרו להן בית שמאי לבית הלל וכי מה עלול לקבל טומאה אדם או משקין אמרו להן משקין אמרו להן וכי מה אדם. שאינו עלול לקבל טומאה כיון שנגע בה נטמא. משקין שבתוכה אינו דין שיהו טמאין אמרו להן בית הלל אי אתם מודים בטהור שבלע טבעת טהורה ונכנס לאהל המת שאע"פ שטמא טומאת שבעה שהטבעת טהורה אמרו להן ב"ש לא אם אמרתם בטבעת שאינה מיטמא במשא הזב תאמרו במשקין שמיטמאין במשא הזב אמרו להן בית הלל אנו דנין טומאת שבעה מטומאת שבעה ואתם דנין טומאת שבעה מטומאת ערב מוטב נדון טומאת שבעה מטומאת שבעה מלדון טומאת שבעה מטומאת ערב ד"א אדם הנוגע במת מטמא כלים וכלים הנוגעים במת מטמאין אדם אדם הנוגע במת מטמא כלי חרס ואין כלי חרס הנוגעים במת מטמאין אדם והלא דברים קל וחומר ומה אדם שהוא מיטמא מן המת ומן הנוגע במת לטמא את הנוגע בו מציל על מה שבתוכו כלי חרס שאינו מיטמא מן המת ומן הנוגע במת לטמא את הנוגע בו אינו דין שיציל על מה שבתוכו אמר ר' שמעון לא היינו זקוקים לידחק לכך ממקום צ"ל שאדם כ"ה בתוס'.) שאם מיטמא משם משקין מיטמאין ממקום שהמשקים מצילין משם אדם צ"ל ניצול כ"ה בתוס'.) מציל היכן אדם נטמא בגלוי אף משקין בגלוי היכן משקין ניצולין בפנים אף אדם שנתנו בפיטוס והקיפו צמיד פתיל ועשאו גולל לקבר טהור. פי' שהטבעת טהורה דטהרה בלועה אינה מיטמאה כדאמרינן פרק בהמה המקשה (חולין דף עא.): שמטמאין במשא הזב כדקאמרינן פרק קמא דכלי חרס דמוקף צמיד פתיל אינו ניצול במעת לעת שבנדה. ומן הנוגע במת לטמא את הנוגע בו טומאת שבעה כגון כלים ואדם וכלים דריש מכילתין: פיטוס. כלי חרס כמו הללו בעלי פיטסין דפרק שני דביצה (דף טו:):